מנחות | דף לב | כוחו של מנהג

במהלך הדיון באופן כתיבת פרשיות המזוזה, מצטטת הגמרא מימרא של רב, המורה לפסוק כר' שמעון בן אלעזר. הגמרא מתלבטת בפירוש מימרא זו, ומעירה:

"והא רב אית ליה מנהגא, והאידנא נהוג עלמא בסתומות".

כלומר, אם באנו לפרש את דבריו של רב, ראוי שנפרשם כך שיתאימו למנהג הרווח בעולם לכתוב את פרשיות המזוזה סתומות. הגמרא מוכיחה גישה פרשנית זו ממימרא שונה לחלוטין בענייני חליצה. קביעתו של רב בנידון מרחיקת לכת:

"אם יבא אליהו ... אין שומעין לו".

ישנם תחומים הלכתיים שבהם המנהג מבוסס עד כדי כך, שאפילו אליהו הנביא איננו מוסמך לעקור אותו. כאמור, כך מכריעה הגמרא גם בעניין הפרשות הסתומות שבמזוזה.

רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס על אתר מיסב את תשומת הלב לתשובה של המהרי"ק, רבי יוסף קולון, מגדולי המשיבים באיטליה בשלהי תקופת הראשונים, אשר תשובותיו זכו למקום של כבוד בפסקי הבית יוסף והרמ"א. המהרי"ק (שורש נ"ד) דן באופן שבו יש לבצע את הגבהת ספר התורה (ניתן לשער שהוא עוסק בספר תורה ספרדי): האם יש להפנות את הכתב כלפי המגביה, או שמא כלפי העם. במסגרת דיון זה, עוסק המהרי"ק בחשיבותם ובמקומם של המנהגים, ומדגיש:

"אפילו הכי אין נראה לעניות דעתי כלל לעשות כדבריהם, מאחר שפשט המנהג בכל תפוצת ישראל אשר שמענו שמעם ... ואומר בירושלמי אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ... ואם אין ישראל נביאים בני נביאים הם".

בכדי לחדד יותר את חשיבותו של המנהג מצטט המהרי"ק גם את סוגייתינו, ועומד על החידוש שבה:

"והרי לך דאפילו לאליהו זכור לטוב אין שומעין לשנות מנהג העם מפורסם ... ופשיטא שאין לומר דדוקא במנהג בחליצת סנדל הוא דאמר רב דאין שומעין לדחותו אפילו לאליהו משום שהיה המנהג מאד קבוע ומוחזק בישראל ... דאם כן מאי פריך פרק "הקומץ רבה" ... אלא ודאי דפשיטא ליה לתלמודא דאין לחלק בין מנהג למנהג, כל מנהג קבוע אזל רב בתריה ואפילו יבא אליהו ויאמר בהפך מן המנהג מדקאמר סתם שכבר נהגו העם כן ולא קאמר שכבר פשטה ההלכה כן וכו' ".

דומני, שרבי עקיבא איגר ציין לתשובה זו של המהרי"ק משום שהוא מצביע כאן על נקודת החידוש שבסוגייתינו, והיא: הגמרא מבקשת לייחס לרב עמדה עקרונית וכללית בכל הנוגע למנהגים. העובדה שמדובר על עמדה עקרונית היא המאפשרת להשליך מהלכות חליצה על הלכות כתיבת מזוזה. רב קבע, ככל הנראה, שיש להעניק חשיבות מיוחדת למנהגים, בכל תחום הלכתי באשר הוא.

בהמשך אותה התשובה מוסיף המהרי"ק ודן בסוגייתינו, ומעניין לעניין עוסק בדמותו של רב, גדול אמוראי בבל. המהרי"ק מבאר כי להוציא תלמידים אחדים של שמואל, היו כל חכמי בבל תלמידיו או תלמידי תלמידיו של רב. עובדה ביוגרפית זו מחדדת אף יותר את העולה מסוגייתינו. חכמי בבל לדורותיהם, בעלי התלמוד הבבלי, הניחו את יסודות החשיבה ההלכתית המקורית והיצירתית. והנה, דווקא בעולם זה של חידוש ויצירה, קובע רב כי במסגרת כל דיון הלכתי יש להכריע, בראש ובראשונה, על פי המנהג. ההלכה איננה פרי של הברקות למדניות או מסורות פסיקה למיניהן, אף שהן בוודאי חשובות כשלעצמן, אלא שימור וקיום של מנהגים, שאפילו אליהו הנביא איננו מוסמך לבטלם.