כותב | 3 | רושם

שנינו במשנה:

"הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משתי שמות בין משתי סמניות בכל לשון חייב. אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו"            (קג.).

רש"י פירש את מחלוקת התנאים בדרך הבאה: ת"ק מחייב רק בכותב אותיות, ואינו מחייב בעושה רשימות בעלמא, אבל רבי יוסי סובר:

"דאפילו לא כתב, אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן - חייב".

והיינו משום שבמשכן עשו אותיות לסימן שלא יתחלפו הקרשים, והמחייב לדעתו אינו האותיות אלא הסימנים. לת"ק שאין לחייב אלא על אותיות, מתאים פירוש רש"י בדעתו, שמחייב בכתיבת שתי סמניות, דהיינו שכתב שתי אותיות בשני צבעים, אחת בדיו ואחת בסיקרא.

אבל חכמי ספרד הביאו את פירוש הגאונים בדעת ת"ק:

"והגאונים ז"ל פירשו: משני סמניות - אותיות ידועות בכתב שאינן נקראות, אלא סימנים בעלמא, כעין נונין הפוכות דכתיבי בפרשת ויהי בנסוע הארון^[1]".

לכאורה לפי פירוש זה, אף ת"ק מחייב על סימנים שהרי אותיות אלו, הנונין המנוזרות, משמשות סימן בעלמא, וחייבים עליהם, ויש להבין לפי זה, מה בין ת"ק לר' יוסי? והלא שניהם מחייבים על כתיבת סימנים!

שוב ראיתי בירושלמי על אתר שקובע שפיסקת הסימניות במשנה היא רק אליבא דר' יוסי^[2], ודרך זו סבירה אם מפרשים סימניות כשיטת הגאונים, אבל אין זו פשטות הבבלי, דמשמע שרק בסיפא חולק ר' יוסי, אבל הרישא היא אליבא דכ"ע.

ושמא י"ל שזוהי גוף המחלוקת בין ת"ק לר' יוסי. ת"ק מחייב בכל כתיבת שתי אותיות מדין כותב, ואף אם כותב את האותיות לסימן, המחייב הוא כתיבת האותיות, ואף נונין המנוזרות הן אותיות, אבל ר' יוסי מחייב בהן משום רושם ולא משום כותב, שעיקרן לסימן, והוא המחייב בזה.

ובדרך אחרת יש להציע, שזהו המקור לשיטת הרמב"ם המפרש את מחלוקת התנאים בדרך אחרת. לשיטתו, אף ת"ק מודה שיש חיוב של רושם, ולא נחלקו אלא בשאלה אם רושם הוא תולדת כותב או שהוא אב בפני עצמו. ת"ק סובר שהוא תולדת רושם, ושתי סימניות לפירוש הרמב"ם הוא כתיבת אותיות לסימן, אבל רבי יוסי סובר שכתיבת אותיות כסימנים הוא אב נפרד. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה:

"ור' יוסי אומר שהכותב שתי אותות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם, ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן... ותועלת היותו משום כותב או משום רושם, שהאומר משום כותב יתחייב על שתי אותות, אם כתב איזה דבר בשבת בשוגג וכתב עוד שתי אותות בעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהכל מלאכה אחת, ולמי שאומר משום רושם ומונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים... ואין הלכה כר' יוסי".

בעקבות כן פסק הרמב"ם:

"רושם תולדת כותב הוא"            (הל' שבת פי"א, הלכה יז).

והיינו כרבנן, וכך כתב המגיד משנה על אתר:

"ופירש רבינו בפירוש המשנה שדעת ר"י היא שהרושם הוא אב בפני עצמו. וכתיבת שתי אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין במשכן. ואין הלכה כמותו אלא תולדת הכותב הוא".

העולה מדברי המגיד משנה הוא שאם אדם עושה ב' סימנים שאינם אותיות, יתחייב אף לדעת הרמב"ם כתולדת כותב, והוא כמובן בניגוד לרש"י שהסביר כי ת"ק פוטר בשתי רשימות בעלמא. וכן היא להדיא שיטת המאירי:

"שלדעת תנא קמא אם עשה שני רשומין שאינם אותיות פטור ולר' יוסי חייב".

