כט. - המביא גט וחלה

  • הרב יאיר קאהן

 

מקורות

1. משנה דף כט., גמרא עד "כגט".

2. תוד"ה רשב"ג, רמב"ן ד"ה א"ר כהנא.

3. רי"ף [דף יד. בדפי הרי"ף] עד "וכן הדעת נוטה", השגת הראב"ד.

4. תוספות הרי"ד דף סו: "ומיכן יש להוכיח...".

5. מרדכי גטין סימן ת"כ, מרדכי קידושין סימן תק"ה.

6. קצות החושן סימן קפ"ח ס"ק ב.

שאלות הכנה

1. מהו יסוד המחלוקת בין רשב"ג וחכמים?

2. האם רשב"ג מקבל את הדרשה "'ושלח-ושלחה' - מלמד שהשליח עושה שליח"?

3. מהן שתי הדעות שמביא הקצות בעניין שליחות?

4. איך מגדיר המרדכי מילי?

 

שליח עושה שליח בגט

שנינו:

"המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר" (דף כט.).

הגמרא דנה אם האפשרות לשלוח את הגט ביד אחר קיימת רק במקרה חירום, כגון שהשליח חלה ואינו מסוגל למסרו בעצמו, או שמא חלה אינו אלא בגדר "היכי תמצי" המנמק מדוע אין השליח מוסרו בעצמו, והגט כשר גם אם השליח מסרו על ידי אחר על אף שאינו חולה. רב כהנא קבע שמסירה לשליח אחר כשרה רק אם השליח הראשון חלה.

לכאורה הגבלה זו נובעת רק מהקפדת הבעל, אבל באופן עקרוני מותר לשליח למסור את הגט לשליח אחר. שהרי אילו נאמר שאין כוח ביד השליח למסור את הגט לשליח אחר, לכאורה הוא הדין בחלה, ועל כורחנו שהסיבה שאין שליח עושה שליח אם לא חלה אינה אלא שהבעל מקפיד אם השליח שלו מוסר את הגט לשליח אחר ללא שום הצדקה. ואם כן, דין זה הוא כעין הסיפא של המשנה, הדנה בהקפדת הבעל במקרה של פיקדון משום שאין רצונו שיהא פיקדונו ביד אחר.

מחלוקת רשב"ג וחכמים

בהמשך, מביאה הגמרא מחלוקת בין רשב"ג וחכמים בנידון:

"'הולך גט זה לאשתי' - הרי זה משלחו ביד אחר. 'את הולך גט זה לאשתי' - הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח".

לפי פשטות סוגייתנו אין בין רשב"ג לחכמים מחלוקת עקרונית, אלא חלוקים הם במידת הקפדת הבעל:

"איבעית אימא 'הולך' - והוא דחלה, ואי בעית אימא 'את הולך' - וחלה שאני, ואי בעית אימא רבן שמעון בן גמליאל היא - וחלה שאני".

הרי שלפי התירוץ השלישי, אף לדעת רשב"ג יכול השליח למסור את הגט לשליח אחר אם חלה. אם כן, "הולך" סתם לרשב"ג הוא כמו "את הולך" לפי חכמים, והבעל מקפיד אלא אם כן חלה השליח.

ועיין בתוספות שהקשו על רשב"ג מהברייתא הדורשת ששליח עושה שליח מהפסוק בפרשת גט:

"והא דדרשינן (קידושין מא.) 'ושלח-ושלחה' - מלמד שהשליח עושה שליח, היינו היכא דאין הבעל מקפיד" (ד"ה רשב"ג).

כלומר: רשב"ג מסכים ששליח עושה שליח במישור העקרוני, כדילפינן מריבוי הפסוק. אולם אין זה אלא במקרה שהבעל לא הקפיד.

לאור הנ"ל, לכאורה אין בין רשב"ג וחכמים אלא אומדנא בנוגע להקפדת הבעל. אם הבעל אינו מקפיד - לכולי עלמא שליח עושה שליח, ואם הבעל מקפיד - הכול תמימי דעים שאין שליח עושה שליח. והדברים נראים, שהרי כל מעמדו של השליח אינו אלא מכוח המשלח, ולכן מסתבר שאם הבעל הקפיד שהשליח ימסור את הגט בעצמו ולא העניק לו את הכוח לעשות שליח - לא ישלחנו ביד אחר. כל האפשרות שהשליח הראשון יעשה שליח בנויה על אומדנא שלכך התכוון הבעל בשעת המינוי.

אולם עיין ברמב"ן, שכתב:

"ואף על גב דכתיב 'ושלח-ושלחה', ודרשינן בפרק האיש מקדש (מא.): 'מלמד שהשליח עושה שליח', ובין חלה ובין לא חלה משמע, דמידי חלה כתיב, מיהו אמור רבנן דחלה בעינן, משום דאיכא אינשי קפדני דקפדי, ואי שמעי - מבטלי שליחותייהו, אבל בחלה ליכא דקפיד".

