דילוג לתוכן העיקרי
גמרא גיטין -
שיעור 30

גיטיו | דף כז ע"א-כח ע"א | המביא גט ואבד

קובץ טקסט

מקורות

1. גמרא כז.-כח. (משנה עד משנה).

2. בבא מציעא יב:, המשנה, ובגמרא עד "הני ריעי", רמב"ם וראב"ד הלכות גזלה ואבדה פי"ח הי"ד.

3. רמב"ן גיטין, בהשמטות ט. ד"ה אם, "אבל לפי דעתי... בעלמא אין חוששין", ר"ן (יד. באלפס) "ולפי מ"ש בהוחזקו נמי... בסמוך בס"ד".

4. קצות החושן סימן ס"ה ס"ק ט.

שאלות הכנה

1. מדוע נצריך שני תנאים על מנת להשעות גט שאבד, ולא נסתפק באחד התנאים כדי לחשוש להחלפת הגט?

2. תן דעתך על משמעות נפילה לתוקף השטר.

3. מדוע יועילו סימנים להשבת גט אבוד ולהכשרו?

 

מחלוקת רבה ור' זירא

"המביא גט ואבד הימנו: מצאו לאלתר - כשר, ואם לאו - פסול. מצאו בחפיסה או בדלוסקמא: אם מכירו - כשר".

דין המשנה, שלא ניתן להשתמש בגט שאבד אלא אם כן יש יסוד מוצק להנחה שהגט הנמצא הוא הגט שאבד, נראה כברור ופשוט מסברא. עם זאת, בעקבות דיוקה של הגמרא מברייתא אחרת שאין לחוש למגבלות המובאות במשנה, ובעקבות תירוצי האמוראים הבאים ליישב את הסתירה בין שני המקורות, נוצרת סוגיה המצריכה עיון בדבריה. תמצית הסוגיה היא שרבה מצריך שני תנאים (מקום שהשיירות מצויות + שני אנשים בעלי אותו השם בעיר) כדי לעורר ספק ולהטיל פגם בגט שאבד ונמצא, ואילו רבי זירא (לפי הלישנא בתרא בסוגיה) מעכב את השימוש בגט אף אם התקיים רק התנאי של נפילה במקום שהשיירות מצויות, ללא צורך בתנאי הנוסף של הוחזקו שני יוסף בן שמעון (להלן יב"ש).

לכאורה, קשה על שיטתו של רבה, שכן אם החשש הוא שקיים סיכוי סטטיסטי שהגט שייך לאדם אחר בעל שם זהה (וששם אשתו זהה), מדוע אין די בכך שיש חשש מסוים שהגט נכתב עבור אחר. מה גם שהחשש סביר יותר במקום שהשיירות מצויות מאשר במקום שקט שאינו הומה אדם[1]. וכיון שכך, מדוע אין די בתנאי בודד שהשיירות מצויות באותו המקום כדברי ר' זירא, או לפחות בתנאי השני שבאותו המקום גרים שני יב"ש, שהרי לא נצרכנו לשיירות מצויות כל עיקר אלא כדי להניח את אפשרות קיומו של עוד יב"ש, דבר שכאן הוא כבר נתון מראש.

לאור זאת, מן הראוי לנסות להבין את רבה מתוך ההנחה שיש עניין נוסף הנוגע לגט שאבד, מלבד החשש העובדתי לקיומו של יב"ש נוסף. כדי לעמוד על עניין זה עלינו לדון בסוגיה מתוך בדיקת מקורות נוספים, השופכים אור על מעמדו של שטר שאבד.

שטר שאבד

למעשה, חלק לא מבוטל מחציו השני של פרק "שנים אוחזין" מוקדש לנושא שטר אבוד ובאילו תנאים מותר או אסור להחזירו. והנה, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בנוגע לשטר שהוחזר לנושה בניגוד לכללים המוזכרים שם בסוגיות. על פסקו של הרמב"ם:

"כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר, אם החזיר הרי אלו כשרים, וגובין בהן, ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן, והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם" (הל' גנבה ואבדה פי"ח הי"ד).

משיג הראב"ד:

"דין זה אינו מחוור אם הוחזק נפול בבית דין או אפילו בעדים, ואין דנין בו מעשה" (שם).

