כט.-ל: - מצוות הבן על האב (א)

  • הרב ברוך וינטרוב

מצוות הבן על האב (כט.-ל:) - חלק א

מקורות

המשנה בדף כט. פותחת בקביעה: "כל מצות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות". לאורך שני הדפים הבאים דנה הגמרא בחיובים אלו, ומדי פעם מסתעף הדיון לשאלות צדדיות. לפיכך נחלק את הלימוד בדפים אלו לשני חלקים. השיעור שלפנינו יעסוק בחובתו הכללית של האב כלפי בנו - ביסודותיה, בתוקפה ובהיקפה. השיעורים הבאים יעסקו בע"ה באופן פרטני במצוות הנידונות במרוצת הסוגיה: מילה, פדיון בכורות ותלמוד תורה.

ללימוד מקיף של חובת האב כלפי בנו כדאי לעיין במקורות הבאים:

א. סוגייתנו: קידושין כט., המשנה והגמרא שעליה עד "תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות"; כט: "ללמדו תורה... ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד"; ל. "עד היכן... מקרא לבד"; ל: "להשיאו אשה... חיותיה הוא". היש קשר בין החובות? האם ניתן להבחין בקבוצות שונות? כדאי להשוות לסוגיה המקבילה בירושלמי (פ"א ה"ז) וללימודים שם.

ב. חיוב מזונות. כתובות מט., המשנה והגמרא שעליה עד "ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה". שם סד: משנה "ואם היתה מניקה" וגמרא סה: "ואם היתה מניקה... בעירוב אמו". ר"ן על הרי"ף שם כח: בדפי האלפס ד"ה גמ' בעירוב אמו. מדוע חיוב האב לזון את בניו אינו מופיע בסוגייתנו? האם ניתן ללמוד מכך על אופי החיובים המופיעים בסוגיה?

ג. מרדכי קידושין סי' תקנ"ה (מצורף), אבני מילואים סימן ע"א ס"ק ב (מצורף).

[ד. קטני קטנים בעירוב. עירובין פב, רש"י ד"ה יוצא, מאירי ד"ה קטן (מצורף).]

ה. פטור האם. ר"ן על הרי"ף קידושין יב: ד"ה אמר קרא. מה משמעות הפטור? האם הוא מלמד על אופי החיוב?

מומלץ לקרוא במרוצה מהמשנה כט. ועד ל: "חיותיה הוא", מאחר ודפים אלו מהווים, כאמור, יחידה אחת גדולה.

מרדכי קידושין סי' תקנ"ה

"הנה בת יעקב צועקת עליו [= על יעקב אביה] שיפרנסנה כמשפט הבנות, וישיאנה לראוי לה, והיא חולנית וגרע מקטנה, כי אפילו פתה אין לה כח לחתוך מפני חוליה... נראה בעיני שאם הוא אמוד ויש לו במה לפרנסה כופין האב לפרנסה בצמצום אם אינה יכולה להרויח... ואי גברא לא אמיד, אפילו הכי כפינן ליה בדברים ומביישין אותו בציבור ומכריזין עליו ביומא דספרא בבי כנשתא כדי שיתבייש וידחוק עצמו, כדי שלא תצא בתו לתרבות רעה".

אבני מילואים סי' ע"א ס"ק ב

[בשו"ע: "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש".]

"עד שיהיו בני שש. עיין בטוש"ע או"ח סימן תי"ד לענין קטן שיוצא בעירוב אמו, ובסימן תר"מ כתב בשו"ע: קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים עיי"ש. והיינו כל חד לפום חורפיה, וכן כתב במגן אברהם סימן תי"ד דאם הוא חריף ואינו צריך לאמו אפילו בן חמש אינו יוצא בעירוב אמו, עיי"ש.

ונראה לענ"ד לפי זה הוא הדין למזונות, אם הוא חריף ואינו צריך לאמו, אינו חייב במזונותיו אפילו בבן חמש, ולא מיבעיא לדעת הר"ן דמדין מזונות אמו נגעו בה, אלא אפילו לפי מה שכתבתי בסעיף קטן א' דלאו משום מזונות אמו נגעו בה, ואפילו מתה אמו חייב לזונו, מכל מקום כיוון דבש"ס סוף פרק אע"פ (כתובות סה:) אמרו עד כמה עד בן שש, דאמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו, אם כן מבואר דעיקר מה שנקראו קטני קטנים הוא משום דיוצא בעירוב וכל שאינו יוצא בעירוב אמו לא מקרי קטני קטנים ואינו חייב במזונותיו. כן נראה לעניות דעתי, ודו"ק. ועיין באו"ח סימן תר"מ ובט"ז שם".

עירובין פב, מאירי ד"ה קטן

"קטן עד בן ארבע או חמש שנים ר"ל עד סוף ארבע או עד סוף חמש ר"ל אף כל שנה חמשית יוצא בעירוב אמו ואין צריך לערב בשבילו או להוסיף ולזכות לו בעירובה אלא שהוא יוצא עמה בלא עירוב בשבילו ובלא זכוי והרי הוא כגופה לענין זה ואפי' היה אביו בעיר ויוצא ונכנס עמו שעד זמן זה הוא גדל עם האם וכרוך אחריה ונמנה עמה".

