קידושין | דף כט ע"ב-ל ע"ב | ולמדתם אותם את בניכם

בשני השיעורים הקודמים עסקנו בחיובי האב כלפי בנו. ראינו כי קיימים שני סוגי חובות: חובות הנובעים מתפקידו הכללי של האב בהבאת בנו לידי עמידה על רגליו, וחובות שיש להם יסוד חיוב משל עצמם. בין החובות מן הסוג האחרון מנינו את מצוות מילה, פדיון הבן ולימוד תורה.

ראינו גם כי חובות אלו יכולים להתפרש כמצוות האב ממש, אשר הבן משמש בהן כחפצא בלבד, או כמצוות הבן, אשר האב צריך לדאוג לקיומן. בחנו גם שתי אפשרויות להסביר מדוע יצטרך האב לקיים את חובות הבן: או כשליח בית הדין, או מתוקף תפקידו כאב הבית, המטיל עליו את החובה לדאוג לקיומם של חיובים הקשורים בבית. משעיינו במצוות לגופן נטינו לומר, בעקבות הריב"ש, כי מצוַת המילה היא חיוב על האב עצמו, בעוד שמצוַת פדיון הבן הִנָּהּ חובת הבן המוטלת על האב מצד היותו אבי הבית.

בשיעור זה נעסוק במצוַת לימוד תורה לבנים, וננסה לבחון לאיזה סוג חיוב היא משתייכת. במהלך הדיון נשתדל לבאר גם כמה מן העניינים העולים במרוצת הדיון בגמרא בַּמצוה.

א. תורה וחינוך

קודם שנתחיל לעסוק בחובת האב ללמד את בנו תורה, עלינו להבחין בין שני יסודות שונים באופן מהותי זה מזה, המהווים כל אחד מחייב בפני עצמו. השולחן ערוך (סימן רמ"ה) פוסק כשיטת הרמ"ה, כי אף שבגמרא (ל.) מפורש שחיוב האב ללמד את בנו מצומצם למקרא בלבד, הדברים אמורים במי שהשעה דוחקתו, אך אם אפשר לאב - מצוה עליו ללמד את בנו משנה וגמרא, הלכות ואגדות.

החזון איש (יו"ד קנב סעיף א) מקשה קושיה חזקה על שיטת הרמ"ה מסוגיית הגמרא:

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: כגון זבולון בן דן, שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד, הלכות ואגדות.

מיתיבי: למדו מקרא - אין מלמדו משנה; ואמר רבא: מקרא - זו תורה!

כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן: כזבולון בן דן - שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן - דאילו התם מקרא, משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד.

והקשה החזו"א: עד שאנו נדחקים להעמיד את המימרא של רב יהודה אמר שמואל שלא כפשטה - כעוסקת בחובת לימוד הסב את נכדו - מדוע לא נאמר בפשטות: כאן בשאפשר לו וכאן בשאי אפשר לו, וכשיטת הרמ"ה?!

בתשובתו מסביר החזו"א כי הדין שחידש הרמ"ה כלל אינו נובע מן החיוב המקורי בו דנה הגמרא. החיוב עליו דנה הגמרא שייך למצוַת האב כלפי בנו; חיוב זה אכן מצומצם למקרא בלבד, והאב מחויב בו בין אם דחוקה שעתו ובין אם לאו. הרמ"ה, לעומת זאת, מדבר על חיוב כללי יותר: מצוַת חינוך. כמובן, על מנת לחנך את בנו צריך האב ללמדו תורה הרבה, ולא מקרא בלבד. אמנם חיוב חינוך, אין לו שיעור מוגדר - שיעורו משתנה מדור מדור ומאדם לאדם; על כן מסתבר שהסוגיה הדנה עד כמה חייב אדם ללמד את בנו עוסקת בחיוב המוגדר של מצוַת האב בבנו, ולא בחיוב החינוך הכללי יותר עליו מדבר הרמ"ה. ממילא לא יכלה הגמרא לפרש את המימרא כעוסקת במצוַת חינוך במצב שאפשר לו, שכן בכך לא שייך כלל לתת גדרים.