העולה מכאן הוא שלדעת הרמב"ם אין השטר מאבד מתוקפו או ממשמעותו כשטר בגלל היותו אבוד, אלא הריהו ככל חפץ אחר שנאבד. כשם שכדורגל אבוד הנו כדורגל, אלא שמעמד המוחזקות השתנה ויש ספק מיהו המוחזק, כן הדבר בשטר: בהיותו אבוד אין מחזירין אותו לנושה, שהרי אין הוא מוחזק, וככל ספק ממון אנו נוהגים בו במידת 'שב ואל תעשה' ואיננו משנים את המצב הקיים. ואולם, אם המצב השתנה, והנושה הפך להיות המוחזק, הריהו יכול לגבות בשטר שתחת ידו, והעובדה שהשטר היה אבוד קודם לכן אינה מעלה ואינה מורידה.

הראב"ד, לעומתו, סבור שאין המדובר במעבר חפץ מיד ליד, היות ואין השטר כשאר החפצים. שלא כחפצים מוחשיים, עיקרו של השטר הוא בסיפור הדברים שבו, והחזרת החפץ לידי המלווה אינה יכולה לפתור את הספק שהתעורר ביחס למשמעות השטר. יש בנפילה ובחוסר ידיעתנו תחת ידו של מי נמצא השטר כדי להטיל פגם בעצם סיפור המעשה המגולל בשטר, שהרי אין אנו יודעים אם השטר מוסר לנו שהלווה חייב למלווה חוב וטרם פרעו, או שמא הוא קובע שהיה פירעון ומשמש לראיה על כך: אם השטר היה תחת ידו של המלווה וממנו נפל, משמעותו היא הסיפור הראשון, ואילו אם נפל מיד הלווה, הרי הוא מעיד על האפשרות ההפוכה. נמצא שכל העלילה המגוללת בשטר תלויה ועומדת בתפיסה, וללא הימצאות השטר ביד אחד הצדדים כל סיפור הדברים שבו לוט בערפל הספק, ועל כן השטר הנפול פגום.

והנה, יש לומר שבעניין הספקות העולים בסוגיות הנ"ל המתעוררים ביחס לזהות הכותב בלבד, טענתו של הראב"ד מובנת ביותר. ברם, הגמרא אף מרחיקה לכת ומעלה פקפוקים ותהיות ביחס לשטרות אבודים שאינם מוגבלים לשאלת זהות הכותב בלבד, היות ומעמד השטר כשטר התרועע בעקבות נפילתו.

הדברים מבוארים בראשית הסוגיה הדנה בשטרות נפולים. וכך היא לשון הסוגיה שם:

"מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן. אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן. במאי עסקינן? אילימא כשחייב מודה, כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר? הא מודה! ואי כשאין חייב מודה, כי אין בהן אחריות נכסים אמאי יחזיר? נהי דלא גבי ממשעבדי, מבני חרי מגבא גבי! לעולם כשחייב מודה, והכא היינו טעמא: דחיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. אי הכי, כל שטרי דאתו לקמן ניחוש להו הכי? כל שטרי לא ריעי, הני ריעי" (יב:).

אנו רואים אפוא כי חוששים לשטר מוקדם בשטר נפול ואין חוששים לו בשטר רגיל, למרות שאין לקשר כלל בין נפילתו לבין הסיכוי שהשטר הנו מוקדם.[2] משמעות הדבר היא ששטר נפול מאבד מתוקפו ומעצמתו מעצם עובדת הנפילה, ובמילים אחרות: השטר "איתרע בנפילתו".

פשר העניין הוא שתפיסת השטר איננה יוצרת מוחזקות בלבד, כבכל חפץ בעלמא, אלא הימצאות השטר תחת ידו של בעל השטר הינה חלק מעצם סיפורו של השטר. סיפור המעשה מותנה בתפיסת השטר, שהרי אם השטר נמצא ביד הלווה הריהו מספר סיפור אחר לגמרי מזה שהוא מספר כאשר הוא נמצא ביד המלווה, כפי שראינו.

ניתן לומר כי קביעתו של ריש לקיש (גיטין ג.) ש"עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין" מותנית - שלא כבעדות רגילה - בתפיסת השטר בידי המלווה, שהרי השטר נכתב קודם המעשה, והעדים לא ראו את עצם המעשה אלא רק כתבו שטר לשימוש עתידי, ואם כן, תהא אשר תהא הדרך שבה נבין את מנגנון העדות המקופל בשטר (וקצרה כאן היריעה לדון בכך), עלינו לקבוע שמנגנון זה מותנה בתפיסה.