א. יסוד חובות האב לבנו

המשנה בדף כט. מביאה מספר הבדלים בין חיובי גברים ונשים במצוות שונות. ברישא של המשנה נכתב: "כל מצות הבן על האב, אנשים חייבין ונשים פטורות". בגמרא מפרש רב יהודה, כי כוונת המשנה לחיובים שונים המוטלים על האב ביחס לבנו, אשר האם פטורה מהם, וכן מובאת תוספתא (פ"א ה"ח) המפרטת חמישה חובות: "למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים: אף להשיטו במים [= ללמדו לשחות]".

השאלה המרכזית היא: מה יסודם של חובות אלו? שתי אפשרויות מרכזיות עומדות בפנינו: ראיית כל חובה כעומדת בפני עצמה ונובעת ממחייב עצמאי - מצוות מילה, מצוות פדיון וכו' - או הבנת חובותיו של האב כנובעות מיסוד אחד של אחריות כלפי הבן, יסוד המתפרט למעשים שונים. כמובן, ייתכנו הבדלים בין החובות השונים; ויתרה מכך, אפשר שלחוב אחד יש שני מרכיבים - עצמאי וכללי.

ב. חלוקת החיובים

ואכן, מרשימת חמשת (או ששת) החיובים המפורטים בתוספתא עולה בבירור כי הם מחולקים לשני סוגים. הסוג הראשון, הכולל את שלושת החובות הראשונים - למולו, לפדותו וללמדו תורה - כולל פעולות הנחשבות כמצוות באופן ישיר, ונובעות מחיובים מפורשים ומוכרים. החלק השני - להשיאו אישה, ללמדו אומנות ולהשיטו במים (ליש אומרים) - אינו עוסק במצוות באופן ישיר, כי אם במטלות הקשורות לגידולו של הבן.[1]

ההבדל בין החובות השונים מתבטא לא רק בחובות עצמם, אלא גם בתוקף החיוב המוטל על האב. הירושלמי בסוגייתנו (פ"א ה"ז) שואל "למצוה או לעכוב?". כתשובה מובא שם סיפורו של בר תרימה, שביקש מרבי אמי לשכנע את אביו להשיאו. רבי אמי ניסה, אך מבוקשו לא עלה בידו, ומכך מסיק הירושלמי כי חובת האב להשיא את בנו אינה לעיכוב, שהרי לוּ הייתה לעיכוב - יכול היה רבי אמי לכפות את האב על כך, כבשאר מצוות עשה. הפני משה על אתר מעיר כי ברי שאין כוונת הירושלמי לחיובי מילה, פדיון ותלמוד תורה, שהם ודאי כשאר כל מצוות שבתורה, אלא רק לחיובים האחרים; והרי לנו שוב כי מדובר בשני סוגי חיובים.

הקבוצה הראשונה מורכבת, אם כן, ממצוות עשה מוגדרות המוטלות על האב. מה גדרה של הקבוצה השנייה?

ג. חיוב מזונות

על מנת לענות על שאלה זו, ננסה לחקור מה מקור החיוב בקבוצת החובות השנייה: השאת אישה, לימוד אומנות ולימוד שחייה. דומה כי נוכל להגדיר חיובים אלו לאור החיוב שחסרונו בולט ביותר: החיוב לזון את הבן.

מן הסוגיה בדף מט של כתובות עולה כי האב אינו חייב במזונות ילדיו הקטנים, והתנאים אף נחלקו אם יש בכך משום מצווה. אמנם בדף מט: מוזכרת תקנת אושא המחייבת את האב לזון את ילדיו הקטנים, אך בהמשך הסוגיה מתברר כי תקנה זו לא נתקבלה להלכה.

לעומת זאת, מן המשנה בכתובות סד: משמע כי האב חייב במזונות בניו. המשנה שם אומרת כי חיוב הבעל במזונות אשתו גדל כשהיא מיניקה, ומכאן מסיק רבי עולא רבה (שם סה:) כי "אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים, אבל זן קטני קטנים".

מה הם "קטני קטנים"? הגמרא (שם) אומרת:

עד בן שש, כדרב אסי, דאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו.

עיון בפוסקים יוכל לגלות מדוע נקבע דווקא גיל זה. המרדכי (קידושין סי' תקנ"ה) כותב כי לאחר גיל שש האב פטור מחובת מזונות אף אם הילד חולה מכדי לחתוך לחם,[2] לאמור: חובת האב אינה תלויה ביכולתו של הילד לפרנס את עצמו. האבני מילואים (סי' ע"א ס"ק ב) כותב כי גיל שש אינו בדווקא, ואם הילד נבון, ייפטר האב ממזונות בגיל חמש; ומשמע מלשונו שאין הוא בא לחלוק על המרדכי, ואין הוא מסתמך על יכולתו של הילד הנבון בן החמש לזון את עצמו. הגדר המשתמע הוא גדר של עצמאות: אם הילד הנו בעל דעה ועצמאי כילד ממוצע בן שש, ממילא אין האב חייב לזונו - בין אם יכול הילד לזון את עצמו ובין אם לאו.

