סוכה דף כט | פסול לולב ביום הראשון וכל שבעה

שיטת רש"י והתוספות

בגמרא הפותחת את פרקנו נאמר:

לולב הגזול והיבש פסול... קא פסיק ותני, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני. בשלמא יבש - הדר בעינן וליכא. אלא גזול, בשלמא יום טוב ראשון, דכתיב 'לכם' - משלכם, אלא ביום טוב שני[1] אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה (כט:-ל.).

הנחת הגמרא היא שפסול הדר תקף כל שבעה, ואילו דין "לכם", הפוסל שאול, שייך רק ביום הראשון. אין ברור מהגמרא אם הדברים אמורים גם ביחס למצווה דאורייתא כל ז' במקדש, או שמא רק בתקנת רבן יוחנן בן זכאי.

רש"י הבין כדבר פשוט שכל מה שפוסל ביום הראשון פוסל בכל חיוב דאורייתא של לולב, והקולות הן רק באשר לתקנה דרבנן:

לא שנא ביום טוב ראשון - דחיוביה מדאורייתא. לא שנא ביום טוב שני - דליתיה בנטילת לולב אלא מדרבנן, ד'ביום הראשון' כתיב. בשלמא יבש - פסול בדרבנן נמי, כיון דמצוה הוא משום זכר למקדש, בעינן הדור מצוה. [אלא גזול] אמאי לא - מהיכא תיתי למיפסליה.

לא נחזור ונעסוק כעת ביחס בין דין הדר ובין הידור מצווה בשיטת רש"י. לענייננו ברור שדיני הידור מצווה נוהגים גם בחיוב דרבנן, ואילו דיני "לכם" אינם נוהגים בו.

סוגיה נוספת המשמעותית לעניין זה מופיעה בהמשך הפרק (לו:), בקשר לדברי המשנה (לד:) שאתרוג שחסר כלשהו פסול:

אתרוג שנקבוהו עכברים - אמר רב: אין זה הדר.
איני?! והא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה!
ולרבי חנינא קשיא מתניתין!
בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא, כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט שני. אלא לרב קשיא!
אמר לך רב: שאני עכברים דמאיסי.
איכא דאמרי אמר רב: זה הדר, דהא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה. ולרבי חנינא קשיא מתניתין! לא קשיא: כאן ביו"ט ראשון, כאן ביו"ט שני.

ומפרש רש"י:

בשלמא מתניתין לר' חנינא לא קשיא - מתניתין ביום טוב ראשון שלקיחתו מן התורה, ובעינן לקיחה תמה, דכתיב 'ולקחתם' - לקיחה תמה, וביום טוב שני נפיק ביה ר' חנינא, אף על גב דלא היה שלם. אלא לרב - דאמר אין זה הדר, קשיא דר' חנינא, דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק, דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו, כדאמר בריש פירקין: יבש פסול, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני, ואוקימנא דבעינן הדר, וליכא.

בכללותה נותרת התמונה דומה: פסול הנובע מדין הדר או הידור תקף גם במצווה דרבנן, בעוד שפסול הנלמד מ"ולקחתם לכם" (כגון שאול) שייך רק בחיובים דאורייתא, אך כל ז' (אף שהדבר חורג מהמשך הפסוק - "ביום הראשון"). רש"י מבין שדין חסר נלמד מהמילה "ולקחתם", שמשמעה: לקיחה תמה.

התוספות (כט: ד"ה בעינן) הוטרדו משאלת סיווג הפסולים:

בעינן הדר וליכא - משמע דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי, ו'לכם' משלכם לא מיתוקם אלא בי"ט ראשון. וכן 'ולקחתם' דממעטינן מיניה חסר, דבעינן לקיחה תמה, לא מיפסיל אלא בי"ט ראשון...

ותימה: מאי שנא זה מזה? הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר'! ואי משום דמשמע ליה דהני דכתיבי מקמי 'ביום ראשון' עליה קיימי, אבל 'הדר' בתריה כתיב, אכתי קשיא מדכתיב 'ולקחתם' דרשינן בהקומץ רבה ולקמן בפירקין דארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה דבעינן לקיחה תמה, ובשילהי פירקין ובריש לולב וערבה דרשינן נמי מדכתיב 'ולקחתם', לשון רבים, שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, מדלא כתיב 'ולקחת', לשון יחיד... ואם כן בשאר הימים תיסגי במין אחד ובלקיחה של אחד בשביל כולם!

