דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף כז ע"ב | ויפגע במקום

קובץ טקסט

ויפגע במקום / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה[1]

השבוע נעסוק בשאלה האם תפילת ערבית היא רשות או חובה. למעשה עם ישראל קבל על עצמו את התפילה ועשה אותה כחובה, ובשיעור ז נרצה לעמוד על אופי תפילת ערבית בימינו[2].

רשות או חובה

"תפילת הערב אין לה קבע. אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר תפילת ערבית רשות, דאמר רב יהודה אמר שמואל: תפילת ערבית - רבן גמליאל אומר חובה, רבי יהושע אומר רשות." (ברכות כז ע"ב)

המפרשים נחלקו האם הלכה כרבן גמליאל או כרבי יהושע. שיטת הגאונים שתפילת ערבית רשות, ויש בקיומה משום הידור ומידת החסידות, וכך כותב ר' שרירא גאון (אוצר הגאונים ברכות, התשובות, כז ע"ב, עמ' 67):

"הלכתא כר' יהושע דתפילת ערבית רשות... (ובסוף התשובה) ואית ברשות דאית עלה שכר, נמי כמה מעלות מנהן, מאי? דלאו מצוה ניהי אלא מדה יתרה ומדת חסידות, כגון המבזבז חומש ממנו לצדקה, ומאי דמצוה ניהי כתפילת ערבית. ואיתוספא לתפילת ערבית חזוק, כיון דכל ישראל נהיגי בה ורוביהון לא ידעין דרשות ניהי, ומאן דלא מצלי לה כפורץ גדר דמי, אלא מיהו סוגיא דגמרא פרשנה לכון."

לדעת הגאון תפילת ערבית היא ביסודה רשות, אולם מי שלא מתפללה בזמן הזה נחשב כפורץ גדר מאחר שרוב ישראל נוהגים לאומרה. (כלומר הגאון טוען שאמנם מדובר עקרונית ברשות ומדת חסידות, אך מתוך שישראל קיבלו תפילה זו עליהם, והתפילה נחשבת בעיניהם כחובה - הרי שקבלה תפילה זו חיזוק ונחשבת היא כמצוה וחובה).

גם בעלי התוספות הלכו בדרכם של הגאונים שתפילת ערבית אינה חובה. אלא שלשיטתם יש לתפילה גדר של מצוה, ורק במקרים מיוחדים ניתן לבטלה וכך הם כותבים בשבת ט ע"ב, ד"ה למאן דאמר:

"ונראה לר"י אפילו למאן דאמר תפילת ערבית רשות - אין לבטלה בחנם אלא בשביל שום צורך, כמו בְשָרַא המייניה (חגורתו) דהכא, או אם יש שום מצוה שאינה עוברת, אבל בחנם אין לבטלה. תדע שהרי יעקב אבינו תקנה ולמה יש לבטלה בחנם?"

אליבא דתוס' תפילת ערבית היא מצוה שמחד אין חובה לקיימה ומאידך אין רשות לבטלה (ללא הצדקה). רק כאשר התפילה מתנגשת עם צורך אחר ניתן לדחות את התפילה בפני אותו הצורך. התוס' מגדירים שני סוגים של צורך: מצוה עוברת (מצוה חד פעמית) או בשרא המייניה[3]. בשרא המייניה היא שם נרדף לצורך גדול שמעקב את האדם שבגינו ניתן לבטל את התפילה (ראה הערה).

בשיטה מקובצת מובאת דעה שלישית הסוברת שתפילת ערבית חובה:

"ויש לפסוק דתפילת ערבית חובה, דהכי משמע מההיא עובדא[4] דההוא תלמיד שעמד בבית המדרש באותו מעמד ושאל, תפילת ערבית רשות או חובה? ואמר לו רבן גמליאל חובה, ואמר להן רבן גמליאל לחכמים: 'כלום יש אדם שחולק בדבר זה?', ולא השיב אחד מהם דבר כנגד דעתו, אלא דענה ר' יהושע דליכא מאן דפליג עליו בדבר זה... ועל כל אלו הראיות נראה לפי עניות דעתין דהלכה כשמואל, דתפילת ערבית חובה."

