עבודה זרה | מוהל שאינו מהול

פתיחה

בשיעורים הקודמים ראינו כי הגמרא בתחילת פרק שני קובעת שיש להיזהר מן הגויים, מכיוון שהם חשודים על שפיכות דמים. אחת ההשלכות שמוזכרות בגמרא היא בנוגע למוהל גוי, והיא עוסקת בשאלה האם יש חשש שהוא יפגע בתינוק. בשיעור זה נעסוק בשאלה העקרונית האם יש בעיה שגוי יערוך ברית מילה ליהודי, תוך הזנחת החשש של פגיעה מכוונת ביהודי[1].

בסוגיית הגמרא מוזכרים שלושה מקרים בהם עולה שאלת כשרות המוהל: מוהל גוי, מוהל שמתו אחיו מחמת מילה ולכן אינו מהול ומוהלת. בכל המקרים האלו, המוהל אינו מהול והשאלה שעולה היא האם עובדה זו מונעת מהם למול אחרים. לאור טעם ההלכה לגבי פסול גוי למול, נבחן את הפסיקה במקרים האחרים בהם המוהל אינו נימול.

מוהל גוי

"דתניא, רבי יהודה הנשיא אומר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? ת"ל: 'ואתה את בריתי תשמור'. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב: 'לה' המול'... ורבי יוחנן: 'המול ימול' " (כז.).

הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי ורבי יוסי בשאלה האם יש איסור שגוי ימול יהודי. רבי יוסי מתיר, ורבי יהודה אוסר, אולם לא מטעם חשש שפיכות דמים. בגמרא מובאים שלושה פסוקים כמקורות אפשריים לשיטת רבי:

- "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם" (בראשית י"ז,ט). מפסוק זה אנו רואים שדווקא 'זרעך אחריך' הם אלו שישמרו על הברית, ולא גויים.

- "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה', הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּו" (שמות י"ב, ח). רש"י (ד"ה לה' ימול) מבין שאנו לומדים מפסוק זה שיש צורך במילה לשמה. לכן כותי פסול למילה היות והוא מל לשם הר גריזים, אך גוי וישראל עומד על גביו - כשר.

- "הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית י"ז, יג). רש"י מסביר שלומדים מפסוק זה שרק מי שמהול יכול למול אחרים (ואז לדוגמה יתכן וגבעוני כשר למול).

נראה שהטעם הפשוט לפסול גוי למול נובע מהחשיבות שבמעשה המילה. בשיעור בעניין 'מילת גוי' עמדנו על כך שמילה אינה מצווה רגילה אלא יש בה כריתת ברית עם הקב"ה. כפי שאנו אומרים- ברית מילה: אנו כורתים ברית עם ה' ובכך כל יחיד מחדש עבור עצמו את הברית הכללית שבין הקב"ה ועם ישראל. יש צורך שהברית תתבצע על ידי מי ששייך בברית ולא על ידי מוהל שאינו חלק מברית זו. מי שאינו בברית אינו יכול להכניס אחרים.

הגמרא מעלה עוד שתי נפקא מינות נוספות בין הדינים השונים של מקור הדין, אך דוחה אותם:

1. עם של גויים שמהול (כדוגמת גבעונים): בהווא אמינה הגמרא חשבה כי לדעת הלומד מהפסוק 'המול ימול' הם יוכלו למול שהרי בפעול הם מהולים. הגמרא דוחה אפשרות זו ואומרת כי למרות שאנשים אלו מהולים אין הם נחשבים כך מבחינה הלכתית והם לא כשרים למול.

2. יהודי שמתו אחיו מחמת מילה: במקרה זה הגמרא חשבה כי לדעת הלומד מהפסוק 'המול ימול' איש זה יהיה פסול למול. הגמרא דוחה אפשרות זאת ואומרת שגם יהודי זה נחשב מהול למרות שלא מלו אותו.

לבסוף הגמרא טוענת כי קיימת נפק"מ בין הלימודים לגבי מוהלת, ובכך נעסוק בהמשך השיעור. לאור שתי ההשלכות שנדחו עולה שהגדרת אדם כערל או מהול לא קשורה רק למצבו הפיסי, אלא בשאלה האם הוא חלק ממי שכורתים עמו ברית. אדם יהודי שפטור על פי ההלכה ממילה נחשב כחלק מהברית ולכן יכול למול, ולעומתו גוי מהול אינו נחשב מהול. מדברי הגמרא משמע שלפי כל השיטות, יש משמעות לכך שהמוהל יהיה חלק ממי שנכרתה עמו ברית זו.