דברי החזו"א משתלבים היטב באופן בו ביארנו את חיובי האב בבנו עד עתה. חיוב חינוך משתייך לסוג החיובים הראשון (עליו הרחבנו בשיעור מס' 1), הנובע מחובתו הכללית של האב להביא את בנו לידי קיום עצמאי. מימושה של חובה זו עובר דרך לימוד תורה, אך אין כאן דין הנובע ממצוַת תלמוד תורה; ממילא אין הוא שייך לנושא בו אנו מבקשים לדון בשיעור זה - מצוַת האב ללמד את בנו תורה כמצוה לעצמה, הכוללת, על פי דברי החזו"א, לימוד מקרא בלבד.

ב. הוא ללמוד ובנו ללמוד

עתה, משהבחנו בין מצוַת חינוך למצוַת לימוד תורה, עלינו לעמוד על השאלה אותה בחנו כבר ביחס למילה ופדיון: האם חיוב האב ללמד את בנו תורה הוא מצוַת הבן, או שמא הוא מצוַת האב? המקנה (כט. ד"ה אמר רבי ירמיה) ביקש להכריע בשאלה זו על פי הברייתא המובאת בדף כט: (מקורה בתוספתא בכורות פ"ה, בשינויי נוסח):

תנו רבנן: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו - בנו קודמו.

המקנה הסיק מכאן כי אם שניהם שווים בחריפותם, ילמד האב, ומכאן ראיה שלימוד הבן אינו מצוַת האב, שהרי אם הוא מצוַת האב, כלימודו של האב עצמו - מדוע יקדם לימודו ללימוד הבן? על כורחנו שמדובר במצוַת הבן, אלא שהיא מוטלת על האב.

והנה, מאותה סוגיה בדיוק הסיק בעל התניא בשו"ע הרב (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ז) את המסקנה ההפוכה. מכך שכאשר הבן חריף וממולח, הרי הוא קודם לאביו, למד בעל התניא כי מצוַת לימוד הבן נחשבת כמצוַת האב ממש, שאם לא כן - לא היה הבן קודם לעולם.

ולכאורה הדברים אכן סותרים. אם לימוד הבן נחשב מצוַת האב, מדוע קודם לימוד עצמו ללימוד בנו? סוף סוף, שתיהן מצוותיו![1] ואם הוא נחשב מצוַת הבן - מדוע כאשר הבן חריף צריך האב לוותר על מצוותו הוא לטובת קיום מצוה של בנו?

קושיה זו מצטרפת לקושיה נוספת. נאמר כאן כי אם בנו חריף, צריך האב לוותר על לימודו שלו ולשלוח את בנו ללמוד. והנה, בעמוד הבא אומרת הגמרא כי חיוב האב כלפי בנו הוא למקרא בלבד. האם שאלת "הוא ללמוד ובנו ללמוד" מתייחסת ללימוד מקרא בלבד? הן מלשון הגמרא הן מסיפורו של רב יעקב בריה דרב אחא (כט:) מתקבל רושם ברור כי מדובר בלימודים מתקדמים יותר. מדוע, אם כן, חייב בכלל האב לדאוג ללימודי בנו כאשר כבר הגיע לרמה זו?

ג. וְלִמַּדְתֶּם - וְשִׁנַּנְתָּם

התשובה לקושיות אלו נמצאת בחילוקו היסודי של הפני יהושע. הפני יהושע (כט: ד"ה ללמדו תורה מנלן) מעיר, כי בסוגיות אנו מוצאים שני מקורות למצוַת לימוד תורה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם" (דברים י"א, יט) ו"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (שם ו', ז). מדוע למדה הגמרא את חיוב לימוד הבנים דווקא מ"ולמדתם" ולא מ"ושננתם"? תשובתו של הפני יהושע פשוטה: הבנים האמורים בפסוק "ושננתם לבניך" אינם בנים ממש, כי אם תלמידים, וכפי שמובא ברש"י על התורה בשם הספרא. החיוב ב"ושננתם", ממשיך הפני יהושע ומסביר, אינו מכוון אפוא כלפי בנו, כי אם כלפי מי שניתן לשנן לו, ועיקרו בחידוד דברי התורה במקרא, במשנה ובתלמוד. זאת בניגוד לחיוב האב כלפי בנו, שהוא דווקא בבנו ודווקא במקרא.