על פי השיטה מקובצת ניתן ללמוד מהסכמתו של ר' יהושע לרבן גמליאל שאין מי שחולק על דבריו (של רשב"ג) כי תפילת ערבית חובה. הראב"ן (ברכות סימן קסח) חולק על השיטה מקובצת ולדידו לא ניתן להסביר את תשובת ר' יהושע כפשוטה:

"פירש הר"ח נקטינן מרבותינו שמה שאמר ר' יהושע רשות, במקום שלא נהגו להתפלל, ואותו תלמיד הוא שלא דיקדק..."

על פי הר"ח רבי יהושע לא קיבל את פסיקתו של רשב"ג באופן מלא. תשובתו לרבן גמליאל היתה שגם הוא עצמו סובר שבמקום שנהגו להתפלל אין לבטל את מנהג, וחייבים להתפלל ערבית. אולם בודאי שלדעת רבי יהושע תפילת ערבית לכשעצמה היא רשות.

אם כן, ראינו כי קיימות שלוש הבנות לגבי רמת החיוב של תפילת ערבית:

1. הגאונים - עקרונית רשות, ובמקום שנהגו חובה.

2. בעלי התוספות - מצוה.

3. שיטה מקובצת - חובה.

ההבדל בין השיטה מקובצת לשאר השיטות ברור. ונותר לנו לברר מה ההבדל בין שיטת בעלי התוספות לשיטת גאונים, על נקודה זו נעמוד בפיסקה הבאה.

מצוה או רשות שהיא חובה

הגמרא ביומא פז ע"ב כותבת:

"אמר רב: תפילת נעילה פוטרת את של ערבית, רב לטעמיה דאמר: צלותא יתרא היא וכיוון דצלי ליה תו לא צריך. ומי אמר רב הכי? והאמר רב הלכה כדברי האומר תפילת ערבית רשות? לדברי האומר חובה קאמר."

כלומר, רב סובר שזמן תפילת נעילה הוא משתחשך, וכן הוא סובר שמי שהתפלל תפילת נעילה פטור מתפילת ערבית - שהרי כבר התפלל תפילת עמידה יתירה. על כך מקשה הגמרא שהרי רב עצמו סובר שתפילת ערבית רשות, ואם כן אין צורך להפטר ממנה על ידי תפילת נעילה, שהרי מלכתחילה האדם פטור מתפילת ערבית? ולכן מעמידה הגמרא שדברי רב הראשונים הם רק אליבא מי שסובר שתפילת ערבית חובה.

סוגיא זו קשה להסבר על פי שיטת הגאונים, ואכן כך מקשה התוספות על אתר (ד"ה והאמר):

"וכי תימא כיוון שהתפלל בשאר לילות שויא עליה חובה, אם כן אמאי איצטריך לשנויי הכא דרב לדברי האומר חובה קאמר? לימא דאפילו לדידיה דסבירא ליה רשות, כיוון דשוויא עליה חובה בשאר הלילות חובה היא עילויה, ובעיא תפילה למפטריה."

לשיטת הגאונים במקום שנהגו להתפלל ערבית נעשתה התפילה כחובה ואם כן מדוע היתה צריכה הגמרא לסייג ולומר שרב אמר את חידושו רק למאן דאמר תפילת ערבית חובה? הרי גם גם למאן דאמר רשות, במקום שנהגו להתפלל ערבית, נעשתה ערבית לחובה, ויש מקום לומר שתפילת נעילה יכולה להוות תחליף?

על פי שיטת בעלי התוספות הקושיה לא מתעוררת, שכן אם אנו אומרים שגם למאן דאמר רשות, יש מצוה להתפלל ערבית - הרי כבר הסבירו התוס' שמצוה זו נדחת מפני צרכים אחרים, ויש מקום לומר שבמוצאי הצום תדחה תפילת ערבית מפני הרעב, ולכן אין צורך בנעילה כתחליף לתפילת ערבית.

גם בירושלמי בברכות (פרק רביעי הלכה א) מובאת המימרא של רב, אולם שם נראה שהדברים תלויים במחלוקת האם תפילת ערבית רשות או חובה:

"אמר רבי יעקב בר אחא: תניי תמן תפילת הערב, רבי חנינא אתיין אילין פלגוותא כאינון פלגוותא, מאן דאמר חובה - אין נעילה פוטר של ערב, ומאן דאמר רשות - נעילה פוטר של ערב."