מעשה או תוצאה

ישנה חקירה בהלכות מילה מהי עיקר הברית- האם מעשה המילה עצמו, או התוצאה שיוטבע האדם בברית אות קודש[2].

כך למשל התוס' רי"ד כותב כי העיקר זו התוצאה:

"...אבל המילה בכל טצדקי שנחתכה ערלתו היא כשרה ואפילו ע"י חבורה בעלמא" (ד"ה 'ימול ארמאי').

כך גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע הוא מבאר כי העיקר בתוצאה:

"...אלא כל הני עיקר מצוותן אינו העשייה, אלא שהמילה חתומה בבשרו... שאל"כ דוד המלך ע"ה שהיה מצטער כשנכנס למרחץ וראה עצמו ערום בלא מצוה, נזכר על המילה. ואם לא היה מצות המילה אלא העשייה, למה שמח עליה יותר מראשו וזרועו וכל גופו, שקיים בהם מצות תפילין, וציצית, וכמה מצות, אלא מילה היא מצוה בכל עת, כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו"[3] (סימן יא).

לפי שיטה זו, החידוש בסוגייתנו הינו כי למרות שעיקר המצווה טמון בתוצאה, עדיין יש משמעות למעשה המצווה. יש צורך שמבצע הפעולה יהיה חלק מהברית כדי שפעולת חיתוך הבשר תקבל משמעות הלכתית של ברית מילה[4].

יתכן וחקירה זו עומדת בבסיס השאלה מה קורה בדיעבד אם גוי מל יהודי. הרמב"ם פוסק בהלכות מילה- "...אבל עכו"ם לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה..." (פ"ב, הלכה א), אך הטור (יו"ד סימן רסד) מביא את שיטת הסמ"ג שסובר שיש צורך בהטפת דם ברית במקרה זה. ניתן להסביר כי הם נחלקו בשאלה האם המעשה עיקר או התוצאה- לפי הרמב"ם התוצאה היא העיקר ולכתחילה וודאי שאנו נדרוש שגם המעשה יהיה על ידי בן ברית[5]. לעומת זאת הסמ"ג מבין שהמעשה אף מעכב, וגם אם אינו עיקר הרי הוא חלק משמעותי ומעכב במצוות המילה.

הבית יוסף מפרש ששיטת הרמב"ם כסמ"ג ויש צורך להטיף דם, ואילו הב"ח חולק ומסביר כפשט דברי הרמב"ם שיש מחלוקת בעניין בין הרמב"ם והסמ"ג.

המאירי (על אתר) פוסק כרמב"ם שאין צורך להטיף דם, וכך גם סובר השאגת אריה (סימן נד). כשיטת הסמ"ג אנו מוצאים גם בדברי רב אחאי גאון (שאילתא י פרשת וירא) שכותב שמילה אצל גוי פסולה. העמק שאלה מדייק בדבריו וסובר שמילה אצל גוי פסולה, ולא אסורה, ומסיק ששיטת השאילתות שגוי פסול גם בדיעבד.

הרב קוק בתשובה[6] כותב שאסור לתת לגוי למול גם אם נאלץ להמתין מספר חדשים עד שיהיה מוהל יהודי. הרב קוק מנמק את דבריו בכך שיש כאן הפקעה של מצווה בידיים (המצווה המוטלת על האב למול את בנו[7]) ודבר זה אסור. הרב קוק מוסיף ואומר שבמציאות זו אין קיום של מצווה ולכן אסור מן הדין למול, שהרי מכניסים את הילד לספק סכנה ודבר זה הותר רק עבור מצוות המילה. בדבריו, הרב קוק מעלה עקרון הלכתי (בעקבות ירושלמי בר"ה ג, ה) שאם אני רוצה לקיים מצווה אך אני אנוס, אזי נחשב כאילו קיימתי את המצווה מהרגע שעלה במחשבתי לקיימה. מדברי הרב קוק נראה שהוא סובר שיש חשיבות גדולה במעשה המילה בפני עצמה. הרב פראנק (שו"ת הר צבי סימן רח) פוסק שגוי פסול גם במקרה של גוי ויהודי על גביו, מפני שפסול הגוי הוא בגוף ולא בדין לשמה.