נראה כי ביסוד דברי הפני יהושע מונח הרעיון, שמצוַת לימוד תורה כוללת שני קיומים: ידיעה וחידוד. חיוב האב כלפי בנו הוא להודיע, וכפי שנראה בהמשך; לעניינו של חיוב זה, אין זה משנה מי חריף יותר, האב או הבן, שכן שניהם צריכים לדעת את הידע הבסיסי הנדרש מכל יהודי, כמבואר להלן. לעומת זאת, בקיום השני - השינון - אין הכוונה לעצם הידיעה, שהושגה כבר, אלא לחידוד אותו ידע; ובקיום זה יש הפרש גדול בין חכם, המסוגל לחדד הרבה את הידע התורני, לבין מי שאינו חכם.

יש לשים לב להבדל חשוב בין שני הקיומים. בעוד שהחיוב הראשון עוסק בהשפעתו של הלימוד על הלומד, ומטרתו היא הידיעה, עוסק החיוב השני בהשפעתו של הלימוד על התורה, הנעשית 'משוננת', ומטרתו: שינון התורה כעומדת בפני עצמה. גם בפועל מדובר בשני מעשים שונים: השינון נעשה לאחר הגִרְסָה, דהיינו, לאחר הלימוד והידיעה הראשוניים, ומטרתו העמקת ההבנה.

הברייתא בדף ל. דורשת:

'ושננתם' - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד...

לכשנדקדק בלשון הברייתא נמצא, כי הבעיה אינה בכך שהשואל ישאל והנשאל לא יֵדע להשיב - שהרי בסופו של דבר "תאמר לו" - כי אם בכך שהנשאל יגמגם לפני האמירה. משמעות הגמגום היא שאמנם ההלכה נאמרת, אך בלא יכולת לרדת לשורשה. זוהי מציאות של ידיעה - אך ידיעה בלתי-מחודדת. בכך קיים האדם את חובתו כלפי עצמו, אך לא את חובתו כלפי התורה, שנותרה קהה וחסרת שינון.[2] גם המשך המדרש מכוון כלפי הצורך בלימוד מחודד, עד שאפילו אב ובנו "שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה". נראה כי זו גם הסיבה שהברייתא אינה מציגה את הגמגום כבעיה כלפי הלומד עצמו, כי אם כבעיה כלפי אחרים, שכן השינון נעשה בעיקר על ידי לימוד עם אחרים, וכפי שמדגישה התורה עצמה "ושננתם לבניך" - והכוונה, כאמור, לתלמידים.

על פי יסוד זה של הפני יהושע, צודק המקנה בהבנתו כי מצוַת לימוד התורה לבן הִנָּהּ מצוַת הבן המוטלת על האב, וממילא קודם לימוד עצמו ללימוד בנו, שהרי זו מצוותו שלו וזו אינה מצוותו שלו. חידושו של רבי יהודה, כי אם היה בנו זריז וממולח הרי הוא קודם לו, אינו נוגע כלל למצוַת לימוד האב לבנו, המצומצמת למקרא בלבד, כי אם למצוַת "ושננתם" - לחובתו של האדם כלפי התורה. אם בנו זריז וממולח, ויוכל להגיע למדרגות גבוהות בלימוד התורה, מחויב האב לוותר על לימודו שלו ולאפשר לבנו ללמוד - לא מפני שלימוד הבן הוא מצוַת האב, כי אם מפני שהילמדות התורה היא מצוַת האב.

