כותב | 6 | חק תוכות וכתב על גבי כתב

בכל מקום שנדרש מעשה כתיבה, כגון בכתיבת סת"ם, בכתיבת ציץ ובכתיבת גט, קיימא-לן דחק תוכות פסול, וחק יריכות כשר^[1]. לאור זאת, נשאלת השאלה מה יהיה הדין בשבת? האם על מנת לעבור על מלאכת כותב, בעינן מעשה כתיבה וחק תוכות לא יתחייב בשבת, או שמא מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל שנוצרו אותיות לפנינו יש לחייב.

גרסינן בגמרא:

"תנא: הגיה אות אחת - חייב. השתא כתב אות אחת - פטור, הגיה אות אחת חייב? אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן - כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין"

                                                              (קד:).

והנה, הנוטל גגו של ח' ויוצר שני זיינין, אינו עושה מעשה כתיבה של שני הזיינין, והגמרא מחייבת.

ובספר התרומה עמד על השוואת שבת לגט וכתב:

"אומר מורי רבינו, הכותב גט ופעמים שנפלה טפת דיו מן הקולמוס בתוך חלל אחת מן האותיות שבכתב או בתוך חלל בי"ת ועשה פ"א או בתוך חלל אחרת שאין עתה שמה עליה ואחרי כן מחק הטפה מתוך האות זה חק תוכות שנעשה האות ע"י מחיקת תוכה ופסול... צריך לעשות ולכתוב גט אחר כבתחלה ואם תאמר הלא כי האי גוונא בחק תוכות מקרי כתיבה להתחייב בשבת כדאמרינן נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין חייב. יש לומר התם במלאכת מחשבת תליא מילי דשבת. וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין נעשו רק שעל ידו יהיו וע"י מעשיו... אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהו נעשות מאיליהן"                        (הל' גיטין סי' קט"ו).

והסכים על ידו  הר"ן על הרי"ף, והוסיף הוכחה לטענה זו:

"דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב"                                                       (לז:).

אולם צריך עיון בראייתו של הר"ן ממוחק ע"מ לכתוב, ושמא כוונתו שמלאכת מוחק אינה אלא הכשרה לכתיבה וחייבים עליה מדין כותב, אע"פ שלא עשה מעשה כתיבה^[2], וק"ו בחק תוכות שיש לנו תוצאה של כתב.

וצריך עיון בשיטה זו, שהרי נאמר שם בהמשך הסוגיה גבי נטלו לגגו של דלת ועשאו ריש שחייב, ופירש רש"י שם:

"דלא הוי אלא הגהת אות אחת, ובדבר מועט חייב, הואיל וזהו תיקון הספר, דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה (איוב יא) והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר, דאמרן לעיל דחייב ואפילו לרבנן".

ומכאן ראיה, שאף בספר תורה יש להכשיר בזה^[3]!

ונראה כי ניתן ליישב בשני אופנים:

1. יש לחלק בין כשרות ספר התורה לקריאה בציבור, שבזה חק תוכות פסול, לבין ההיתר ללמוד מתוכו^[4], שבזה כיוון שתיקן את הטעות, ואף בחק תוכות הותר ללמוד בו, וכיוון שכך יש לחייב על זה בשבת, דמלאכת מחשבת הוא.
2. עוד אפשר ליישב שלא מדובר בספר תורה אלא בשאר ספרים, וכדברי רעק"א כאן:

"דמכל מקום יקשה בשינויא דרבא דנטלו לגגו דד' ועשהו ר' דהחיוב משום דהשלימה לספר דתיקן להספר משום אל תשכן באהליך עולה כדפירש"י, והרי עדיין הספר פסול משום חק תוכות, ועודהו בכלל אל תשכן, ואפי' ללמוד מתוכו אסור שמא יקרא בו בצבור כמ"ש האחרונים, וא"כ לא תיקן כלום, ולזה צריך לומר דמיירי בשאר ספרים דניתנו ללמוד מתוכם ולית בהם שייכות חובת קריאה בצבור, אלא דקושיית הר"ן היה כיון דממעטינן מוכתב ולא וחקק א"כ אין שם כתיבה עלה ולא מקרי כותב בשבת, וע"ז תירץ שפיר דמ"מ הוי מלאכת מחשבת, ומיירי באמת בשאר ספרים דהוי תיקון מעליא".

אך, דברי הראשונים הללו הם בניגוד לרשב"א שם שסבור שחק תוכות בעייתי גם בשבת, אלא שנידוננו אינו כלול בזה:

"מהא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, שמעינן דכהאי גוונא לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות, וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש ואינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו".

לדבריו, אף בשבת בעינן מעשה כתיבה כדי שאדם יתחייב, אך, בנידוננו שכתבו את האות ח', ונעשה בה מעשה כתיבה, כשהוא בא ונוטל גגו של ח', אע"פ שאינו כותב עכשיו, מ"מ האותיות שנותרו נכתבו, ושפיר מיקרי לגביהן - 'וכתב'^[5].