מסתבר, כי זהו גם יסוד הלימוד של הגמרא בכתובות מדין עירוב. הראשונים בעירובין פב. נחלקו מדוע יוצא קטן בעירוב אמו. רש"י (ד"ה יוצא) מסביר כי מאחר שדעת האם על בנה הקטן, מסתמא כיוונה לערב גם עבורו. המאירי (ד"ה קטן), לעומתו, כותב כי "הרי הוא כגופה לענין זה... שעד זמן זה הוא גדל עם האם וכרוך אחריה ונמנה עמה". מן המאירי משמע שאין כאן אומדן בדעת האם, כי אם התייחסות הלכתית: העירוב הוא מקומה של האישה, ומאחר שהילד נמנה עמה כיחידה אחת, זהו גם מקומו; אמנם מעת שהילד עומד בפני עצמו, מהווה הוא יחידה עצמאית, וקובע מקום לעצמו.

חובתו של האב לזון את בנו תקפה, אם כן, כל עוד אין הבן נחשב כעומד ברשות עצמו - בלא קשר ליכולתו של הבן לכלכל עצמו.

ד. יעדם של חיובי האב

לאחר שעמדנו מעט על חיובו של האב לזון את בנו בהיותו מ"קטני קטנים", שבה ועולה ביתר חריפות השאלה לה רמזנו בתחילה: כיצד ייתכן שחיוב זה אינו מופיע בתוספתא עם שאר החיובים?

לכאורה יש לשאלה זו תשובה פשוטה, על פי שיטת הר"ן בכתובות. הר"ן (כתובות כח: באלפסי ד"ה בעירוב) מדייק מרש"י כי חובת האב לזון את בנו אינה חובה ישירה כלפי הבן, כי אם חלק מחובות הכתובה כלפי האישה. מתוך הבנה זו הוא מוסיף ומחדש, שכאשר אין האם קיימת, אין האב חייב לבניו מאומה, אפילו בהיותם קטני קטנים. אם נקבל הבנה זו, ברור מדוע נפקד מקומו של חיוב מזונות מן התוספתא, העוסקת בחיובים הישירים של האב כלפי בנו.

אלא שכעת עולה שאלה מהותית יותר, על עצם הדין: איך ייתכן שהאב חייב ללמד את בנו אומנות, אך פטור מן הצורך הבסיסי לכלכל אותו?

נראה אפוא ברור, שאף הר"ן יודה כי לכל הפחות קיימת חובה מוסרית של האב לזון את בניו, וכפי שעולה מן הסיפור המובא בכתובות מט:, על אותו אדם שסירב לזון את בניו הגדולים מגיל שש, וחייבוֹ רב חסדא לעמוד בציבור ולהכריז על עצמו שהוא אכזר יותר מעורב. מדוע, אם כן, לא הוזכרה חובה זו יחד עם יתר החובות בקבוצה השנייה שבברייתא - שכפי שראינו בירושלמי, גם הם אינם ניתנים לכפייה?

נראה שהתשובה לכך טמונה בבחינה מדוקדקת יותר של מטרת החיובים המובאים בקבוצה השנייה שבתוספתא. הן השאת אישה הן לימוד אומנות, תכליתם להביא את הבן לעמידה ברשות עצמו - לאו דווקא מבחינה כלכלית, אלא בעיקר מבחינת יכולתו לחיות את חייו כפרט בפני עצמו, בעל משפחה ועמדה חברתית עצמאית. נמצאנו למדים כי עיקר עניינם של חיובים אלו אינו לסייע לבן כעת, כי אם להביאו לידי אותה עצמאות עליה דיברנו לעיל.

חיוב המזונות שונה בהקשר זה. משמעותו היא, כי כל עוד לא הגיע הבן לרף מסוים של עצמאות, מחויב האב לכלכלו על מנת שיוכל לעבור שלב זה. חיוב זה מצומצם יותר, וזאת בשני מובנים. ראשית, ייעודו אינו קידום הבן, כי אם החזקתו בחיים על מנת שניתן יהיה לקדם אותו באמצעים אחרים (קרי: החיובים שבברייתא). שנית, מסתבר שבגיל שש טרם הגיע הבן לעצמאות לה שואפים יתר החיובים המוזכרים בתוספתא, ומן הסתם חיוב האב בהם נמשך; הפסקת חיוב המזונות בגיל זה, אפשר שנועדה דווקא לשרת את המטרה הכללית של הבאת הילד לידי עצמאות. בקצרה: חיוב המזונות אינו אלא כלי הדרוש על מנת לאפשר את השגת היעד של עצמאות הבן (באמצעות החיובים המנויים בתוספתא), וגדריו נקבעים בהתאם ליעד כללי זה. חיוב זה נושא, אם כן, אופי שונה מהחיובים בהם אנו דנים, ועל כן לא הוזכר בברייתא.