ממילא, אף שאר הדינים המיוחדים ל"שטר" שמשמעותם היא מתן הכשר לשטר מבלי לחשוש לחששות נלווים העלולים להתעורר, דוגמת שטר מוקדם, קנוניא, שטר פרוע וכיוצא באלו, תלויים בתפיסת השטר, שהרי אם אין השטר ביד בעליו, אין הוא שטר אלא סיפור דברים בעלמא הכתוב על נייר, וחסרות לו ההגנות המשפטיות הניתנות ל"שטרות".

היות וכן, שוב חוששים אנו לכל החששות הנ"ל בשטר שאיתרע בנפילתו, למרות שאיננו חוששים כן בשטר מתוקן. זהו הטעם לכך שהגמרא שם סבורה שיש לחשוש בשטר נפול לבעיית מזויף או מוקדם (עיין שם יב:-יג.) למרות שבדרך כלל איננו חוששים לכך. וכבר עמד על כך הרמב"ן בריש גיטין[3], וזו לשונו:

"אבל לפי דעתי יותר ראיה היא לדברינו דבכל שטר שנפל אמרינן כיון שנפל איתרע ליה וחוששין לכל מה שאפשר לחוש, וכדמקשי' התם בכל אותו הפרק: וליחוש דילמא כתב בניסן ולא לוה, אי נמי לא נתן עד תשרי, ואפילו בדברים שאין לחוש להם במקום אחר חוששין שם בשנפל. ועל כרחן של חכמים הללו ז"ל התם ראוי הוא לחוש לזיוף, שכיון שנפל איתרע ליה, ואפילו כשתמצא לומר בעלמא אין חוששין...".

ביאור שיטת רבה

עתה נוכל לשוב להסבר שיטת רבה בסוגייתנו. לאור הנ"ל, נראה לטעון שהצורך בשני התנאים לא נועד להגביר את הסיכוי להימצאות עוד יב"ש בתמונה, אלא ששני התנאים קשורים לשני גורמים שונים. הגורם הראשון הוא קביעת העובדה שהגט אבד ואיתרע בנפילה, ואילו הגורם השני הוא החשש לקיומו של אדם נוסף.

היות וידוע לנו מפי השליח העומד בפנינו ומחזר אחר הגט שאבד כי הוא הביא את גיטו של פלוני - שציווה לכתוב גט לאשתו - וכי אותו הגט אבד הימנו, ואילו לגבי חברו, יב"ש השני, אין ידוע כלל שביקש לגרש את אשתו וששלח גט בידי שליח ושהשליח איבד את גיטו, לא היינו חוששים שמא אין זה גיטו של הראשון לולא הריעותא שנוצרה על ידי נפילת הגט.

אין בעצם החזקתו של יב"ש אחר כדי לערער את הגט, שהרי כוח השטר שבו (הנכתב לשם הבעל שציווה) תקף, ואין אנו חוששים לחששות המתעוררים כנגד השטר לולא נחשב כאבוד ונשמט מידי בעליו.

אולם, כדי להגדירו כנפול ושמוט מידי בעליו יש לחלק בין אם נפל במקום שרבים מצויים שם לבין אם נפל במקום שאין הרבים מצויים שם. דרך משל, אם יאבד אדם חפץ בסימטה או במבוי הסמוכים לביתו, לא נחשבהו כאבוד אף אם אין הוא נמצא ברשותו הממשית, שהרי איש לא ייקחנו משם והחפץ יחזור אליו על אף שהוא מונח ברשות הרבים.

בדומה לכך, איבוד גט - שהינו שטר אישי, הנקוב בשם בעליו - במקום שאין בו דריסת רגל לרבים, אינו נחשב כאבדה. דרך משל, כתובה או הזמנה לחתונה על שם משה ומיכל ליכטנשטיין שייפלו ברחוב באלון שבות אינן אבודות כלל וכלל, שהרי המסמך יחזור בוודאות לכתובת הנכונה, מה שאין כן אם יאבד בעיר הגדולה.