לדבריו, לא בדעת הבעל בשעת המינוי עסקינן, כי אם בהקפדתו או בהסכמתו אחר כך, כאשר שמע ששלוחו עשה שליח. דברי הרמב"ן מורים שיש כוח לשליח לעשות שליח אחר, אף על פי שלא קיבל מהמשלח רשות לכך בשעת המינוי. הרי שלפי הרמב"ן אין לשליח לעשות שליח אם לא חלה, משום שאולי הבעל ישמע אודות השליח השני ויבטל את השליחות. אבל אילו לא חזר וביטל את השליחות, הרי היא קיימת אף על פי שהבעל מקפיד. ודבריו טעונים ביאור.

כדי להבין את שיטתו יש לעיין בדבריו המאירים של קצות החושן:

"שאינם בני דעת - וראוי לספק היכא דהיה פקח בשעה שעשאו שליח, וקודם שגמר השליח שליחותו נשתטה המשלח, אי אזלינן בתר מעיקרא - ובשעה שעשאו שליח פקח היה, ועומד במקום המשלח - או אזלינן בתר בסוף - והרי בשעת גמר השליחות נשתטה המשלח ובטלה שליחות. אמנם מצאנו שנחלקו בזה קמאי, דלדעת הרמב"ם (פ"ב מהלכות גירושין הל' טו) אם היה בריא בשעת מינוי שליחות ואחר כך אחזו חולי שטות, דאם נתנו השליח הוה ליה גט מן התורה, ואינו פסול אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין, ולדעת הטור (באבן העזר סימן קכ"א) כי האי גוונא הגט פסול מן התורה" (סימן קפ"ח ס"ק ב).

מסתבר שמחלוקת זו תלויה ביסוד דין שליח: האם שליח אינו אלא ידא אריכתא, שכל תפקידו אינו אלא לאפשר לממונה לעשות את המעשה עבור המשלח, או שמא השליח הוא בגדר "גברא בחריקאי" - אדם שתופס את מקומו של המשלח - ודין שליחות מעניק לשליח מעמד עצמאי לפעול כמעין בעלים בתחום שליחותו עבור המשלח. אם יש לשליח מעמד עצמאי, אזי ייתכן שיוכל לבצע את שליחותו עבור המשלח גם לאחר שהפך לשוטה; אולם אם אין לו מעמד עצמאי, ואין הוא אלא כיד המשלח - לא ייתכן שתהיה משמעות למעשיו אחרי שהמשלח נשתטה ואין משמעות למעשה המשלח עצמו.

והנה, אם השליח אינו אלא ידא אריכתא של המשלח, לכאורה אין לו שום רשות לעשות יותר מהמעשה שאותו נתמנה לעשות, ולכן לא שייך ששליח יעשה שליח אלא אם כן קיבל רשות בשעת המינוי למנות שליח נוסף. לעומת זאת, אם השליח תופס את מקומו של המשלח, אפשר שיש לו הכוח לעשות דברים נוספים על המינוי כדי להשיג את התוצאה המיוחלת, ואף על פי שהמשלח מינה אותו רק למסור את הגט לאשתו, מותר לו גם למנות שליח כדי לקדם מטרה זו - הרי השליח עומד במקום הבעל, וכמו שהבעל יכול למנות שליח, יכול גם שלוחו, שהוא כמותו, לעשות זאת. וזהו חידוש התורה ששליח עושה שליח מכוח שליחותו אף על פי שלא נמנה על כך.

אף על פי כן, אם הבעל מקפיד על מינוי השליחות הנוספת אנו חוששים שמא הוא ביטל את השליחות כאשר שמע על המינוי, כדברי הרמב"ן. תוספות, לעומתו, מסבירים שחידוש התורה ששליח עושה שליח הוא רק כאשר אין הבעל מקפיד בשעת המינוי, והרי זה כאילו הרשהו על כך בפירוש. אך פירוש זה קצת קשה, שהרי לכאורה אין בזה שום חידוש.

ונראה שגם אם יש לשליח מעמד עצמאי, אפשר שאין זה אלא כשלא הקפיד הבעל בשעת מינויו. אך אם הקפיד הבעל בשעת המינוי והגביל את סמכותו של השליח, אין בכוח השליח למנות שליח נוסף. ואם כן גם לשיטת תוספות דין שליח עושה שליח מחדש שיש לשליח מעמד עצמאי - ולכן השליח יכול למנות שליח אף על פי שלא הרשהו הבעל לכך - אך היינו דווקא כאשר הבעל לא הקפיד בשעת המינוי.