ד. תורה לשמה

קודם שנמשיך בנושא הישיר של השיעור, מצוַת הלימוד לבנים, הבה נעיין מעט בקיום הנוסף שהעלה הפני יהושע: השינון. כאמור, ייחודו של קיום זה בכך שמוקדו אינו באדם הלומד כי אם בתורה הנלמדת - 'להגדיל תורה ולהאדירה' (בניגוד לקיום של "ולִמדתם", הממוקד בידיעותיו ובפיתוחו של הלומד). נבחן כעת מספר השלכות של ייחוד זה.

בתשובתו לר' שמחה סולוביצ'יק כותב האיגרות משה (יו"ד ח"ד סי' לז) כי השולחן ערוך והרמב"ם נחלקו בהבנת ההסכם של יששכר וזבולון. לדעת הרמב"ם, מדובר במצוַת צדקה, אשר תלמידי חכמים קודמים בה לעמי ארצות. לדעת השו"ע, לעומת זאת, אין כאן מצוַת צדקה, כי אם מצוַת תלמוד תורה. האג"מ מדייק זאת מכך שאת הדין כי "מי שאי אפשר לו ללמוד... יספיק לאחרים הלומדים" הביא השו"ע בהלכות תלמוד תורה (יורה דעה סימן רמ"ו סעיף א).

מה שרק נרמז בשו"ע, מפורש ברמ"א שם: "ותחשב לו כאילו לומד בעצמו". והרמ"א מוסיף ואומר כי ניתן להתנות על הסכם יששכר וזבולון לפני הלימוד, אך לא על תורה שכבר נלמדה. מהגבלה זו אנו למדים, כי אין כאן 'מסחר' בזכויות לעולם הבא, כי אם השתתפות של ממש במעשה הלימוד, שלא ניתן להקנותה מאוחר יותר. יתרה מכך, האג"מ מביא בשם רבנו ירוחם, כי אם ינסו לסחור באופן זה אזי "איבד הלומד את חלקו אף שהקונה לא קנה כלום".

חידוש זה, שניתן לקיים מצוַת תלמוד תורה על ידי מימון אחרים הלומדים, מתפרש כמין חומר על פי הסברנו במצוַת ושִננתם. מאחר שהחיוב הוא כלפי התורה, ומעשה המצוה הוא בחידוד התורה וגילויה לעומקה, הרי שהדגש אינו על כך שהאדם ילמד, כי אם על כך שהתורה תילמד.

דומה כי ביטוי לפן זה של הלימוד קיים גם בסוגיותינו, העוסקות בבחינות שונות של לימוד תורה. הגמרא אומרת:

אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם': לעולם ישלש אדם שנותיו - שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד.

מי יודע כמה חיי?

לא צריכא - ליומי.

הראשונים נחלקו מהו "ליומי". לדעת רש"י, יש לחלק את ימי השבוע: שני ימים מקרא, שני ימים משנה ושני ימים גמרא. על כך הקשו התוספות: "ולא נהירא, דאם כן אכתי הוה מצי למיפרך: מי ידע כמה חיי" - וכי יודע אדם אם ימוּת בשני או בחמישי? ועל כן פירשו התוספות כי יש לשלש את היום עצמו, והוסיפו ואמרו כי אנו יוצאים ידי חובה זו באמירת הקרבנות שקודם פסוקי דזמרה או בלימוד התלמוד הבבלי, עליו נאמר (סנהדרין כד.) כי הוא בלול במקרא, במשנה ובגמרא.