שיטת הירושלמי מסתדרת כמין החומר עם שיטת הגאונים. למאן דאמר תפילת ערבית רשות - תפילת נעילה יכולה להוות תחליף לתפילת ערבית, במקום שנהגו להתפלל ערבית. לעומת זאת למאן דאמר תפילת ערבית חובה - נעילה לא יכולה להוות תחליף, וכל תפילה משלימה את יעודה שלה ולא של חברתה.

התוספות הבינו כבבלי שהשאלה האם נעילה פוטרת את ערבית נאמרה רק למאן דאמר תפילת ערבית חובה, שכן לדידם אין צורך שתפילת נעילה תפטור את ערבית. מאחר שתפילת ערבית היא מצוה שאם רוצים לבצעה מה טוב, אולם אם מאילוצים שונים לא ניתן לאומרה (כובד הצום וכו') אין חובה לאומרה. למאן דאמר חובה ודאי שצריך להשלים את התפילה - ולכן במוצאי יום הכיפורים אם ניתן לצאת ידי חובת ערבית בנעילה, מה טוב.

אם נסכם: למאן דאמר תפילת ערבית היא רשות שעשוה חובה, יש חיוב להתפלל ערבית, ובעת הצורך ניתן להשלים את התפילה בתפילות אחרות (נעילה וכו'). למאן דאמר תפילת ערבית רשות שהיא מצוה, אין חובה להשלים את התפילה, ואם מאילוצים שונים צריך לבטלה יהיה הדבר בבחינת הפסד מצוה.

תשובה לשאלה מהשבוע שעבר

בשבוע שעבר שאלנו מדוע מי ששכח להתפלל ערבית, מתפלל שחרית שניים הרי תפילת ערבית היא רשות ולא חובה?

על פי שיטת הגאונים ברור למה צריך להשלים, מאחר שקבלו ישראל על עצמם להתפלל ערבית הם עשאוה כחובה, וערבית נהייתה כשאר תפילות החובה שיש להם דין תשלומים. לשיטת התוספות שערבית היא מצוה - צריך לומר שבמקום שיש מצוה עוברת או צורך גדול שמבטל את המצוה, אין צורך להשלים את תפילת ערבית. אולם אם אין סיבות צדדיות יש עניין להשלים את התפילה[5].

חובה ציבורית או חובת יחיד

עד עתה הנחנו שלאחר שנתקבל בישראל להתפלל ערבית התפילה נעשתה חובה ציבורית. בראשונים[6] וברמב"ם משמע שלא מדובר בחובה ציבורית, אלא היחיד כל יום מקבל על עצמו להתפלל ערבית ובכך הופך את התפילה לחובה עבורו.

ברמב"ם הדברים לא כל כך ברורים, מחד בפרק ט הלכה ט' משמע שמדובר בחובת יחיד:

"לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך ברכות לבטלה, שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו."

על פי הרמב"ם אין חזרת הש"ץ בערבית, מאחר שהחובה להתפלל ערבית היא חובת היחיד.

לעומת זאת פרק א' הלכה ח' משתמע מן הרמב"ם שיש בזמן הזה חובה ציבורית להתפלל ערבית, לאחר שישראל קבלו על עצמם להתפלל ערבית, וכך הוא כותב:

"ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה. ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה."

בעל הכלבו (סימן ח') מבין את שיטת הרמב"ם בצורה מעניינת:

"וכתב הרמב"ם ז"ל לכך לא תקנו קדושה בערבית מפני שהיא רשות, ופליגנא והא כתיב (דברים י, יב) 'מה ה' א-להיך שואל מעמך', ואמרו רז"ל: אל תקרי מה אלא מאה, והלא בג' ברכות שבלילה במנין מאה? אלא מה רוצה לומר תפילת ערבית רשות, רוצה לומר שיש ברשות האדם לאמרה בערב קודם שקיעת החמה, לולי קריאת שמע שחייב אדם לאומרה עם הכוכבים, וכן היו עושין רז"ל בימי פוליפוס הקיסר שגזר שמד ובטל דתם והיו הולכים קודם שקיעת החמה לבית הכנסת ומתפללין תפילת ערבית, וכשהיה לילה היו אומרים קריאת שמע בביתם."