העולה מדברינו שהתרומה והרשב"א חלוקים בתרתי: האם חייבים על חק תוכות בשבת - התרומה מחייב והרשב"א פוטר, ואם אות נכתבה כדרך כתיבתה ונפלה או נוספה לה דיו, ועכשיו גורר הדיו כדי לקבל את צורת האות - לרשב"א כשר, ולתרומה פסול. והנה קיי"ל בהל' תפילין דכה"ג פסול [עי' סי' לב סעיף יז], וממילא נראה שיש לחייב בשבת על כתיבה כזו, ואפילו חק תוכות מלא, כגון טיפת דיו, שנפלה וגרר סביבה ויצר אות.

כתב על גבי כתב

שנינו במשנה (קד:) כי הכותב כתב על גבי כתב פטור, ואמרו על זה בגמרא שהדבר נתון במחלוקת התנאים:

"כתב על גבי כתב. מאן תנא? אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דל"ת - מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר"        (שם).

שתי דרכים לפנינו בהבנת הסוגיה:

• רבי יהודה וחכמים חולקים בשאלה אם כתב עליון כתב או לא. לרבי יהודה שכתב עליון כתב, הרי הוא כותב אותו לשמה ומתקן בכך את השם, אבל לחכמים שאינו כתב, השם נשאר כתוב שלא לשמה ופסול^[6]. בדרך זו הלך הריטב"א, ולשיטתו רבי יהודה מחייב גם כשכותב דיו על גבי דיו, בלי שום חידוש, כי הוא סבור שכתב עליון כתב הוא.
• הכל מודים שכתב עליון אינו כתב אם אינו מחדש בו דבר^[7]. אלא שרבי יהודה מחייב כשמחדש בכתב העליון, את דין לשמה^[8], וחכמים אומרים שאין השם מן המובחר. בדרך זו הלכו התוס' בסוגייתנו^[9].

ויש לעיין בדעת חכמים החולקים, האם הם סוברים שכתב עליון אינו כתב כלל [לריטב"א] ואפילו אם מבקש לחדש בו [לתוס'], או שמא הם מוכנים להודות שכתב עליון כתב [לריטב"א], או שלפחות אם יש בו חידוש יש לחייב [לתוס'], אלא שבנידוננו מצד הלכות ס"ת סבורים הם שאין זה מועיל להכשיר את השם, וספר התורה לא מתכשר בזה^[10].

ונראה, שיש לפנינו מחלוקת בין האמוראים בנקודה זו, כי בסוגייתנו אמר רב חיסדא  שמשנתנו היא כחכמים הסוברים שלעולם כתב על גבי כתב אינו כתב, אבל בסוגיית גיטין כ. אמר רב אחא בר יעקב שבגט גם רבנן מודים שאם כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, שהוא כשר, משום שהם מודים שכתב עליון הוא כתב [לריטב"א], או אם מחדש בו דבר [לתוס'], אבל בס"ת לא מועיל החידוש להכשיר את השם.

ועיין תוס' בסוגייתנו (ד"ה אמר רב חיסדא) שכתבו שלדעת רב חיסדא, משנתנו מתפרשת אפילו בהעביר עליו קולמוס לשמה והיא תואמת את עמדת חכמים, שסבורים שכתב עליון אינו כתב כלל ואפילו מחדש בו לשמה, ולרב אחא בר יעקב, משנתנו עוסקת באופן שאינו מחדש בכתב העליון, והיא לכ"ע, שאם אינו מחדש פטור. וז"ל התוס' שם:

"ורב חסדא דקאמר הכא דמתני' אתיא דלא כר"י לטעמיה דקאמר התם גבי גט באנו למחלוקת ר"י ורבנן ומשמע ליה דמתני' דהכא בכל ענין איירי אפי' כשמתקן בכתב האחרון אבל לרב אחא בר יעקב ע"כ מתני' לא איירי בכל ענין דבגט לא מצי איירי^[11]".

ולשיטת הריטב"א, אם נפרש משנתנו כרב חיסדא, משנתנו היא כרבנן שכתב עליון אינו כתב, אבל לרב אחא בר יעקב, שאף חכמים מודים שכתב עליון כתב, לא נוכל לפרש משנתנו אלא בדוחק, וז"ל:

"וי"ל דאיהו הוה מוקים [לה] בסיקרא ע"ג דיו^[12] דלכולי עלמא אינו כתב".

עוד גרסינן בגיטין:

"איתמר: המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק [וזה מוחק התחתונות סיקרא וכתב העליונות דיו - רש"י]. דיו ע"ג דיו, סיקרא על גבי סיקרא - פטור [שהרי הוא בתחילה לא כתב ולא מחק]. סיקרא ע"ג דיו, אמרי לה: חייב, ואמרי לה: פטור. אמרי לה חייב, מוחק הוא [ולא כותב שמתחילה היה כתוב הגון מעתה]; אמרי לה פטור, מקלקל הוא [והוה ליה כמוחק ע"מ שלא לכתוב ולמאן דמיחייב לא הוה מקלקל כל כך שהרי כתבו ניכר]. בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו? כתב עליון כתב, או אינו כתב? א"ל: אינו כתב. א"ל: והלא לימדתנו רבינו, כתב עליון כתב לענין שבת! א"ל: וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה? [שאנו אומדים וסבורים ואומדין מאומד לבנו להחמיר, נעשה מעשה – להקל, אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה]"            (יט.).