ה. חינוך

הבנה זו ביסודם של חיובי האב כלפי בנו - כי מטרתם להביא את הבן לידי מעמד עצמאי - הופכת אותם למעשה לחיובים הקשורים לחיוב חינוכו של הבן. אלא שכאן יש להבדיל בין שני סוגים של חינוך. הסוג האחד הוא חינוך הדומה במשמעותו להוראה, ומובנו: הקניית ערכים. הסוג השני הוא חינוך מלשון 'חנוכה', דהיינו: השלָמה והבאה לידי גמר. החינוך עליו אנו דנים כאן נגזר מן המשמעות השנייה. יתרה מכך, מסתבר מאוד כי אף החינוך במשמעותו הראשונה - הקניית ערכים - שורשו למעשה במשמעות השנייה, של הבאה לידי גמר ולמצב בר-תפקוד.

דומה כי הבנה זו של חובת האב כלפי בנו היא העומדת גם בבסיס המקורות שמביאה הגמרא לחיובים השונים. חיוב האב ללמד את בנו אומנות נלמד בבבלי מן הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (קהלת ט', ט). הגמרא מבינה כי "חיים" היינו 'מלאכה', ומקישה בין חיוב האב ללמד את בנו 'חיים' לבין החיוב להשיאו אישה או ללמדו תורה: "אם 'אשה' ממש היא - כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות; אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות".

נראה, שעל מנת להבין היטב את פשר הלימוד מן המילה "חיים", יש לבחון את הלימוד כפי שהוא מובא בירושלמי, שם לומד רבי ישמעאל את חיוב האב ללמד את בנו אומנות מן המילה "חיים" שבפסוק אחר: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', יט). חיובי האב כלפי בנו נובעים, אם כן, מן החיוב 'לבחור בחיים', וזאת 'למען תחיה אתה וזרעך'. האב צריך להביא את בנו למצב בו יוגדר כחי, וחלק מהגדרה זו הוא עצמאותו ועמידתו בפני עצמו, ועל דרך המליצה - "החי נושא את עצמו".

יסודו הרעיוני של חיובו זה של האב, להעמיד את בנו על רגליו, אפשר שהוא מצוי במקור אחר שמביאה הגמרא. חיוב האב להשיא לבנו אישה (ואת בתו לאיש) נלמד מן הפסוק בירמיהו (כ"ט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ". הקשרו הכללי של הפסוק מלמד מהי מטרת הציווי. נבואת ירמיהו בפרק כ"ט נועדה בכללה לנחם את העם עם יציאתו לגלות, ולצוותם להכין את הדור הבא, שכן "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (שם, י). הווה אומר: חובת האב להשיא לבנו אישה היא חלק מחובתו להכין את הבן לקראת מילוי תפקידו שלעתיד לבוא, עת יעזוב האב את ארץ החיים, והבן יצטרך להתמודד עם המציאות בכוחות עצמו.

החיוב להקים את הדור הבא, כפי שעולה מנבואת ירמיהו, הוא חלק מחיובו של האדם כלפי כלל ישראל וכלפי שרשרת הדורות. כך גם מלמדנו מקורו של רבי ישמעאל (ירושלמי שם) לחיוב האב להשיא את בנו, אותו למד מהמשכו של אותו פסוק בספר דברים:

להשיאו אשה - 'והודעתם לבניך ולבני בניך'. אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך? בשעה שאת משיא את בניך.

לאמור: חיוב האב להשיא את בנו משתלב עם החיוב להעביר את מורשתו של עם ישראל מדור לדור.[3]

ו. חיובי האם

כזכור, המשנה קבעה כי האם פטורה ממצוות הבן המוטלות על אביו. ואולם, בעוד שביחס למילה, פדיון ולימוד תורה מחפשת הגמרא מקור לפטוֹרה של האם, אין היא מביאה כל מקור לכך באשר להשאת אישה, לימוד אומנות ולימוד שחייה. הבדל זה כשלעצמו כבר אומר דרשני: מדוע לא נזקקה הגמרא לפסוקים שיפטרו נשים מחיובים אלו?

הר"ן (יב: באלפס ד"ה אמר קרא) התייחס לשאלה מדוע אין האישה מחויבת ללמד את בנה מלאכה: "ובהא נמי פשיטא לן דאישה לא מיפקדא, שאין דרכה בכך". במבט ראשון נראית תשובתו תמוהה: וכי מה בכך שאין דרכה לעסוק במלאכה; הכי נאמר כי אב שאין דרכו למול אינו חייב במילת בנו?

ברם, על פי דרכנו נוכל להציע תשובה פשוטה. מסתבר, כי החובה 'לחנוך' את הבן אינה מתפרטת בהכרח לחובות מדויקים. לשם השוואה, הבה נבחן את דברי הרמב"ם המפורסמים על מצוות "ואהבת לרעך כמוך":

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' - כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

כלומר: התורה ציוותה על חובה כללית לאהוב את הרֵע, ומצווה זו באה לידי ביטוי במעשים שונים שתיקנו חכמים.