ולכאורה, צ"ע בדברי המאירי שכתב בהמשך דבריו שם:

"ונשוב לדברינו והוא שבקרשים לא היתה שם כתיבה אלא לרשום, ונמצא שאף הרשום אב מלאכה, והילכך כל שעושה שני רשומין או שתי סריטות וצריכות לו לרשום חייב, וכן הלכה אלא לא שהן אבות אלא תולדת כותב".

ואיני מבין את מסקנתו! שהרי אם פוסק כר' יוסי, הרי רושם אב הוא לשיטתו, ואם כרבנן הרי מחייבים רק על רישום אותיות ולא על שריטות בעלמא, כפי שכתב הוא עצמו למעלה! ומתוך הדוחק נראה לי לומר בדעתו, שר' יוסי סבור שרושם הוא אב בפני עצמו וכל מי שעושה שני רישומים כלשהם חייב, אבל חכמים מבינים שהאב הוא כותב דווקא, ולכן, פוטרים שתי רשימות בעלמא, אבל אם עושה שתי רשימות שהוא זקוק להם לסימן, הרי הוא חייב בזה מצד תולדה דכותב הואיל והיתה במשכן כתיבה של אותיות כסימנים, והיא תולדה רק אם מגמתה לסימנים. אבל בכותב שתי שריטות בעלמא ללא מגמה לסימן, פטור לרבנן דקיי"ל כוותייהו, כן נראה לענ"ד לפרש בשיטת המאירי.

נחזור לדברי הרמב"ם. לעיל פירשנו את דבריו על פי פירושו של המגיד משנה. אולם, מעיון נוסף בלשון הרמב"ם נראה לי, שיש לפרשו בדרך אחרת. נביא תחילה דברי הרמב"ם במלואם:

"רושם תולדת כותב הוא. כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים, הרי זה חייב משום כותב"                                                     (פי"א, הלכה יז).

הדוגמה שהרמב"ם נוקט לרושם רחוקה מאוד מן הדיון בפירוש המשנה אליבא דר' יוסי. ולכן, נראה לי להציע שהרמב"ם סבור שרבנן חולקים לגמרי על דין רושם כסימן בעלמא, וכשיטת רש"י, שהעושה רשימות אף לסימן פטור לרבנן, ואינו חייב על אותיות. ורבי יוסי אכן סבור שיש שני אבות: כותב ורושם, ולכן מי שכותב מילה כלשהי שיש לה תוכן, וכתב גם שתי אותיות בהעלם אחד חייב שתיים לר' יוסי משום כותב ומשום רושם, ולרבנן אינו חייב אלא אחת, על הכתיבה, ולית ליה לרמב"ם בדעת רבנן דין רושם כלל אם אינו באותיות, אפי' לא כתולדה, ודלא כמ"מ^[3].

דיונו של הרמב"ם בהלכה זו בעניין רושם, אין לו עניין לשיטת רבי יוסי, או למחלוקת התנאים, אלא גדר חדש ואחר. הרמב"ם סבור שיש באב המלאכה דכותב, יסוד של העברת מסרים^[4], ולכן סבור שכל דרך שבה משתמשים להעברת מסרים באמצעות כתיבה כלשהי היא תולדת רושם, והיינו כגון הציירים שדרכם להעביר מסרים באמצעות רישומיהם הוא תולדת כותב. והביאור הלכה הציע שמקורו של הרמב"ם הוא מן הירושלמי:

"הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע"         (שבת ז', ב).

ויושם לב להדגשת הרמב"ם שלא כל העברת מסר מחייבת כתולדה, אלא העברת מסר שיסודה בדרך הציירים, שהוא עניין כללי, ולא העברת מסר פרטית ואישית. מה שהופך את הציור לתולדה הוא העובדה שהוא מהווה דרך אוניברסאלית לבטא רעיונות. 