העולה מסוגיה זו במבט ראשון הוא שלעניין שבת אם משפר את איכות הכתב, כתב העליון נחשב כתב, אבל דיו על גבי דיו אינו כתב.

לשיטת התוס', הסוגיה היא אליבא דהילכתא שאם אין חידוש בכתב העליון, כ"ע מודים שאינו כתב, ובדיו ע"ג סיקרא לכ"ע יש כאן חידוש בעצם הכתב, ואפילו לרב חיסדא אליבא דרבנן יש לחייב^[13].

אבל לריטב"א ברור שהסוגיה שפוטרת דיו ע"ג דיו היא רק אליבא דרבנן בשיטת רב חיסדא, כי לרב אחא כתב עליון הוא תמיד כתב בכל עניין, לכ"ע. ומבואר מזה שאף רב חיסדא מודה שרבנן מחייבים בדיו ע"ג סיקרא מפני שהוא כתב חדש שנכתב. אלא שיש לזכור את מסקנת הדברים בסוגיה, לפירוש רש"י, שרבי יוחנן מסופק בכל החידוש הזה, כי שמא אף דיו על גבי סיקרא אינו כתב, כי סוף סוף כבר היה כתב לפנינו. אמנם, בירושלמי שבת [יב/ד], הלשון היא:

"אמר ליה רבי יוחנן מפני שאנו עסוקין בהילכות שבת אנו מתירין אשת איש".

ומזה נשמע שאין ספק לגבי שבת, אלא שיש חילוק בין הלכות שבת להלכות גיטין, שבהלכות שבת יש לחייב בדיו ע"ג סיקרא משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, והרי נשתנה הכתב לפנינו, אבל בהלכות גיטין, מה לי דיו מה לי סיקרא, ולא הוי כתב עליון כתב^[14].

עוד נראה לי לבאר טיב החילוק בין שבת לגיטין, לאור מה שיש לדון בטיב הבעיה של כתב ע"ג כתב, בשבת ובגיטין. בשבת הבעיה המרכזית היא שהכתב כבר קיים, ואין חידוש בכתב העליון, ואם כך, ברגע שאני מזהה שיש חידוש בכתב העליון, אם מבחינה טכנית וחיצונית, כגון דיו ע"ג סיקרא, ואם מבחינה מהותית של יעילות הכתב העליון, כגון אם הוא מועיל לעניין תוספת לשמה וכיו"ב, יש לחייב עליו, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, והרי, יש תועלת בתוצאה שלפנינו. הדין הראשון של דיו ע"ג סיקרא מוסכם על הכול שחייב בשבת, הדין השני של תוספת לשמה נתון במחלוקת התנאים ואולי האמוראים, כפי שנתבאר למעלה.

אבל בגיטין ובס"ת יש לומר שהבעיה המרכזית היא במעשה הכתיבה, ובכתב ע"ג כתב, השאלה היא אם הכתב העליון הוא כתב, כיוון שאינו מונח על הקלף או על הנייר אלא על האות הקודמת, ובעינן שייכתב בדיו על הקלף, וממילא אפשר שבגט לא יועיל כלל כתב עליון, אפי' בדיו ע"ג סיקרא, וגם לא יועיל בתוספת לשמה, כי אינו כתוב על הקלף^[15]. אמנם, הסוברים שבגט ובס"ת מועיל כתב עליון לעניין לשמה, יסברו שהבעיה גם בזה היא משום החידוש שבכתב, וכיוון שחידש לשמה מועיל, אבל בדיו ע"ג סיקרא יש לומר שאינו חשוב לעניין גט, משום שאין לזה כל ערך מצד הלכות הגט וצרכי כתיבתו. אבל יש לדחות שתועלת כתב עליון לשמה אינה מפני שהכתב העליון הוא כתב, אלא מפני שאנו רואים את הכתב העליון כנכנס בכתב התחתון ועושהו לשמה, והוא מצליח להחדיר לשמה אבל אינו כתב עצמאי, מפני שאינו כתוב על הקלף, והוא מצליח רק להוסיף דין לשמה בכתב התחתון, ומעין זה כתב בתורת גיטין:

"ולפענ"ד נראה דאף שכתבו התוספ' דהוי כתב כשמתקן מ"מ לא הוי רק כמתקן כתב הראשון וכתב הראשון הוא ואין כאן כתב ידן של העדים רק הכתב של הראשון"             (יט. ד"ה תוס' דיו).

ונראה שהרמב"ם פסק כשיטת הירושלמי, שהרי בהלכות שבת (פי"א, הלכה טז) פסק לחייב שתיים בדיו ע"ג סיקרא, ומשמע שהוא בתורת ודאי, ובהלכות גירושין לא הביא כלל ספק הסוגיה בדיו ע"ג סיקרא. נראה מדבריו שהבין שאין ספק למסקנה אלא הכרעה שהוא כתב לשבת ואינו כתב לגט, וכפי שנתבאר.