מסתבר כי החובה להביא את הבן לחיים עצמאיים חלה אף על האם. אלא שבהיותה חובה כללית, כפוף ביטויה המדויק למנהג הרווח ולנורמות המקובלות. לפיכך אין אדם צריך לעשות דבר שאין דרכו לעשות, ומסיבה זו גם אין כופים על מעשים אלו אף את מי שדרכו לעשותם, כפי שעולה מן הירושלמי שהבאנו לעיל.[4]

ייתכן שזהו גם היסוד להוספתם של "יש אומרים" (ועל פי הירושלמי: רבי עקיבא) - "אף להשיטו במים": במקום בו שחייה היא חלק מן הידע של אדם מן השורה, מעין הליכה, חייב האב ללמדה את בנו; במקום בו ידע זה אינו חיוני, אין האב מחויב בכך. החיובים נובעים מן המציאות שאליה יש להכין את הבן.

ז. למולו, לפדותו וללמדו תורה

נשוב כעת לדון בקבוצת החיובים הראשונה. כפי שאמרנו בתחילת דברינו, החיובים בקבוצה זו מהווים למעשה מצוות נפרדות, שעל כל אחת מהן יש ציווי מפורש ועצמאי בתורה, כמובא בגמרא. על גדרם המדויק של חיובים אלו ועל הסיבה להטלתם על האב נעמוד בע"ה בשיעורים הבאים. כאן נעסוק בשאלה אחרת: האם גם בחיובים אלו ניתן להבחין ביסוד של אחריות האב להכין את בנו לחיים? הבה נבחן בקצרה כל אחד מהם:

א. מילה. פשוט כי ניתן להבין שהכנסת הבן בבריתו של אברהם אבינו היא חלק מן החובה הכללית של 'חינוכו'; ואפשר כי הברכה 'להכניסו' אכן מכוונת כנגד קיום חובה כללית זו, ולא כנגד קיום מצוות המילה באופן פרטי. הבנה זו מסתברת בייחוד בשיטת הרמב"ם כי רק האב יכול לברך ברכה זו, ו"אם אין שם אביו - אין מברכין אחריה ברכה זו" (הלכות מילה פ"ג ה"א).

ב. פדיון. על פי שמות י"ג, מצוות פדיון הבן נתחדשה בעקבות מכת בכורות, והיא מסמלת פדיון ממוות. נוכל אפוא לומר, כי הפדיון מהווה את 'גמר לידתו' והבאתו של הבן לחיים. לאחר שלושים יום, כאשר מתברר כי הבן אינו נֶפֶל מבחינה פיזית, צריך האב לפדות את נפשו של היילוד, שאמור היה לכאורה למות עם יתר הבכורות במצרים. באותו פרק מתוארות גם המטרות החינוכיות של מצוות הפדיון, שגם אליהן ניתן להתייחס כאל חלק ממצוות האב להביא את בנו לידי דעת עצמאית.

ג. לימוד תורה. מהסוגיות עולה (ל.) כי המצווה ללמד את בנו תורה מצומצמת ללימוד מקרא בלבד. לכאורה הדבר קשה: כלום לא היה מסתבר יותר למקד את המצווה בדינים מעשיים, ולא במקרא או במשנה?! יתרה מזו: מדוע לא הובאה בתוספתא חובת האב לחנך את בנו למצוות בכלל?

דומה כי התשובה לשאלות אלו נעוצה אף היא במה שביארנו, כי בתוספתא הובאו חובות כלליות, שנועדו להביא את הבן לידי חיים עצמאיים. טיב החובות שהוזכרו בברייתא תואם את העיקרון הזה: אין מדובר במעשים פרטיים, כי אם במעשים בעלי משמעות כללית לחיים.[5] וכשם שלא הוזכר חיוב ללמדו ללכת, כך גם לא הוזכר החיוב ללמדו לקיים מצוות פרטניות, דוגמת לולב או תפילין.

החיוב ללמד את הבן תורה, תכליתו לתת לו את היכולת להמשיך ללמוד בכוחות עצמו. הדגש אינו על ידיעת המצוות, כי אם על יכולת הלימוד, על כן נדרש האב להקנות לבנו בראש ובראשונה ידיעות בסיסיות - חמשת חומשי תורה, שידיעתם מהווה יסוד לחיים כיהודי. חובה זו עומדת מעבר למצוות לימוד תורה כמצווה פרטית, השייכת כמובן גם בתורה שבעל פה. לימוד המקרא הוא למעשה חינוך למצוות במובן הרחב, ולא במובן הפרטני של כל מצווה לעצמה.[6]

ח. סיכום

ראינו כי החיובים המופיעים בתוספתא נחלקים לשתי קבוצות: האחת כוללת את שלושת החיובים הראשונים, המהווים מצוות בפני עצמן - מילה, פדיון ותלמוד תורה; השנייה כוללת את שלושת החיובים שלאחריהם - להשיאו אישה, ללמדו אומנות ולהשיטו במים. הקבוצה השנייה מבוססת על חיובו הכללי של האב לדאוג ל'חניכתו' של הבן, דהיינו: להבאתו לידי עמידה עצמאית. חיוב זה מעוגן בתביעת התורה "ובחרת בחיים", והוא שנוי בנביאים, בנבואת ירמיהו בפרק כ"ט, ממנה למדנו כי יסודו הרעיוני באחריות כלפי עם ישראל ושרשרת הדורות. לסיום בחנו את האפשרות שאף בקבוצה הראשונה קיים מרכיב הנובע מחובת 'החניכה'.