מוהל יהודי שאינו מהול

הזכרנו כבר את דברי הגמרא שמי שלא מהול היות ואחיו מתו מחמת מילה, יכול להיות מוהל. מקרה נוסף של יהודי ערל הוא מומר לערלות. בעניין זה פוסק הרמ"א:

"מומר לכל התורה כולה, או שהוא מומר לערלות, דינו כעובד כוכבים"[8] (יו"ד סי' רס"ד, סעיף א).

הגר"א (אות ח) כותב שהפסול נובע מכך שהוא הפר ברית, ולכן יצא מכלל ישראל לעניין זה. ה'חתם סופר' כותב בתשובה שאם המומר מהול אז הוא רשאי להיות מוהל:

"...ומש"ה נ"ל דמומר לע"ז הוה שפיר בעל ברית מילה על כל פנים, שהרי הוא נימול על כל פנים. ונהי בברית תורה ליתא מ"מ בברית מילה איתא ולא אמיעט מואתה את בריתי תשמור..." (ח"ב יו"ד סימן א).

ה'חתם סופר' מבין שמומר כשר לברית מילה בתנאי שמלו אותו כשהיה קטן. למרות שהוא לא מודה בברית היום, הוא נחשב כחלק מהברית.

יש לציין שהרמ"א בדרכי משה הזכיר את דברי ה'אור זרוע' שהסתפק האם משומד יכול למול והאם דינו כגוי. בדברי ה'אור זרוע' מוכח שמדובר על משומד שהוא מהול, היות וצד ההיתר שהוא מביא לגביו הוא הואיל והוא מהול ולפי מ"ד 'המול ימול' הוא יוכל להיות מוהל. מדבריו משמע כי למ"ד שלומד מהפסוק 'ואתה את בריתי תשמורו' הם יהיו פסולים, ולא כהבנת החתם סופר[9].

הרב משה פיינשטיין בתשובה (אגרות משה יו"ד ח"ב,עח) כותב באופן פשוט כפסק הרמ"א שמומר לחלל שבתות בפרהסיא פסול למול, ואם מל יש להטיף דם ברית ללא ברכה. בתשובה אחרת הוא מסביר את טעמו של הרמ"א לפסול מוהל יהודי ערל:

"ולתרץ דברי הרמ"א נראה דהוא הכריע בזה מסברא לאוסרו למול דכיון שגם בשעה שמל הרי הוא עובר העבירה שאינו מל עצמו, הרי הוא כאומר לכל היודעין מזה שהוא אינו מאמין במצות מילה דמה שהוא מחמת שירא מפני הצער וחשש רחוק דסכנה הרי נסתר זה ממה שהוא מל את אחרים, וגם בלא זה הוא דבר שלא שכיח כלל שייראו בני אדם מזה... מ"מ לענין מילה שהוא סתירה בעת שמל לא יתלו אז בני אדם שמה שאת עצמו לא מל הוא מצד הצער אלא שאינו מאמין, ונידון כהחזקת בני האדם ומה שהוא מצד הצער הוא כדברים שבלב... ולכן פוסלו הרמ"א למילה כהצד המסופק באו"ז..." (או"ח ח"ב, לג).

לאור הסבר זה בדברי הרמ"א ניתן להסיק מהי דעת הרמ"א לגבי מי שלא מל את בנו למרות שהוא מהול:

"...ולפ"ז באב שלא מל את בנו שליכא שום טעם על מה שהיה חושש לצער ולסכנת בנו. שיש יותר לתלות שהוא מומר לערלות משום שאינו מאמין ולא בהצער מדלא חש לצער ולסכנת תינוקות של אחרים. יש לפוסלו להרמ"א עוד יותר מערל עצמו שהוא גדול שיש לו טעם, ואף שהאב הוא רק עובר על מ"ע דמילת בנו שלא חמור כ"כ כמילת עצמו שבשביל זה סובר כתר"ה דגם הרמ"א יודה שכשר למול אם לא מל את בנו מצד צער וחשש סכנה, לא נראה זה לפי הטעם שבארתי להרמ"א דאדרבה האב שלא מל את בנו בקטנותו שהוא סתירה ממש בלא שום טעם דאם חושש לצער וסכנה גם לתינוקות אחרים היה לו לחוש וא"כ לפי ראות בנ"א הוא מצד שאינו מאמין במצות מילה שיש לפוסלו להרמ"א. עכ"פ לשאר דברים גם להרמ"א אינו מומר וכשר לנ"כ כדסובר המג"א לשיטתו שמכשיר ערל לנ"כ".