ועיין ביאור הלכה שדן בדעת הרמב"ם והתלבט אם לרמב"ם העושה כדרך הציירים חייב רק כשעושה שתי צורות כי בעינן שתי אותיות. ולענ"ד לא מובן כלל ההוא אמינא שלו, כי יסוד החיוב משום כותב בזה הוא מפני שיש בציור מסר וסיפור שעומד מאחריו, והוא חייב כתולדה דכותב, כפי שפירשנו לעיל, וברור שאין מקום לדבר על שתי צורות, וכמו שהסיק גם הביה"ל. עוד כתב הביה"ל שם:

"ועיין באליהו רבה שהקשה דברי הרמב"ם זה על מה שפסק בעצמו בפ"י והעתקנוהו במ"ב דהצר בכלי צורה חיובו הוא משום מכה בפטיש ולדברינו ניחא קצת דבפ"י לא איירי ברושם בעלמא כבעניננו דבזה לא נעשה עדיין גמר מלאכה לנאותה אלא שעשה הצורה בבת אחת ולכך לא שייך בזה כותב דענין אחר הוא משא"כ בעניננו איירי שעשה רק רושם של הצורה מתחלה כדי שידע ויבין הצובע עי"ז אח"כ מה לצבוע ודומה לכותב שכותב אותיות שמורה האות על איזה דבר".

אמנם, לענ"ד החילוק בין עושה צורה בכלי לבין הרושם רשמים וצורות בכותל הוא ברור. העושה צורה בכלי מתכוון לנאות את הכלי ואין לו עניין בהעברת מסרים, אלא בנויו של כלי, אבל העושה צורה בכותל, מבקש לספר סיפור כדרך הציירים ורק הוא שייך למלאכת כותב ודו"ק.

ולעניין הלכה כתב האור זרוע:

"הלכך נ"ב כשאדם מעיין הלכה בשבת ובא אל לבו שום חידוש שצריך לשאול שאסור לו לרשום בצפורן על הגליון לזכר שלא ישכח מידי דהוה אמסרט על בשרו דאסור לכ"ע ור' יוסי נמי דנמוקו עמו אוסר רושם בעלמא"         (הלכות שבת סי' עג).

והרמ"א (דרכי משה ריש סי' ש"מ) חשש לדבריו, וכן חששו לו להלכה הב"ח והט"ז. ואף שרוב הראשונים הכריעו כרבנן ודלא כר' יוסי, ובשו"ע (סי' ש"מ סעיף ה) התיר לרשום בציפורן, כמה אחרונים חשו להא דר' יוסי לכתחילה. אמנם, הביאור הלכה שם כתב:

"והנה האמת הוא כמו שמצדד הא"ר לומר דהטור ס"ל שאין הלכה כר' יוסי כמ"ש הרע"ב וא"כ רושם שריטות בעלמא אינו בכלל כותב כלל ואסור רק מדרבנן ולכך בדבר שאין מתקיים מותר לגמרי ע"ש ודבר ברור הוא שכן הוא ג"כ דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו ירוחם דלא כר' יוסי דהרי כולם פסקו דכותב בשמאל פטור .. וזהו ג"כ טעם השו"ע אכן הד"מ הביא בשם האור זרוע לאיסור דחשש לדעת ר' יוסי דרושם חייב כמו כותב וא"כ בדבר שאינו מתקיים אסור מדרבנן וכתב בכנה"ג דראוי לירא שמים להחמיר בזה וכ"כ בברכי יוסף".

בעקבות הבנת המ"מ ברמב"ם שהוא מחייב גם בשריטות בעלמא כתולדת כותב, כתב החת"ס בסוגייתנו:

"ולרמב"ם אין נפקותא שוב דעכ"פ חייב בכל מיני כתיבות ובכל לשון ואפי' בכתיבה דקה שלנו שקורין משיטא דרושם וסימן הוה, ... כיון שאין זה מקפיד אזיוני הוה רושם עכ"פ וככתב משיטא שלנו ומכ"ש בכל לשונות האומות. אך רש"י פי' לרבנן אינו מחייב על רושם וסימן אלא בכתיבה גמורה וא"כ עכ"פ בכתב משיטה פטור שאינו אלא רושם.. אבל כתיבה גסה של כל אומה ולשון אין שום סברא לומר שלא יחייב מה"ת חוץ מה שנמצא בהגה' מיימוני הנ"ל^[5]". 