נראה כי הראשונים נחלקו בהבנת מצוַת "ושִננתם". לדעת רש"י, הכוונה ללימוד מאוזן, השואב מכל חלקי התורה. לפי פירוש זה, מוקד המצוה הוא אפוא הידיעה, שצריכה להיות בכל חלקי התורה. ממילא תקוים החובה לשלש גם אם ימוּת באמצע השבוע, שהרי סוף סוף, כל ימיו למד הן מקרא הן משנה הן גמרא. על פי התוספות, לעומת זאת, אין דין זה עוסק בשאלה כיצד יש ללמוד, אלא זהו חיוב לימוד בפני עצמו: בכל יום צריך אדם לעסוק, ולוּ במעט, במקרא ובמשנה ובתלמוד, ובכך יצא ידי חובת המצוה, אף אם כל יתר לימודו אינו מאוזן. מסתבר, אם כן, שלשיטת התוספות ממוקדת מצוה זו בתורה הנלמדת, ותכליתה: להבטיח שלא יהיו חלקים בתורה שיישארו כ'מתי מצוה' שאינם נלמדים. בקצרה: לדעת רש"י נועדה מצוה זו לאזן את ידיעותיו של האדם, ואילו על פי התוספות - להבטיח את העיסוק בכל חלקי התורה.

בהמשך הסוגיה אנו מוצאים את שני הכיוונים:

לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה.

מה עניינה של ברייתא זו לסוגייתנו? הרי"ד בתוספותיו (ל. ד"ה לפיכך) ביאר כי ממנה מוכח שהראשונים אכן שילשו את זמנם ועסקו אף במקרא. על פי דרכנו נשים לב, כי ספירת האותיות אין בה משום קיום של לימוד תורה מבחינת הידע התורני; עניינה בַּדיוק בהעברת התורה, ואותם סופרים עסקו במלאכת הספירה לא לשם שיפור הידע שלהם, כי אם למען שימור התורה, ובכך קיימו מצוַת "ושִננתם".

מאידך גיסא, המדרש הארוך המובא בדף ל: בעניין כוחה של תורה כנגד יצר הרע מתאים יותר לקיום של "ולִמדתם", השם את הדגש על ערך התורה בשיפור האדם, ולא על תפקיד האדם בשימוש התורה.[3]

ה. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם - וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם

ראינו עד כה שלוש אפשרויות לקיום מצוַת תלמוד תורה בלימוד האב לבנו. אפשרות אחת אינה קשורה למצוַת לימוד תורה כי אם למצוַת חינוך. אפשרות שנייה אינה קשורה למצוַת לימוד האב לבנו, כי אם לחיובי האדם כלפי התורה באופן כללי. האפשרות השלישית, שבה אנו רוצים למקד את דיוננו, היא מצוַת האב ללמד את בנו תורה; כפי שראינו, המקנה הוכיח היטב מן הגמרא כי מצוה זו היא מצוַת הבן, אלא שהאב חויב ללמדו.

וכאן עולה השאלה העומדת תמיד לנגד עינינו: מדוע יחויב האב במצוַת בנו? ננסה להשיב על שאלה זו על ידי בחינת גדרם המדויק של חיובי הבן והאב.

לאחר הביאהּ את המקור לחיובו של האב אומרת הגמרא:

והיכא דלא אגמריה אבוה, מחייב איהו למגמר נפשיה, דכתיב 'ולמדתם'.

לכאורה הדברים תמוהים: וכי אדם שאביו לימדו פטור מלימוד תורה? אמנם על פי הדינים שראינו עד כה אין הדבר תמוה כל כך. כפי שראינו, מצוַת לימוד האב לבנו מצומצמת בשני אופנים: מבחינת היקפה - למקרא בלבד; ומבחינת איכותה - לידיעה, ולא לשינון. ייתכן אפוא שמצוַת ידיעת המקרא תתקיים בשלמותה, אך עדיין יתחייב האדם במצוַת השינון; אך הגמרא עוסקת כאן דווקא בחיוב מצד מצוַת לימוד האב לבנו או לימוד הבן לעצמו.

אלא שבכך טרם הסברנו את עיקר העניין: מדוע מצומצמת מצוַת הידיעה של הבן, וממילא גם חיובו של האב ללמדו, לידיעת המקרא בלבד?