בעקבות הטעם שהרב פיינשטיין כותב לפסק הרמ"א הוא חולק להלכה על דברי החתם סופר. גם אם המוהל מהול אך לא מומר לערלות הואיל ולא מל את בנו- הוא פסול למול כמו גוי. ואכן יש סברה רבה בכך- העובדה שמלו אותו בגיל שמונה ימים אינה מעידה על היותו מומר למצווה זו. אך העובדה שאדם זה לא מל את בנו מעידה על חוסר אמונתו במצווה.

הרב וייס (מנחת יצחק ח"ד, קא) נשאל לגבי בחור שגילה שהמוהל שמל אותו היה רופא מומר לחלל שבתות. כעת השאלה האם יש צורך שיטיפו ממנו דם ברית. בראשית תשובתו הוא מזכיר את מחלוקת האחרונים לגבי הטפת דם ברית במקרה של מוהל גוי ובמקרה של מומר (כפי שהזכרנו קודם), ובהמשך הוא מעלה נקודות שונות להקל בעקבות השיטות שבימינו אין דין מומר למי שמחלל שבתות בפרהסיא[10]. בסיום תשובתו הוא כותב שהיה מקום להחמיר אך במקרה זה יש להקל:

"ומ"מ אם לפי דברי הרופאים, יש לחוש לאיזה ענין שיזיק לו בבריאתו, וגם שכפי הנראה מדברי כ"ת, הבחור הנ"ל הוא בעל תשובה מחמת שנמצא בסביבה של יריאים, א"כ יש בזה ענין של תקנת השבים, אפשר להקל למעשה...".

מוהלת

בהמשך הגמרא לעיל, הגמרא מציעה שההשלכה בין הלימודים השונים תהיה לגבי האפשרות שאישה תהיה מוהלת:

"אלא איכא בינייהו: אשה. למ"ד 'ואתה את בריתי תשמור' - ליכא, דאשה לאו בת מילה היא, ולמ"ד 'המול ימול' - איכא, דאשה כמאן דמהילא דמיא. ומי איכא למאן דאמר אשה לא? והכתיב: 'ותקח צפורה צר'! קרי ביה ותקח. והכתיב: 'ותכרות'! קרי ביה ותכרת, דאמרה לאיניש אחרינא ועבד. ואיבעית אימא: אתיא איהי ואתחלה, ואתא משה ואגמרה" (כז.).

הגמרא אומרת כי אם אנו לומדים מהפסוק 'המול ימול' אזי כל מי שבפועל נימול כשר למול, ואישה נחשבת כאילו היא מהולה. נראה כי כוונת הגמרא היא שאישה היא בכלל הברית שקיימת במילה אך דבר זה לא בא לידי ביטוי אצלה אלא במשפחתה. האישה אינה שייכת בפעולת המילה ולכן אם הדגש הוא על שמירת הברית היא לא שייכת, אך היא נחשב כמהולה וכחלק מהעם שהברית שייכת לגביו.

עקרון דומה אנו מוצאים בגמרא בברכות (מט.) הדנה במי שלא הזכיר ברית בברכת המזון. בהתחלה הגמרא חשבה כי אדם זה לא יצא ידי חובתו, אולם לאחר מכן הגמרא מביאה בשם רב שגם מי שלא מזכיר ברית יוצא ידי חובה הואיל וברית אינה בנשים. החיוב של הברית אינו שייך לאישה ולכן בציווי שניתן לאברהם לשמור על ברית זו אין שייכות לנשים. למרות זאת האישה נחשבת כמהולה, בדומה לערל שאחיו מתו מחמת מילה[11].

תיאורים של נשים שהיו מוהלות מצאנו בספר מקבים:

"ושתי נשים נאשמו כי מלו את בניהן ואחרי אשר תלו את הילדים בשדיהן ונסחבו בעיר לעיני העם שמטון מעל החומה" (מקבים ב ב,ו)[12].