החתם סופר יוצא מנקודת הנחה שכתב משיטא אינו כתב, ויש מקום לחייב על כתב כזה רק אם מוכנים לחייב משום רושם על שריטות שאינם אותיות, כר' יוסי, או כמ"מ ברמב"ם שמחייב בזה כתולדה של כותב, גם עבור שריטות. אולם, לענ"ד יש להעיר על דבריו בכמה נקודות. חדא, כבר ראינו למעלה שאין זה פשוט לטעון שכתב משיטא אינו כתב כי יש רבים שרואים אותו ככתב כי הוא כתב הסכמי שנהגו בו. ועוד שגישה זו של המ"מ ברמב"ם קשה היא וכבר דנו בה למעלה, ודחינו אותה. אולם מצד אחר יש מקום לקיים דברי החת"ס, הרי ביארנו לשיטתנו ברמב"ם שהוא מחייב ברושם צורות גם בלא אותיות מצד העברת תכנים ומסרים כדרך הציירים, וא"כ, יש מקום לומר שגם הסוברים שכתב משיטא אינו כתב, ניתן לחייב מצד העברת המסרים והתכנים באמצעותו, שהרי כותב כדרך האנשים להעביר תכנים, ואף אי לית ליה שם כתב מ"מ תולדה הוי מצד התכנים.

עוד ראינו במשנה שכותב שתי אותיות חייב בין בימינו ובין בשמאלו, והקשו בגמ' על החיוב בשמאל, ותירצו שני תירוצים: אביי העמיד המשנה בשולט בשתי ידיו^[6], ורבי יעקב העמידה כר' יוסי, שהחיוב הוא משום רושם, ובזה גם בשמאל חייב.

ויש לעיין לר' יוסי אמאי יש לחייב בשמאל, דהניחא אם כוונתו לעשות רשימות בעלמא, שברור שלזה אין חשיבות אם עושה בימין או בשמאל, אבל אם כותב אותיות, הרי הדרך בזה היא דווקא בימין ואמאי יתחייב בשמאל? ונראה, שלשיטות הסוברות כי לר' יוסי יש שתי אבות, אי אפשר לחייב משום כותב בשמאל, אלא בימין. אבל אם כותב אותיות בשמאל יתחייב משום רושם, שכלפי מלאכת רושם אין חשיבות ליד הכותבת, שרק כשכותבים מסרים ורעיונות יש חשיבות לצורה ולאופן, אבל כשבאים לחייב בכתיבה כזו מצד רשימות בעלמא, אין לזה חשיבות, אף שיותר קשה לכתוב באופן זה, וכמו בקוצר בשמאל, שנראה שיתחייב, אע"פ שנוח יותר לקצור בימין, מ"מ אין לזה חשיבות מיוחדת דווקא לימין, וכן כתב המשנה ברורה:

"כתב הח"א דכל המלאכות חוץ מכותב חייב בין בימינו בין בשמאלו"             (סי' ש"מ, ס"ק כב).

ויש לעיין לרמב"ם להבנת המ"מ שרושם הוא תולדת כותב, אם יש לחייב עושה שתי אותיות או שני סימנים בשמאל כתולדת כותב. ראה בזה אור שמח על הרמב"ם שהסתפק בזה, ונטייתו היא לחלק בין עושה רשימות בשמאל שחייב לבין כותב אותיות בשמאל שפטור, לפי שלת"ק דקיי"ל כוותיה שם המלאכה והאב הוא כותב, ובעינן דווקא בימין. וז"ל:

"אבל כותב שתי אותיות לתנא קמא, שזה עצם מלאכת הכתיבה, והיא מלאכת האב, וכמו במבשל שעורו כגרוגרות כן בכותב שתי אותיות, לזה יש לו כל דין האב, דכיון דאין דרך כתיבה בשמאל פטור על כותב שתי אותיות בשמאל, וכן נראה קצת, וצ"ע".

אמנם, לפי מה שכתבנו למעלה בדעת הרמב"ם דלא כמגיד משנה, אין מקום לספק זה כלל, ופשוט שבשמאל פטור, והדברים מוכרחים לכאורה מן הסוגיה שלא יכלו לפרש כתיבה בשמאל אלא אליבא דר' יוסי, ומשמע דלרבנן פטור בכל עניין.