ייתכן שניתן להשיב על שאלה זו מתוך המקורות שהביאה הגמרא לחיובים השונים. החיוב הבסיסי, שהוא כאמור חיובו של הבן עצמו, נלמד, כפי שמסביר רש"י (כט: ד"ה דכתיב ולמדתם), מן הפסוק "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה', א). ציווי זה מופיע בראש פרק ה' של ספר דברים, הפותח את נאומו הגדול של משה בספר זה - נאום המצוות - בתיאור ההתגלות בהר סיני, התגלות אשר בה ניתנה תורה ונכרתה ברית סיני. בהר סיני, אומר משה, נתגלה דבר ה' לעולם, ואת דבר ה' יש ללמוד ולדעת בגלל עצם היותו דבר ה' - לא פחות מהחובה לעשותו בשל כך. העובדה שהחיוב ללמוד עומד בפני עצמו מודגשת בראש פרק ו':

וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (שם ו', א).

מפיסוק הטעמים (אתנחתא ב'אתכם', ולא ב'לעשות') עולה כי אף שחיוב העשייה הוא רק בארץ, חיוב הלימוד קיים כבר עתה, בפני עצמו.[4] חיובו של הבן הוא, אם כן, החיוב החל על כל אדם מישראל לדעת את מה שנאמר בהתגלותו של הקב"ה לעולם בסיני, ובמובן המצומצם ביותר - חמישה חומשי תורה. חיוב זה אינו מוטל רק על הגדולים, אלא אפילו על הקטנים, כדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ג): "מי שלא למדו אביו, חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'" - החיוב הוא "כשיכיר", ולא "כשיגדל" כמו במי שלא נימול בקטנותו (הלכות מילה פ"א ה"ב).

מקורו של חיוב האב, לעומת זאת, הוא בפרשת "והיה אם שמֹעַ", שמוקדה באחד מעיקרי האמונה - תורת הגמול:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר ... וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה... (דברים י"א, יג-יז).

מתיאורי השכר והעונש ברור כי מדובר בקיום מצוות של הכלל ובשכר של הכלל. במסגרת פרשה זו מופיעים הפסוקים המחייבים את ידיעת דבר ה':

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם... וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם... (שם, יח-יט).

כלומר: חלק מחיובו הכללי של עם ישראל לדעת את דבר ה' הוא לימוד הבנים, על מנת שהידע יישמר בעם.

העולה מדברינו, שעל הקטן חלה המצוה הבסיסית המוטלת על כל אדם מישראל: ללמוד את התורה שבכתב כפי שניתנה מסיני. מלבד זאת, חייבה התורה את ישראל לשמור על ידיעת התורה ולהעבירה מדור לדור. ממילא משמש כל אב כשליחו של עם ישראל ללמד את בניו שלו באופן שיוכלו לקיים את מצוותם, וכל זאת - על מנת שזכר ההתגלות לא יסוף מקרב העם. דברים אלו מפורשים בפרק ד' של ספר דברים:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ... וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי... וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן (שם ד', ט-י).

על פסוקים אלו אומרת הגמרא בברכות:

אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך', וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב' (ברכות כא:).

ודברים דומים אומרת סוגייתנו על סב המלמד את נכדו.[5]

ו. האב כשליח דור האבות

להבנה זו, כי אף על פי שהחיוב מוטל בפרטיות על האב, זוהי למעשה התפרטות של החיוב המוטל על כלל הדור להעביר את ידיעת התורה לדור הבא, ישנן מספר נפקא מינות הלכתיות בתקנות ובדינים שונים. הנה כמה מהן:

א. תקנת יהושע בן גמלא. הגמרא בבבא בתרא כא. מביאה את דברי רב יהודה בשם רב:

ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו, ומי שאין לו אב לא היה למד תורה; מאי דרוש? 'ולמדתם אותם'. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים; מאי דרוש? 'כי מציון תצא תורה' (ישעיהו ב', ג; מיכה ד', ב)... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.

ודוק: יהושע בן גמלא לא תיקן את עצם החיוב לדאוג ללימוד היתומים, כי אם את אופן ביצועו; הצורך ללמד גם את היתומים היה ידוע כבר קודם, אלא שהניסיונות להתמודד עמו לא עלו יפה למעשה.