לאור הנ"ל יש לשוב ולעיין במחלוקת רשב"ג וחכמים. חכמים סוברים שבאופן עקרוני יש כוח ביד השליח למסור את הגט לשליח אחר, אך מכל מקום, אם הבעל הקפיד במפורש ואמר "את הולך", לא ישלחנו ביד אחר. רבן שמעון בן גמליאל, לעומתם, קבע בצורה ברורה: "בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח", ומשמע שאין זה תלוי בקפידת הבעל. וכך אכן הבינה הגמרא בהתחלה: "ואי רבן שמעון בן גמליאל - אפילו חלה נמי לא".

רק לפי התירוץ השלישי חזרה בה הגמרא מהבנה זו, אבל משני התירוצים הראשונים משמע שאין שליח עושה שליח אפילו אם חלה השליח הראשון. ומסתבר שלפי חכמים השליח תופס את מקומו של המשלח, ולכן באופן עקרוני שליח עושה שליח אלא אם כן הקפיד הבעל והגביל את סמכותו, ואילו רבן שמעון בן גמליאל חלק עליהם וקבע כי "אין שליח עושה שליח", ולדבריו אין השליח אלא ידו של המשלח, ואין לו כוח עצמאי למנות שליח נוסף אלא אם הרשהו הבעל על כך ומינה אותו לשליח לעשות שליח.

ועיין בראב"ד בהשגתו על הרי"ף שטען כי אין לפסוק כרשב"ג:

"דהא תניא... 'ושלח' פעם שנייה - מלמד שהשליח עושה שליח, וכיון דקראי קא דרשינן, וקרא לא מפליג בין חלה ללא חלה, אנן היכי מפלגינן? אבל בין הולך לאת הולך ודאי מפלגינן, לפי שהבעל אין מוציא אלא לרצונו, ובעל הא קא קפיד".

משמע מן הראב"ד שרשב"ג חולק על הדרשה שממנה לומדים ששליח עושה שליח, וכי לדבריו אין בכוחו של שליח למנות שליח כלל.

אולם יש לדייק עוד בדברי הראב"ד. מדבריו משמע שרשב"ג חולק על דרשה זו אפילו לפי התירוץ השלישי, שלפיו רשב"ג מודה ששליח שחלה עושה שליח. וקשה: הלוא ההבדל בין חלה ללא חלה היא הקפדת הבעל, ואם כן איך מסתדרים עם הדרשה חכמים, המחלקים בין "הולך" ל"את הולך" - הרי גם חילוק זה תלוי במידת הקפדת הבעל?

ונראה שלפי הראב"ד רשב"ג סובר ששליח אינו אלא ידו של המשלח. לכן אין לשליח הכוח לעשות שליח, ואף על פי כן אם חלה השליח הראשון יש אומדנא שהבעל מרשהו למנות שליח נוסף. אם כן, אין זה אלא כמי שמינהו מראש למנות שליח, ואין בזה שום חידוש, ואין דין זה זקוק ללימוד מן הפסוק. לעומת זאת, באומר "הולך גט זה לאשתי" אין לנו אומדנא שהרשהו למנות שליח, ומכל מקום הואיל ואין הקפדה מפורשת מצד הבעל - שהרי לא אמר "את הולך" - יש כוח ביד השליח לעשות שליח אחר. דין זה בנוי על המעמד העצמאי של השליח, ולכן צריכים אנו לדרשה המלמדת ששליח עושה שליח אחר.

מילי לא ממסרן לשליח

הגמרא ממשיכה להקשות על דין שליח עושה שליח מברייתא אחרת: "ורמינהו: אמר לשנים 'תנו גט לאשתי'... הרי אלו יכתבו ויתנו - אינהו אין, אבל שליח לא!". רבא משיב בחילוק בין משנתנו, שבה נמסר למשלח גט שכבר נכתב, לבין הברייתא - הדנה בגט שטרם נכתב. והוא מסביר שאם הגט עוד לא נכתב אזי "מילי נינהו, ומילי לא מימסרן לשליח". ועיין ברש"י שפירש:

"התם היינו טעמא דלא משוו שליח, שלא מסר להם אלא דברים, ואין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר, אבל גט - דאית ביה מששא - חוזר ונמסר".

משמע שאם לא מסר לשליח חפץ מסוים אין בכוח השליח לעשות שליח אחר. ועיין בתוספות הרי"ד, שכתב:

"ומיכן יש להוכיח שהאשה שהיא ממנה שליח קבלה שאין השליח יכול למנות שליח אחר... משום דמילי נינהו, שלא מסרה שום חפץ בידו" (לקמן דף סו:).