בימינו, המציאות היא שהמוהלים הם גברים, אך יש לבחון האם יש פסול הלכתי במילה על ידי אישה. בשאלה זו נחלקו הראשונים ובדבריהם מצינו שלוש שיטות עיקריות:

1. מותר לכתחילה[13].

2. במקום שאין איש - תמול אישה (אשה כשרה בדיעבד) [14].

3. אישה פסולה למול[15].

למרות שבגמרא האפשרות שאישה כשרה למול רק בדיעבד לא קיימת, זו הגישה המקובלת בין הפוסקים. הראבי"ה מסביר שיש רצון לצאת ידי המחלוקת ולכן מעדיפים שאישה לא תמול, אך עקרונית היא כשרה לכך. להלכה פוסק השו"ע:

"הכל כשרים למול; אפילו עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. ואם יש ישראל גדול שיודע למול, הוא קודם לכולם. וי"א דאשה לא תמול, וכן נוהגין להדר אחר איש" (רסד, א).

הרמ"א הבין שהשו"ע פוסק להלכה כדעת השאילתות שאישה כשרה גם לכתחילה. אך, מדברי השו"ע עולה שלכתחילה לא ניתן, וכפי שתמה הש"ך:

"לא ידענא מאי קאמר דהא גם להמחבר ישראל גדול קודם לכולם... ואם דעתו לומר דאפי' היכא דליכא ישראל גדול אין נותנין לאשה למול ונוהגין להדר אחר גדול משום דאשה אינה כשרה למול וכמ"ש הב"ח שזהו דעת הסמ"ק והגמ"ר דאפילו דיעבד במקום שאין איש אין אשה מלה אם כן לא שייך בזה לומר וכן נוהגים דדבר שאינו מצוי אין בו מנהג... ועוד אפילו נהגו כך היינו משום שאין הנשים יודעות למול וצריך עיון" (שם ס"ק ב).

גם בעניינים נוספים שקשורים לברית מילה אנו מוצאים שחלה הרחקה של הנשים. ישנם עדויות שונות לכך שהאישה הייתה שותה מיין הברית והיו מבקשים על רפואתה, אך בתקופות מאוחרות יותר אנו מוצאים שהרחיקו את האישה ממעשה המילה. כך למשל אנו מוצאים בדברי המהרי"ל:

"אמר מהר"י סג"ל דכתב מהר"ם האשה שהיא בעלת ברית ליטול הילד מהיולדת להוליכו לב"ה להמול תוליכנו עד פתח ב"ה. ולא תכנס אל תוכו להיות ג"כ סנדיק לשם להמול הילד על ברכיה משום פריצות שתלך אשה בין אנשים. ואמר דיש אנשים כשנעשו סנדיקין ואין נשותיהן עמהם, הולכים בעצמם ומביאין הילד מן היולדת. אך הוא נזהר בכך... ואמר מסתמא מדהקפיד מהר"ם שלא תכנס האשה בעזרה בין האנשים, מסתמא ג"כ לא יכנס איש בין הנשים דכל המרבה להתרחק מהן הרי זה משובח" (הל' מילה אות כב).

המהרי"ל כותב שאין להתיר לאישה להיות סנדק, וכן מבסס את המנהג המוכר היום שיש זוג שהם קוואטר. מדבריו נראה שבזמנם הייתה אישה שהייתה מוציאה את התינוק ונראה כי הנשים היו נשארות בחדר אחר. בצורה דומה גם כותב התשב"ץ (סימן שצז) בפסול אישה להיות סנדק אפילו אם בעלה מוהל, וכך פסק הרמ"א:

"ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות. ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת, ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק" (רסה, יא).

יתכן ובהלכות מילה ישנה השפעה של מגמה כללית באשכנז של הרחקה בין נשים וגברים, ודבר זה השפיע על המנהג הקדום שאישה יכולה להיות סנדק וכן על אישה מוהלת. וכך גם כותב הרב פרופ' שפרבר- "ושמא מלבד ההתפתחות ההלכתית האימננטית, דהיינו ע"פ סוגיית הגמרא וכללי הפסק, יש גם גורם חברתי נוסף שהניע מקצת מחכמי אשכנז בכיוון מחמיר זה לאסור את האשה במילה"[16].