לשיעור הבא

השיעור הבא ישלים שיעור זה וידון בחובות האב כלפי בנו הקשורות במצוות הפרטיות מילה ופדיון (בלימוד תורה נעסוק בע"ה בשיעור השלישי, תוך דיון באגדתות הרבות העוסקות בקיום מצווה חשובה זו). המקורות למילה ופדיון:

א. השלמת הסוגיות בגמרא העוסקות במצוות אלו: משנה קידושין כט. והגמרא עליה עד כט: "ללמדו תורה". האם יש הבדל עקרוני בין לשון המשנה "מצות הבן על האב" לבין לשון התוספתא "חובות האב בבנו"?

ב. שו"ת הריב"ש סימן קל"א (מצורף). מה הסברה לחייב את האב במצוות בנו?

ג. כתובות פו. "אמר לו רב כהנא לרב פפא... עד שתצא נפשו". רמב"ן בבא בתרא קעה: ד"ה ואיכא דקשיא ליה (מצורף). מהו תפקיד בית דין על פי הרמב"ן? האם ניתן להבין דבר דומה לגבי האב?

ד. שו"ת מהר"ח או"ז סימן י"א (מצורף).

ה. אפשרות נוספת לחיובו של האב: נדרים לו. "אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו... ובנים שפלים". ר"ן שם (על הדף) ד"ה אמר רבי זירא. שיטה מקובצת שם ד"ה שכן "ומתרץ אמר רבי זירא... שה לבית" (מצורף). מהי הנפקא מינה בין הר"ן לבין השטמ"ק? עיין גם בסוגיה המקבילה בפסחים פט. ובתוס' שם ד"ה אלא. על פי איזו שיטה מסתבר יישובם של התוס' יותר? האם ניתן להשליך לנידוננו - חיובו של האב במצוות הבן?

[ו. חיוב האם: אור זרוע מילה, ח"ב סימן צו אות ב (מצורף). מהר"ח או"ז סימן יא.]

ז. מילה ופדיון: שו"ת הרשב"א ח"א סימן רמה (מצורף). שו"ת הריב"ש סימן קלא (מצורף). שבת קלב: רש"י ד"ה בינוני - דייק בפסוק. שו"ע יו"ד סימן ש"ה סעיף י, ובביאור הגר"א ס"ק יז.

ח. הוא לפדות ובנו לפדות: מה יסוד המחלוקת בהווה אמינא? ראה גם ברמב"ן על אתר (ד"ה ורבי יהודה). בעניין העמדתו של רבי ירמיה, השווה לסוגיה המקבילה בבכורות מט:.

שו"ת הריב"ש סי' קל"א

"עוד שאלת לתקן לך מטבע ברכה לבכור הפודה את עצמו; גם לאב הפודה את בנו הבכור. כי מצאת להרמב"ם ז"ל (בהלכות מתנות כהונה פי"א): הפודה את בנו, מברך על פדיון הבן; והפודה את עצמו, מברך לפדות את הבכור. גם בסדורים מצאת, בפודה את עצמו: לפדו' בכורי ישראל. ותמהת על הרמב"ם ז"ל: למה מברך ב'על'? כיון דמצות פדיון הבן עקרה על האב רמיא, אלא דמדיוקא ד'תפדה' 'תפדה' ילפינן: פודה את עצמו... ועוד, שלפי שטת הרמב"ם ז"ל בלמול את בנו, איפכא הווה להו לתקן: האב בלמ"ד, כמו בברית מילה, והפודה עצמו ב'על', שהוא כמו שליח...

תשובה... ולדעת הר"ם ז"ל בנסח הברכה: שבאב הפודה, אומר ב'על', ובפודה עצמו, אומר בלמ"ד; אפשר לתת טעם: לפי שבאב, אפשר להעשות מצוה זו על יד הבן כשיגדל, וכשיגדל, אז אי אפשר לעשותה אלא על ידי עצמו. וגם, שאם היה לו לפדות עצמו ובנו, קיימא לן (קדושין כט) דהוא קודם לבנו, דאלמא, עקר המצוה בעצמו, אלא שבקטנותו אי אפשר".

רמב"ן ב"ב קעה: ד"ה ואיכא דקשיא ליה

"איכא דקשיא ליה ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה והא כתיבי תשלומין בתורה... ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה שלו בעל כרחו, והא דכתיב 'מיטב שדהו ישלם', היינו שמצוה אותו הכתוב לשלם נזקו במיטב, וכיון שהוא חייב לעשות כן אם לא רצה בית דין יורדין למיטב שלו ומקיימים לו מצותו".