יש להבין פשר דין זה, ולשם כך נראה את דברי המרדכי שחלק על הרי"ד:

"הקשה הר"ב ז"ל... והא אמרינן 'ושלח-ושלחה' - מלמד שהשליח עושה שליח, ואין זה כי אם מילי, והיכי משוה שליח? ויש מפרשים דקבלת גירושין הגט או קדושין הוי מעשה גמור. וממורי הכהן קבלתי: כל היכא שאין הדבר נגמר על פי השליח חשיב מילי ולא מימסר לשליח, אבל קבלת הגט זהו גמר דבר. אבל הכתיבה שאמר לעדים חשיב מילי, משום דאין הדבר נגמר עד נתינת הגט" (גיטין סימן ת"כ).

לפי המרדכי החילוק אינו בין חפץ למילים בעלמא. לדבריו הגדר של מילי שייך בכל שליחות שאין בה גמר מעשה, ולכן קבלת הגט אינה נחשבת למילי אף על פי שאין בה מסירת חפץ, שהרי על ידי קבלת הגט נגמרים הגירושין, ואילו כתיבת גט נחשבת למילי, משום שאין הגירושין נגמרים על ידי הכתיבה.

נראה להסביר את שיטת המרדכי על פי גדרי שליחות שהצענו למעלה. שליחות שיש בה גמר מעשה מעניקה לשליח כוח עצמאי ובעלות על המעשה. לכן יכול שליח כזה למנות שליח אחר, ועליו אמר הכתוב " 'ושלח-ושלחה' - מלמד שהשליח עושה שליח". שליח שאינו נמנה לגמור מעשה, לעומתו, אינו אלא יד המשלח, ואין לו כל מעמד עצמאי. לכן אין לו כוח לעשות עבור המשלח דבר שלא נתמנה במפורש לעשותו, והואיל וכן, אין הוא יכול למנות שליח אחר שיכתוב גט במקומו.

ועיין במרדכי לקידושין שכתב:

"פסק הקדוש מדרוש דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש, אפילו איתניס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר, משום דמילי נינהו, ומילי לא ממסרן לשליח. ואף על גב דגבי גט קיימא לן שליח עושה שליח, ולא הוי מילי משום מסירת הגט, הכא נמי הא איכא מסירת הטבעת? - לא דמי, דגבי גט אשה מתגרשת בעל כורחה, ומיד כשיגיע הגט ליד השליח הרי היא כאילו מגורשת, הלכך לא הוי מילי, שהרי השליח יכול לגרשה בעל כרחה, דיד השליח כיד הבעל; אבל שליח קדושין - אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת, הלכך הוו להו מילי" (תחילת פרק שני, סימן תק"ה).

גם כאן קבע המרדכי שדין מילי אינו תלוי ב"דברים" לעומת "חפצים": הרי המקדש מסר טבעת לשליח, ואף על פי כן הוא אינו יכול למנות שליח אחר משום שמילי נינהו! ובטעם הדבר חילק בין גירושין - שבהם האישה מתגרשת בעל כורחה - לבין קידושין - שאין אישה מתקדשת אלא לרצונה.

נראים הדברים שגם כאן החילוק הוא בין שני סוגי השליחים שהזכרנו לעיל: כאשר שליח יכול לבצע את שליחותו בכל מצב, ואין מי שיכול לעצור בעדו, הרי שניתנו לו עצמאות ובעלות על המעשה במקום המשלח; אולם כאשר אין הוא יכול לקיים את שליחותו ללא הסכמה של גורמים אחרים, אזי רק בידא אריכתא עסקינן, ולגבי שליח כזה מילי לא מימסרן שליח.

סיכום

ראינו שדין שליח עושה שליח הנלמד מהדרשה "ושלח-ושלחה" נובע מהכוח ומהמעמד העצמאי שיש למשלח, שבעטיים יכול השליח למנות שליח אחר אף על פי שלא קיבל לכך רשות מהמשלח בשעת המינוי. ייתכן שרשב"ג חולק על הבנה זו בשליחות, ולדבריו שליח אינו אלא יד המשלח. לכן (לדעת הראב"ד) חולק רשב"ג גם על דרשת שליח עושה שליח, אולם אפשר שגם הוא מודה ששליח יכול לעשות שליח אם קיבל מינוי מפורש או מובן מהמשלח (כגון בחולה).

גם חכמים, הסוברים ששליח עושה שליח הואיל ויש לשליח מעמד עצמאי, מסכימים שמילי לא מימסרן לשליח. לפי המרדכי גדר מילי הוא שליחות שבה אין לשליח מעמד עצמאי אלא דין יד בעלמא, דהיינו כאשר השליח לא נשלח לעשות גמר מעשה (מרדכי בקידושין), או במקרה שהשליח נשלח לעשות מעשה התלוי בדעת אחרים (מרדכי בגיטין). בשני המקרים הללו אין השליח הראשון יכול למנות שליח שני הואיל ואין לו מעמד עצמאי. האפשרות שהמשלח ירשה לשליח כזה למנות שליח אחר נידונה בסוגיית 'אומר אמרו' (בדף סו:).