ב. היחס לעיר שאין מלמדין בה תינוקות. בשבת קיט:, תוך כדי דיון בחשיבותו של לימוד תינוקות של בית רבן, שאף לבניין המקדש אין מבטלין אותם, נאמר:

ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: ...כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה. רבינא אמר: מחרימין אותה.

ג. תלמידים הרי הם כבנים:

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר 'ואלה תולדות אהרן ומשה' (במדבר ג', א), וכתיב 'ואלה שמות בני אהרן' (שם, ג), לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו (סנהדרין יט:).

כל המימרות הללו מבוססות על ההנחה כי קיום מצוותו של הבן ללמוד אינה עניינו של אביו בלבד, כי אם מחובתו של עם ישראל כולו.

סיכום

בדיוננו על חובת האב ללמד את בנו תורה ראינו שלושה יסודות מחייבים:

א. חינוך - חיוב זה אינו קשור ללימוד תורה דווקא, אך כפי שכותב החזו"א, לימוד תורה כלול בו.

ב. "ושננתם" - זהו חיוב כללי של האדם כלפי התורה, הכולל גם לימוד לתלמידים, ובין השאר בנו, ומטרתו: חידוד התורה ושינונה.

ג. "ולִמדתם" - מצוה המוטלת על כל אדם מישראל, אפילו קטן, לדעת את דבר ה', וחיוב המוטל על כלל ישראל לדאוג שכל אחד מפרטיו אכן יקיים מצוה זו. חיובו של האב כלפי בנו הנו חלק מחיוב דור האבות כולו כלפי דור הבנים כולו.

לשיעור הבא

שני הדפים שלפנינו, ל:-לב:, עוסקים במצוַת כיבוד הורים. אנו נחלק את הלימוד לשני שיעורים: בשיעור הראשון נעסוק ביסוד המצוה, ובשני - בגדרי החיוב. מאחר ששני דפים אלו, רובם אגדתות, ניתן, ואף מומלץ, ללמדם כיחידה אחת. עבור מי שעִתותיו אינן בידו, נציין כאן את הקטעים החיוניים להבנת השיעור הראשון:

א. קידושין ל: "כל מצות האב על הבן" עד לא. "למעלה מראשי". לא: "רב יוסף כי הוה שמע... מכניס ומוציא". לב. "מתני לה רב יחזקאל לרמי בריה" (אין צורך להיכנס לדיון בנושא הנהרגין שנתערבבו) עד לב: "שום תשים עליך מלך שתהא יראתו עליך".

ב. מנחת חינוך מצוה לג אות ג (מצורף).

ג. בבא מציעא ל. "והתעלמת... מקמי ממונא", לב. "תנו רבנן מנין שאם אמר לו אביו היטמא... דלא לשמע ליה".

ד. רמב"ן ל. ד"ה ואיכא מקצת נוסחי, ולפי זה הפירוש; שיטה מקובצת לב. ד"ה וכתוב על זה (מצורפים). האם הרמב"ן והתשובה האחרונה שבגיליון חולקים?

ה. רמב"ם הלכות ממרים פ"ו ה"י והשגת הראב"ד שם. מה יסוד המחלוקת?

ו. דין הידור. קידושין לב: "רב פפא הוה משקה ביה הלולא... הידור מיעבד ליה בעו". רש"י ד"ה הידור. ריטב"א ד"ה והילכתא (מצורף). על מה מלמד דין הידור? מדוע יש להדר לאחר שהאב כבר מחל?

ז. חינוך מצוה ריב, ומנחת חינוך שם ס"ק ו (מצורפים). (הערה: הר"ן אינו לפנינו, ומסתבר שהוא טעות הדפוס. הכוונה לריב"ש בשו"ת סימן ר"כ.) מה ההבדל בין מורא לכבוד לשיטה שמביא המנ"ח?