שו"ת מהר"ח או"ז סימן יא

"ומענין המילה נראה דאין האב חייב למול בנו בידיו אלא לעסוק שיהא נימול. דומיא דכל הני דקחשיב התם, ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיטו בנהר. וכי לא ישכור מלמד לבנו לתורה ולכל הני?! או בסוכות, דכתיב 'חג הסוכות תעשה', ודרשינן 'תעשה ולא מן העשוי'. אם כן על כרחך קאי 'תעשה' אסוכה, שחייב בעצמו לעשות סוכה, וכי לא יאמר לאחר לעשות סוכה?! וכן גבי תפילין, וכי לא יקשרם לו אחר על ראשו וזרועו?! וכן ציצית. אלא כל הני עיקר מצוותן אינו העשייה, אלא שהמילה חתומה בבשרו. וכן ישיבתו בסוכה, וכן תפילין המונחין בראשו ובזרועו, ומילה גם היא עיקר מצותה כן, שאם לא כן דוד המלך ע"ה שהיה מצטער כשנכנס למרחץ וראה עצמו ערום בלא מצוה, נזכר על המילה, ואם לא היה מצות המילה אלא העשייה, למה שמח עליה יותר מראשו וזרועו וכל גופו, שקיים בהם מצות תפילין וציצית וכמה מצות? אלא מילה היא מצוה בכל עת, כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו. ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות איזמל בשבת, וכי כל זה אבי הבן בעצמו עשה ולא אחר?! ועוד: אם האב בעצמו חייב למולו, או הוא או שלוחו דוקא, אם כן אם מל אותו אחר בלא רשות האב שאינו חפץ בשליחותו אינו מהול, ויצטרך להטיף ממנו דם ברית. כמו דהאומר לשלוחו צא ותרום, והלך ומצאו תרום, דאמר דילמא אינש אחרינא שמע ואזל ותרם, ורחמנא אמר מה אתם לדעתכם וכו' (חולין דף יב). אלא וודאי אין האב חייב למול בידו, אלא שיתעסק שיהא בנו נימול, ואין להאריך. ועל כרחך כן הוא, שאם לא כן לר' אליעזר שלולב וכל מכשיריו דוחה את השבת, אם ראובן אין לו לולב, שמעון יחלל שבת לתקן לראובן, כדרך שאנו עושין במילה שראובן מל בן שמעון. ואפילו אם האב אומן, ואומר לאחר למול את בנו, לא עבר בזה כלל בעשה. ופרק קמא דפסחים דפריך: אבי הבן מאי איכא למימר. פירוש, כיון שעליו מוטל לעסוק שיהא בנו נימול, ועת לקצר. וההיא דמילת זכריו (יבמות דף עא) איתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה, דמוקי לה כגון שאביו ואמו היו חבושין, התם נמי אין מוטל על האחרים לעסוק במילתו של זה עד שיצא אביו מבית האסורין. ונראה לפי הענין, שבית דין בההיא שעתא לא מיחייבי ביה כי היו בטוחין שאביו יצא ויעסוק במילתו. ואם אמו לא היתה חבושה, היא היתה חייבת לעסוק, דלא ממעט לה קרא אלא היכא דאיתיה לאבוה. ולא דמי לפדיון ולתלמוד תורה, דהתם יליף מ'תפדה תפדה' ומ'ולמדתם ולמדתם' (קידושין דף כט), מה שאין כן גבי מילה. ואי מ'אותו' לא מצינו למפטרה אפילו כי ליתיה לאב, דכל התורה בלשון זכר נאמרה, והשווה הכתוב אשה לאיש. ואם היא לא היתה חבושה, נמצא שביום השמיני שהוא זמן המילה כבר הוטלה החוב עליה, ואפילו אם היה האב יצא בין עשיה לאכילה, לא היה מעכב מלאכול שכבר הוטלה על האם, ולא דמי לבי דינא".

שיטה מקובצת נדרים לו. ד"ה שכן

"ומתרץ: אמר רבי זירא: 'שה לבית' לאו דאורייתא. פירוש: המנאת שה לבית לאו דאורייתא, מה שאמרה תורה 'שה לבית' לאו משום דלהוו דעת האב להמנותם במקום דעתם, דאלו בעי המנאה לא הוו אכלי מפסח דהמנאתם לאו כלום היא ודעת אביהם לא מהני. אלא הא דאמר רחמנא 'שה לבית' לאו דאורייתא שיאכלו הקטנים מפסח אביהם, ואף על גב דלא בני המנאה נינהו אכלי וגזירת הכתוב היא להאכיל פסח שלא למנוייו בבני ביתו דכתיב 'שה לבית'".