הכלבו מציג שיטה יחודית: על פי הכלבו קיימת חובה להתפלל ערבית, והמחלוקת האם תפילת ערבית רשות או חובה, היא רק על השאלה האם יש זמן מוגדר לערבית. הכלבו מסביר את המשנה בריש הפרק כפשוטה[7]. הוא קושר בין הקביעה של המשנה שתפילת ערבית אין לה קבע, לשאלה האם תפילת ערבית רשות או חובה. כך שלמאן דאמר תפילת ערבית רשות - אין לה קבע.

את קישור זה עושה הרמב"ם בפירוש המשניות וכך הוא כותב:

"לפי שאינה חובה כשחרית ומנחה, ואינה אלא רשות כלומר קבלוה והנהיגוה בלבד, ולפיכך לא הקפידו על תחלת זמנה וסופו."

אם נצרף את כל הנתונים שאגרנו עד עתה נגלה כי לרמב"ם יש שיטה אחידה. על פי הרמב"ם, בשורה התחתונה תפילת ערבית היא קבלת הציבור, אלא שמאחר ומדובר בתפילה שמבוססת על מנהג ולא על דין - אין לה ציר זמנים. הפועל היוצא של קביעה זו היא בין השאר, שאין חזרת הש"ץ וקדושה[8] לתפילת ערבית. כך מבין הכלבו, ולכן הוא מקשה על הרמב"ם מהגמרא במנחות מג ע"א. הגמרא שם מבינה שתפילת ערבית נכללת בתוך החובה לומר מאה ברכות בכל יום. על פי הגמרא לא מדובר במנהג בלבד אלא בדין, ולכן יש להתיחס לערבית כמו לשאר התפילות.

הרמב"ם כאמור חלק על הבנה זו וסבר שתפילת ערבית היא לא כמו מנחה ושחרית שהם בבחינת דין, אלא תפילת ערבית היא מנהג שהפך לחובה.

אם נסכם, ראינו כי קיימות שלוש שיטת מרכזיות להבנת החובה להתפלל ערבית:

1. חובת היחיד - זו שיטת הרי"ף המבין שכל פעם כאשר היחיד מתפלל ערבית הוא מקבל על עצמו מחדש את התפילה ובכך הופך אותה לחובה[9].

2. חובת הציבור - זו שיטת הרמב"ם שמבין שתפילת ערבית היא מנהג שהציבור קיבל על עצמו ולא מדובר בדין ממש.

3. גישה שלישית יש לכלבו שמבין שבנוסף לחובה להתפלל ערבית מכח המנהג, יש להתפלל ערבית כדי להשלים חובת מאה ברכות בכל יום, שיטה זו מאוד מחודשת ואנו לא הרחבנו את דיון עליה. (רק נעיר שעל פי שיטה זו לכאורה היה מקום לעשות חזרת הש"ץ לערבית, וצ"ע ואכמ"ל).

לסיום

"יעקב תקן תפילת ערבית שנאמר: 'ויפגע במקום וילן שם' ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: 'ואתה תפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי'." (ברכות כו ע"ב)

חז"ל הבינו שלשורש פ.ג.ע יש יותר ממשמעות אחת: יש פגיעה שהיא בבחינת הגעה למקום דרך מקרה, ויש פגיעה שהיא בבחינת תפילה. יעקב אבינו בברחו מעשו מגיע להר מוריה ושם עושה את לינת הלילה שלו. במהלך הלילה זוכה יעקב למראה הסולם ומקבל את הבטחה כי הקב"ה ינחיל לזרעו את הארץ. רבי אברהם בן הרמב"ם (בפירושו לתורה, בראשית כח, יא) מסביר מדוע קראה התורה לתפילה שנשא יעקב באותו לילה פגיעה :

"טעמו 'והגיע', ומזה הושאל לתפלה פגיעה לפי שהיא פגישה בין המתפלל לאדוניו."