ח. כתובות קג. "כבד את אביך ואת אמך... לאחר מיתה לא". רמב"ם הלכות ממרים פ"ו הט"ו. האם חילוקו של הרמב"ם בין אח גדול לבין החורגים משתמע בגמרא? מדוע פסק כך הרמב"ם?

ט. חיוב אישה נשואה. קידושין ל: "תנו רבנן איש אין לי אלא איש... נתגרשה שניהם שווים". מהרש"א שם ד"ה שיש רשות אחרים. לד:, תוד"ה ונילף. האם התוספות מסכימים לשיטת מהרש"א?

י. כתובות לט., תוד"ה הואיל - יש להתמקד בשיטת ר"י (בסוגריים המרובעים). כיצד הבין ר"י את פטור אישה נשואה מכיבוד הורים?

מנחת חינוך מצוה לג אות ג

"ומצות עשה היא ככל מצוה שבתורה לענין תשובה, שתשובה מכפרת. ומכל מקום אני מסופק, לפי המבואר ברמב"ם בפ"ב מתשובה הלכה ט, ובש"ס יומא פה:, דעבירות שבין אדם לחבירו לא מהני תשובה ולא יום הכיפורים עד שירצה חבירו, אם כן במצוה זו של כיבוד שהוא נוסף, דגזירת הכתוב היא דנוסף על כיבוד כל אדם, דבאדם אחר אין איסור אלא לצערו, וכאן מצוה לכבדו, אם לא כיבדו אפשר דהיא רק מצות המקום ברוך הוא ולא בין אדם לחבירו. דבין אדם לחבירו אינו אלא במה שהוא שוה לכל אדם, אבל כאן הוא רק באביו ואמו, אם כן אינו אלא כמצוות שבין אדם למקום ברוך הוא. או דילמא כיון שהשם יתברך צווה זו המצוה בין אדם לחבירו, הוי בין אדם לחבירו ולא מהני תשובה אם לא שירצה את אביו ואמו".

רמב"ן בבא מציעא ל.

"ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודווקני דכתיב בהו: פשיטא מי דחינן איסורא מקמי ממונא. ונראה לי דהכי פירושה: משום דכיון דאפילו בעל אבדה כהן אינו רשאי להטמא בה, היאך יטמא זה בשבילה, והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתיה לעשה כלל, הילכך לא דחינן מצות עשה משום מצוה שבממון, שאם הפקיר בעליו ממון זה פטור הוא מאותה מצוה, שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן, ששניהן חייבין בכבודו של מקום, והתורה אמרה להחזיר אבדה לחברו ולכבד אביו ואמו בממונו ולא לעבור על המצות...

ולפי זה הפירוש הא דאמרינן לקמן: הא לאו הכי הוה אמינא ניצית ליה וכו', אטומאת כהן בלחוד פריך, דאלו השבת אבדה לא קשיא, דכיון דממונא הוא הוה אמינא ניצית ליה, דכי אמר רחמנא ליהדר, במקום דליכא איסורא".

שיטה מקובצת לב. ד"ה וכתוב על זה

"...מקשה בגליון תוספות כיון דפשוט הוא לו דלא דחי איסורא מקמי ממונא אם כן טוב יותר שידחה עשה דאבידה ממונא בשב ואל תעשה ממה שידחה עשה דכיבוד בשב ואל תעשה... עוד כתבו בגליון תוספות אי נמי עשה דכיבוד נמי חשיב עשה דממונא. פירוש כיון דהוא להנאת אדם".

ריטב"א קידושין לב: ד"ה והלכתא

"והלכתא האב או הרב או הנשיא שמוחל על כבודו כבודו מחול אלא דהדור בעי".

חינוך מצוה ריב

"מצות יראת אב ואם... ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה והיקל ביראתם ביטל עשה זה, אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול".

מנחת חינוך שם ס"ק ו

"ומה שכתב הרב המחבר שהאב שמחל על כבודו וכו', עיין ר"ן קידושין דאף שיכול למחול על כבודו, על צערו ובזיונו לא מהני מחילה".