ראש השנה | דף כח | מצות לאו ליהנות ניתנו

הגמרא בדף כח ע"א עוסקת בשאלה אם אדם שתקע בשופר האסור בהנאה, כגון שופר של עולה או שלמים, יצא ידי חובה. בתחילה סברו האמוראים שאיסור ההנאה פוגע בכשרות התקיעה, אך לבסוף מסיק רבא שהתוקע בשופר האסור בהנאה יצא ידי חובה, משום ש"מצוות לא להנות ניתנו". כלל זה מפורסם וידוע, ורבים האריכו לעסוק בו. במסגרת זו לא נוכל להאריך, ונסתפק בעיון קצר ביסודו של הכלל.

רש"י בסוגייתנו מפרש שהמצוות "לא ליהנות ניתנו לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו". נראה שעל פי הבנה זו מדובר בשאלה מחשבתית, הקשורה ליסודות עבודת ה': ההוה-אמינא שהמצוות ניתנו להנאה מבוססת על ההנחה שהמצוות מסייעות לישראל להשיג מעלות כלשהן (רוחניות, שכליות או אף גשמיות), והשגת מעלות אלו נחשבת כהנאה שאסור לקבלה מחפץ אסור. המסקנה חולקת על הבנה זו של מהות המצוות, וסוברת שהמצוות אינן משרתות את עם ישראל, אלא להיפך – עם ישראל משרת את הקב"ה בקיום המצוות.

אולם ראשונים אחרים התייחסו לתועלתה של המצווה, אלא שסברו שמבחינה הלכתית אין בכך כדי להיחשב 'הנאה' אסורה. כך כתב הריטב"א:

"ואף על גב דמתהני בעשיית מצות, שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור, אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור...".

על פי הריטב"א, על אף תועלתן הרבה של המצוות, באיסורי הנאה נאסרה רק הנאה מגוף החפץ, ולא תועלת עקיפה הצומחת בעקבות השימוש בו. על פי הסבר זה אפשר שחלק ממטרתן של המצוות היא התועלת הצומחת מהן, והן אינן רק "לעול על צואריהם" של ישראל, כדברי רש"י.

אולם מה הדין כאשר מלבד שכר המצווה, האדם נהנה ממעשה המצווה באופן נוסף? מקרה כזה עולה לכאורה בסוגייתנו, ביחס לטבילה במעיין בימות החמה – מלבד הטהרה המושגת בטבילה, האדם גם נהנה מהרחיצה במים. רבא קובע שבמקרה כזה אסור לטבול במעיין, בשל הנאת הרחיצה, על אף שמצוות לאו ליהנות ניתנו.

הראשונים נחלקו ביחס למקרה דומה – תקיעה בשופר האסור בהנאה. כך כתב המאירי:

"ומ"מ במודר הנאה משופר יש אומרים דוקא שיתקע לו אחר והוא שומע, אבל שיתקע הוא עצמו לא, מפני שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהם עצמם תוקעין ואיכא הנאה לגוף. ואיני רואה בזה הכרח...".

על פי ה'יש אומרים' (וכן דעת הרי"ף), כאשר מתלווה להנאת המצוות הנאה נוספת, גופנית, הדבר אסור. לכאורה הדבר מתאים לדבריו של רבא בנוגע לטבילה במעיין בימות החמה, אך מה סוברים הראשונים החולקים על כך, וכיצד יסבירו את האיסור לטבול במעיין האסור בימות החמה?

האחרונים הציעו הסברים שונים להבדל בין דין הטבילה במעיין למקרים אחרים של הנאה הבאה עם המצווה, אך אפשר שנוכל להציע טעם לדברי הראשונים המתירים, וכן להבחנה בין מעיין לשופר, על פי דבריו של ר' אלחנן וסרמן ב'קובץ שמועות' למסכת חולין (אות ל"ט):

"דעת הרשב"א בנדרים ט"ו דבהנאה דבהדי מצוה נמי אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו... והנה טעמו של הרשב"א דשרי אפילו הנאה דבהדי מצוה, דההנאה בטלה לגבי המצוה ונקרא כל המעשה על שם המצוה...".

ר' אלחנן וסרמן מסביר שלדעת הרשב"א המצווה, מחמת חשיבותה, 'משתלטת' על המעשה ומגדירה אותו, וההנאה הנלווית אליה אינה נחשבת כהנאה עצמאית שנאסרה.

אם כן, אפשר שזהו יסוד הבדל בין הטבילה במעיין לתקיעת שופר: בעת תקיעת השופר האדם מקיים מצווה (אף אם מצווה זו אינה התקיעה עצמה אלא שמיעת קול השופר), ואילו בטבילה אין קיום מצווה, אלא רק טהרה, המכשירה את האדם לקיום מצוות לאחר מכן. רק קיום מצווה גמורה יכול להאפיל על ההנאה המתלווה למעשה, ולא הכשר מצווה, על אף התועלת ההלכתית שבו.

כך נוכל להשיב גם על שאלה מתבקשת שיש לשאול על דעת רש"י שהובאה לעיל: הלוא גם רש"י מכיר בתועלתן של המצוות, ומה בכך שמטרתן אינה אלא קיום רצונו של הקב"ה? לפי הסברו של ר' אלחנן וסרמן נראה שאכן העובדה שמטרתן העיקרית של המצוות אינה קבלת השכר אלא עשיית רצון ה' מאפילה על השכר הבא בעקבות המצווה, ולכן 'מצוות לאו ליהנות ניתנו'.