לכן, הגדרת השטר כ"נפול" או כנמצא תלויה בהגדרת המקום כמקום שרבים מצויים בו או כמקום שאין רבים מצויים בו, שהרי מציאות הרבים במקום היא הגורם המשפיע על כך. ואולם, לדעתו של רבה אין די בכך. אף אם נכונה הקביעה שהשטר נפול אין בכך כדי לפסלו, שהרי מה בכך שהגט נפול כל עוד אין בעיה ממשית הניצבת בפנינו וקוראת תגר על השטר. במילים אחרות, שטר נפול אינו פסול אלא רעוע, וניתן להשתמש בו כל עוד אין מתעורר כנגדו חשש. לכן, אם ישנם שני יב"ש בעיר הרי נוצר חשש, ואי אפשר להשתמש בשטר, אך אם אין שני יב"ש בעיר אין חשש, והשטר כשר למרות שהוא נפול.

העולה מכך הוא ששני תנאיו של רבה מתייחסים לשני אלמנטים שונים. הראשון - עובדת נפילתו במקום שהשיירות מצויות - קובע שהשטר נפול ושהגט אבוד, ועל כן חלה בו ריעותא, ואילו התנאי האחר יוצר את החשש שהגט שייך לאדם אחר ולא למגרש העומד לפנינו.

ביאור שיטת ר' זירא

לאור זאת יש לשאול מהי דעתו של רבי זירא (אליבא דהלישנא בתרא), שהרי היא ניתנת להבנה בשני אופנים: מחד, ניתן להבין שרבי זירא סבור שהכול תלוי רק באפשרות שישנו עוד יב"ש, וכל הפרמטרים אינם אלא סטטיסטיים, ולכן די בכך שהשיירות מצויות כדי להגיע לחשש מהותי שיש עוד אדם ששמו כשמו.

מאידך, בהחלט ייתכן שהוא מקבל את העיקרון של רבה, שיש לקבוע שהגט אבוד כדי להשעותו, אלא שלדעתו די בעצם הקביעה שיש כאן ריעותא של נפילה - המצריכה את התנאי של שיירות מצויות על מנת "לאבד" אותו - בשביל להשיג זאת, אף ללא צורך בביסוס נוסף של חשש.

ונראה שנחלקו בכך ראשונים ביחס לנפקא מינה פשוטה הנובעת משאלה זו, והיא האם רבי זירא חושש במקרה שידוע על קיומו של אדם נוסף ששמו כשמו וכו' כשאין השיירות מצויות.

בגמרא מפורש שרבה מצריך שני תנאים ושרבי זירא מסתפק בתנאי של שיירות מצויות, אך אין מוזכר בסוגיה מה דעתו של רבי זירא במקרה ההפוך, דהיינו שהוחזקו שני יב"ש אך אין שיירות מצויות.

שאלה זו תלויה בספק שהעלינו בדבר שיטתו של רבי זירא: אם עלינו לבדוק את המציאות כדי לקבוע את החשש הסטטיסטי לשני יב"ש, אזי יש ללמוד בקל וחומר משיירות מצויות - הפוסלות את הגט אף על פי שאין ידוע בוודאות על קיומו של יב"ש נוסף בהן - למקרה שקיומו של יב"ש ידוע בוודאות, ואין ספק שרבי זירא ישעה את הגט שנאבד במצב כזה[4]; לעומת זאת, אם אנו חוששים לחששות דוגמת שני יב"ש רק כאשר הגט מוגדר כאבוד, ולשם כך יש צורך בשיירות מצויות, אזי אין ללמוד קל וחומר משיירות מצויות להוחזקו שני יב"ש, וכל עוד אין שיירות מצויות הגט שומר על חזקת כשרותו.

בנקודה זו בדיוק נחלקו הראשונים: בעוד שהריטב"א מניח שרבי זירא פוסל בהוחזקו שני יב"ש ("דבחדא חיישינן - בשיירות מצויות או בהוחזקו"[5]), הרי שהר"ן אינו משוכנע בכך וטוען שאין הכרח להקיש משיירות מצויות להוחזקו שני יב"ש, וכי לא ניתן לדון מאחד לחברו ("דאיכא למימר דטפי איכא למיחש בשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו ממאי דאיכא למיחש בשהוחזקו כיון שאין השיירות מצויות"[6]).

סיכום

סיכומם של דברים: שטר נפול נפגם מעצם התרת הקשר בינו לבין בעל השטר התופס בו, וזאת משום מהותו של השטר, שהסיפור שבו והתפיסה בו אחוזים זה בזה כלהבה בשלהבת, ואין האחד מתקיים ללא השני.