אינה דומה תפילה שהיא פגיעה לתפילת הקבע בה אנו רגילים. יעקב לא הלך באותו לילה גורלי להתפלל מעריב בבית כנסת אלא הוא הלך לפגוש את הקב"ה.

הרב קוק מרחיב את הדיבור על התפילה כפגיעה, וכך הוא כותב בקובץ א תרמ"ז:

"התפילה היא צריכה להיות כל כך נובעת מקירות הלב, עד שכל חיוב עושה אותה קבע. וזהו יסוד שיטת הסוברים שאין לתפילה עיקר מן התורה. על כן החלק המובחר ביחש לתפילה היא תפילת ערבית, שגדולה היא במה שהיא רשות, ותפילה נקיה מכל צד קבע נקראת 'פגיעה', 'ויפגע במקום' - מדת יעקב, שבית תפילה יקרא בית א-להיו לכל העמים, ביום אשר יהפך לכל העמים שפה ברורה לקרוא לכולם בשם ד'."

הרב קוק מסביר כי קיימות שתי בחינות בתפילה: בחינת חובה ובחינת רשות. בחינת רשות היא 'ויפגע במקום' - תפילה שבאה מעומק הלב והנפש. לעומת זאת בתפילת הקבע הפן של פרץ הרגשות האוטנטי, שקיים בתפילת הרשות, לא כל כך בא לידי ביטוי, מאחר שהדברים לא יוצאים באופן ספונטני.

מי יתן וכל תפילותינו לאחר יום עבודה קשה יהיו בבחינת 'ויפגע במקום' ונוכל לומר כיעקב אבינו 'אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי'.

 

[1] יהיו דברי תורה אלו לעילוי נשמת סבתי אסתר רחל ב"ר יעקב אבא, נפטרה בערש"ק פרשת 'וישמע יתרו', התש"ס.

[2] נדגיש שהשאלה האם תפילת ערבית רשות או חובה היא רק לגבי שמונה עשרה של ערבית. לגבי קריאת שמע - דנו כבר בשעור הראשון האם קריאת שמע מדאוריתא או דרבנן. מלבד זאת בחז"ל כאשר כתובה המילה 'תפילה' הכוונה לשמונה עשרה.

[3] בתקופת חז"ל החגורה היתה פריט הדורש טיפול רב. כאשר היו מתישבים לאכול היו מתירים את החגורה על מנת להקל על פעולת העיכול. אותה התרה היתה דורשת זמן. על פי התוס', וכך גם עולה מהגמרא על אתר, ניתן לדחות את תפילת ערבית אם האדם נמצא באמצע הסעודה, והוא התיר כבר את חגורתו, ונפסק שקודם יסיים האדם את סעודתו ורק אחר כך יתפלל, כדי שלא יצטרך לחזור ולחגור את חגורתו ולשוב להתירו כשיחזור לאכול.

[4] מעשה זה מובא בהמשך הגמרא בדף כז ע"ב.

[5] נעיר שלרשב"א בברכות כז ע"ב יש שיטה שמשלבת בין הגאונים לבעלי תוס': ברובד הראשוני תפילת ערבית היא מצוה, ולאחר שישראל קיבלו על עצמם נוסף לה פן החובה.

[6] רי"ף בברכות יט. "אבל היכא דצלי ליה לתפילת ערבית כבר שוייה עליה חובה, ואי טעי הדר לרישא..."

[7] "תפילת הערב אין לה קבע".

[8] קדושה לא מוזכרת במפורש בדברי הרמב"ם אלא הכלבו מוסיף אותה, מאחר שהוא מסיק שאם לרמב"ם אין חזרת הש"ץ בערבית אין לו גם קדושה.

[9] נעיר שהרא"ה מצמצם את חובת היחיד של הרי"ף אף יותר. לשיטתו כאשר הרי"ף כותב 'להאי שעתא' כוונתו לומר להאי שעתא ותו לא! כלומר אליבא דהרא"ה אם האדם טעה ולא התםלל ערבית אינו צריך לחזור ולהתפלל, שכן חובת התפילה זמנית לאותו יום ואינה חובה עולמית. יוצא שעל פי הבנת הרא"ה ברי"ף תפילת ערבית היא רשות ממש!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)