אור זרוע הלכות מילה, ח"ב סימן צ"ו אות ב

"תנן פ"ק דקדושין כל מצות הבן על האב האנשים חייבין והנשים פטורות ואמרינן בגמרא מאי כל מצות הבן על האב אילימא כל מצות כו' עד אמר ר"י כל מצות הבן המוטלת על האב לעשות אנשים חייבין ונשים פטורות תנינא להא דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו כו' עד למולו מנלן דכתיב 'וימל אברהם' את יצחק בנו' גו' 'אותו' ולא אותה הא למדת שהאם אינה חייבת למול את בנה. וההיא דריש פרק הערל דמסיק: אלא [זכריו] דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת להו, ושקיל וטרי עד דאמר רבא: כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין, הא דנקט אמיה לא מפני שהאם חייבת למול, אלא כלומר דאילו לא הוות בבית האסורין הוות איהי מהלא ליה, כדאמר פרק ר' אליעזר דמילה: תניא א"ר נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה הראשון כו' שוב פעם אחת הלכתי [למדינת] קפוטקיא ובאתה אשה אחת שמלה בנה ראשון כו' וכתיב נמי 'ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה'. אי נמי אגב שיטפיה נקט משום דנקט האי לישנא דפ"ק דשחיטת חולין בשמעתא דמנא ליה דאזלינן בתר רובא. ודלא כפירש"י שפירש התם ומצוה מוטלת עליהם למול, משמע שרוצה לומר שגם האם מיפקדה. הילכך הכי איתבריר דאין האשה מצווה למול את בנה כדילפינן מדכתיב 'אותו' ולא אותה".

שו"ת הרשב"א חלק א סימן רמ"ה

"שאלת אם מברכין שהחיינו על המילה וכן מי שנולד לו בן אם מברך שהחיינו?... אבל על המילה אין אומרין זמן... אלא טעמא דמילתא כתב הרב בעל העיטור ז"ל לפי שהיא מצוה שמוטלת על בית דין ואינה כפדיון שמוטל על האב".

 

[1] הראשונים נחלקו אם יש בנישואין משום מצווה. ועיין רא"ש כתובות פ"א סימן י"ב, הסובר כי אין מצווה להינשא. ברם, אף אם נבין כי יש בכך משום מצווה, נראה שחובת האב לדאוג לכך שבנו יקיים דווקא מצווה זו אינה נובעת מהיותה מצווה, כי אם מאופיו של המעשה כשלב הסופי של תהליך הבאת הבן לידי חיים עצמאיים.

[2] המרדכי מאפשר את כפיית האב בתורת צדקה בלבד, אך לא כחיוב מזונות.

[3] בהתאם לגישתנו מתחילת השיעור, התייחסנו לקבוצת החיובים השנייה כאל מקשה אחת. ברם, אפשר שיש מקום לחלק בין השאת אישה, שהיא אכן חלק מחובתו של האב להביא את בנו לעצמאות חברתית, לבין החיוב ללמדו מלאכה, העשוי לנבוע ממקור אחר. בעל 'שמועות קידושין' הסביר כי הרמב"ם אינו מזכיר את החיוב ללמדו אומנות כיוון שראה את החיוב לעסוק במלאכה כחלק מלימוד התורה, שהרי "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" (אבות פ"ב מ"ב ובמיוחס לרש"י שם), ואת חיוב האב ללמד לבנו תורה הרי הזכיר הרמב"ם. ה'שמועות קידושין' גם תולה בכך את מחלוקת חכמים ורבי יהודה אם 'עיסקא' (מסחר) נחשב מלאכה. וייתכן גם שהדבר תלוי בהתלבטות הגמרא אם להקיש מלאכה לתורה או לנישואין. אמנם ניתן גם לטעון להיפוך, ולקשור את החיוב להשיאו אישה למצוות פריה ורביה של האב, וראה ר"ן (יב: מדפי הרי"ף ד"ה ומהא משמע), ואכמ"ל.

[4] על חיובה של האם בחינוך בנה למצוות (המהווה, כאמור, סניף של חיוב 'החניכה' הכללי), עיין במשנה נזיר כח: ובגמרא עליה, שם נחלקו בכך רבי יוחנן וריש לקיש. להלכה עיין תרומת הדשן סימן צ"ד; באליהו רבה סימן תר"מ ס"ק ד, שהסיק מדבריו שהן מחויבות; ובמשנה ברורה סימן תר"מ ס"ק ה, אשר הביא מחלוקת בשאלה זו.

[5] אמנם טענה זו קשה לפי דעת "יש אומרים: אף להשיטו במים". ושמא אין כוונתם רק ללימוד שחייה, אלא לכל מה שהוא בגדר "חיותיה" (ל:).

[6] ייתכן שכך יוסברו דברי המאירי על אתר (ד"ה אין האב חייב בלמוד) כי האב צריך ללמד את בנו תורה שבכתב עד שידע עניין המצוות ויקיימן כראוי. לכאורה דבריו קשים, שהרי אין אדם יכול להגיע לידי קיום מצוות כראוי מלימוד תורה שבכתב גרידא. ברם, על פי דרכנו ניתן לומר, שכוונתו כי יש להכניס את הבן לעולם התורה עד שיגיע למצב שיוכל ללמוד בעצמו ברמה שתאפשר לו לקיים את המצוות כראוי.