כל עוד אין השטר נפול, סמכה התורה על השטר ויצקה בו כוח של עדות, ואין אנו חוששים לכל מיני טענות וחששות העשויים להתעורר כנגדו.

ואולם, אם השטר איתרע בנפילתו והתפרדה החבילה, אין בשטר עוד כוח לעמוד כנגד פקפוקים המתעוררים כנגדו. לכן מצריך רבה את שני התנאים - שיירות מצויות והוחזקו שני יב"ש - כדי להשעות את השטר: התנאי של שיירות מצויות בא לקבוע שהגט אכן אבוד, ואינו נמצא בהישג ידו של בעליו, ואילו הימצאותו של עוד יב"ש בעיר יוצרת את הספק הממשי כלפי הגט וגורמת לנטרולו.

בדעת רבי זירא, בר הפלוגתא של רבה בנידון, תיתכנה שתי אפשרויות. ניתן להבין שאין הוא נדרש לעניין הנפילה, ואף בלא "הריעותא" של הנפילה יש לחשוש במקום ספק משמעותי, ואם כן די באחת משני תנאיו של רבה כדי לפסול, מתוך הנחה שבכל אחד משני התסריטים יש כדי יצירת ספק מיהו בעליו של הגט. מאידך, ניתן גם לטעון שהוא מצריך נפילה, אך מוותר על הצורך הנוסף לבסס את קיומם של שני יב"ש בעיר כדי לפגום את הגט, וטוען כי די בעצם הנפילה לשם כך.

לו היינו עוצרים בנקודה זו ומסיימים את היחידה הזאת הייתה מלאכתנו קלה יותר. ואולם, לא ניתן להתעלם מסיום הסוגיה, הקובע שיש פתרון לגט נפול, והוא השבתו על ידי סימנים מספקים. לאור זאת, יש לשוב ולדון במה שהוצג כאן. אם כל בעיית גט שאבד הינה הספק עבור מי הוא נכתב, הרי שיש לפשוט ספק זה על ידי סימנים, ככל שאר ספקות של זיהוי בהלכה; השימוש בסימנים מובן ומתבקש על פי אפשרות זו.

ברם, אם אנו סבורים שבעצם הנפילה השטר נפגם ומאבד מישותו כשטר, אזי נראה לכאורה שאין בכוח הסימנים לתקן זאת, ועדיין יש לראות בו שטר שאבד (ונפגם) ונמצא, ואין מציאת השטר לאחר זמן יכולה לבטל את הפגם שנפגם על ידי הנפילה.

לרבה הבעיה אמנם קלה יותר, שהרי אין הוא פוסל גט שאבד מחמת הריעותא בלבד, אלא בצירוף חשש ממשי המועלה כנגד השטר, ועל כן לשיטתו יש בכוחם של סימנים להועיל, שהרי הם מסלקים את החשש של שני יב"ש, והוי כגט שאבד במקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו שני יב"ש.

אולם לרבי זירא תלוי הדבר בהבנה שננקוט בשיטתו: אם נאמץ את דעת הריטב"א, שאין הנפילה ממלאת תפקיד בשיטת רבי זירא אלא החשש בלבד, אזי לא קשיא מידי, שהרי הסימנים מסלקים את החשש ואפשר להשתמש בגט; ברם, אם נלך בדרכו של הר"ן, תשוב ותעלה שאלה זו ביתר שאת וביתר עוז - הלוא השטר נפול ופגום, ומה לנו כי חזר ונמצא?

לאמתו של דבר, כבר ישב על מדוכה זו רבנו הגדול בעל קצות החושן (סימן ס"ה סעיף ט) ונבוך בה. אמנם דיונו נסב על שיטת רש"י, הרואה בנפילה סימן לריעותא אחרת בשטר ולא את עצם הריעותא, אך בנידון דידן נוצרת לתזה שהוצגה כאן ולשיטת רש"י שאלה מקבילה, ועל כן דבריו נוגעים ישירות לענייננו.

תמצית תשובתו (ביחס לשיטת רש"י, והיא מוצגת כאן בהתאמה המתבקשת לדברינו) היא שאכן שטר אבוד הנו פגום באופן מהותי, אך אם יש לשטר סימן אין הוא נחשב כאבוד אף אם יצא מרשות הכותב, שהרי באמצעות הסימן ודאי יחזור לבעליו. למעשה, גט עם סימן, גם כשהוא אבוד אינו אבוד, והוי כאילו יש לבעליו חוט או משיחה המחוברים לשטר, שבאמצעותם יחזור אליו לבטח. כשם שהצענו שבמקום שאין השיירות מצויות אין הגט אבוד ממש, כן הדבר בסימנים.

ברם, תשובה זו בעייתית הן מסברא והן מתוך הסוגיה. ראשית, הקביעה כשלעצמה איננה פשוטה כלל ועיקר: בין לדברינו ובין אליבא דרש"י - שהנפילה היא סימן לריעותא אחרת - נראה ברור שרק ביחס לסימן מובהק ניתן לומר כן, ולא ביחס לסימן שאינו מובהק, ואילו הסוגיה דנה באפשרות שאף סימן שאינו מובהק יועיל.

יתר על כן, הסוגיה מביאה את דברי רבה בר בר חנה, שאפשר להחזיר גט לצורבא מרבנן בטביעות עינא ללא סימן,[7] ובנידון זה ודאי לא שייכת הטענה שלא הייתה כאן אבדה.

מאידך, ההבנה ששטר נפול נפגם אינה נובעת רק מסוגייתנו, אלא מבוססת על הסוגיות בבבא מציעא ועל הנחות יסוד בשטרות שלא ניתן לדחותן בנקל, ובעיית היחס שביניהן לבין היכולת להחזיר בסימנים נשארת בעינה.

לכן מסקנת הקצות עצמו היא שמידי ספק לא יצאנו ולכלל הכרעה לא הגענו, וכך כתב:

"ואפשר דלא אמרינן כיון דנפל איתרע ומדלא נזהר לשמרו פרוע הוא אלא היכא דאין בו סימן למלוה, אבל היכא שיש בו סימן למלוה - המלוה סומך על הסימן, ולכן לא איתרע בנפילה, דמשום הסימן שיש לו בו לא נזהר בו כל כך. ועדיין צ"ע".

 
לשיעור הבא: גיטין כז.-כז: - בעניין סימנים
הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
מקורות
1. בבא מציעא כז.-כח. "איבעיא להו... דליתיה דמי ויניח".
2. גיטין כז. "המביא גט... לזמן מרובה"; כז: "רב אשי אמר... אי דרבנן".
3. בבא מציעא כז: ראב"ד (בשיטה מקובצת) ד"ה וז"ל הראב"ד.
4. רמב"ם הלכות גירושין פ"ג הי"א.
5. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פי"ג הלכות א-ה.
שאלות הכנה
1. מהם סימנים מובהקים?
2. לאיזה עניין סומכים על סימנים שאינם מובהקים?
3. האם ייתכן שנסמוך על סימנים לדינים דאורייתא גם אם סימנים אינם דאורייתא?
 

[1] בהעברה למציאות ימינו ניתן לומר שבהחלט ייתכן שאדם ששמי כשמו עבר בתחנה המרכזית או בכביש החוף, אך באלון שבות או בכפר הרא"ה הסיכוי לכך קטן.

[2] אמנם, רש"י קישר בין עובדת הנפילה לחשש המוקדם, עיין שם.

[3] בהשמטות לחידושי הרמב"ן, גיטין ט. ד"ה אם.

[4] ברם, עיין ברשב"א (כז: ד"ה איכא דאמרי) הסבור שהחשש הסטטיסטי גדול יותר בשיירות מצויות מאשר בהוחזקו שני יב"ש בעיר אחת, שהרי ייתכן שיש יב"ש רבים במקום שהשיירות מצויות. עם זאת, נראית יותר דעתו של הריטב"א שיש לחוש יותר ליב"ש כשהוחזק בעיר מאשר בשיירות מצויות, ועדיף שני יב"ש ביד מאשר הרבה יב"ש על העץ או בשיירה...

[5] כז. ד"ה ולענין פסק הלכה, בתחילתו.

[6] יד. באלפס.

[7] מתוך הסוגיה אמנם אין הכרעה מה דין הגט אם החזירו לו על סמך טביעות עינו או על סמך סימן שאינו מובהק, אך על כל פנים ודאי שאין צורך בסימן מובהק, ושרבה בר בר חנה כשלעצמו סבור שדי בטביעות עינא. וכן נפסק להלכה בשו"ע (אבן העזר סימן קל"ב סעיף ד).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)