לכך נראה דהיינו טעמא, משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין, ושאר יומי דרבנן זכר למקדש, כדאיתא בריש לולב וערבה, הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא, וכן בהדר משום הדור מצוה, אבל בחסר ובשאול לא תקון.

התוספות מסכימים עם רש"י שהקו עובר בין דאורייתא ודרבנן, ומסבירים שבתקנתו הותיר ריב"ז על כנם את הדינים הנוגעים לעיקר הלקיחה, וכן את דיני הדר והידור, אך לא את שאר הדינים. כמובן, לפי פירושם הקו אינו כה ברור.

הגרי"ד הציע - אם כי הדבר אינו עולה בבירור מלשון התוספות - שפסולי חפצא שייכים כל ז', ואילו בפסולים הנוגעים למעשה הלקיחה של הגברא יש מקום להקל. מתוך כך מתחדשת לגבי שני פסולים האפשרות לראותם כפסולים במעשה הלקיחה:

1. דין "לכם" - בשיעור מס' 6 נטינו להבין שבעלות היא תנאי בכשרות החפצא של ד' מינים (בניגוד לסוכה לשיטת ר' אליעזר, שלגביה ניתן לומר שדרישת הבעלות נוגעת למעשה הדירה). אך הגרי"ד מבין בשיטת התוספות שגם בלולב מתייחס דין "ולקחתם לכם" למעשה הנטילה, שצריך להיות כזה של אדם בחפץ שלו.

2. פסול חסר - רש"י והתוספות מפרשים שהוא נובע מן הצורך בלקיחה תמה, כלומר: אף כאן החפצא כשר, אלא שאין זו לקיחה שלמה.

שיטת הראב"ד והרמב"ם

כעת נעיין בדברי הראב"ד בהלכות לולב:

דוקא בגזול, אבל בשאר פסולי כולהו ביום ראשון הוא דפסילי אבל בשאר יומי כשרין... כדאמרינן באתרוג חסר דר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה ביו"ט שני. וגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ו): עלתה חזזית על רובו וכו' ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום ראשון בלבד... אבל עבות ושאינו עבות מינא אחרינא הוא, ועבות בעי בכולהו יומי, דההוא לאו מ'הדר' אתי, אלא מגופיה דקרא דכתיב ביה 'עץ עבות', ושאינו עבות מינא אחרינא הוא, דכתיב 'צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות'. ושאר פסולין דאתו מ'הדר', יום ראשון בלחוד קא קפיד קרא, אבל בשאר ימים לא.

הראב"ד חולק על רש"י ותוספות ומבין שדין הדר אינו פוסל כל ז' (אמנם בקטע שלאחר מכן, שהובא בשיעור הקודם, פוסל הראב"ד יבש כל ז', אך זאת לא משום שאינו הדר אלא מפני שהוא כמת), והדינים היחידים הפוסלים כל ז' הם דברים הנוגעים לעצם הגדרת המין, לשיעורו או לעצם חיותו. מלבד המחלוקת בדין הדר, יש כאן גם מחלוקת משמעותית ביותר בהבנת החיוב דאורייתא כל ז' במקדש. רש"י ותוספות הציבו את הקו בין דאורייתא לדרבנן, אך לפי הראב"ד, מרבית הפסולים אינם תקפים גם באשר לחיוב דאורייתא במקדש:

ושאר הפסולין כולן אינן פסולין אלא ביום ראשון, כמו שכתבנו בתחלת דברינו. מאי טעמא? דאידך כולהו מ'הדר' ממעטינן להו, וביום הראשון כתיב 'הדר' בשאר יומי לא, דסבירא להו מקרא נדרש לפניו ולאחריו, ויום ראשון אכולה כתיב כדכתבינן.

ואם תאמר: כי היכי דדרשינן יום ראשון לפניו ולאחריו, 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים' נמי מאי טעמא לא דרשינן ליה אשלפניו וניבעי הדר אכולהו? איכא למימר 'כפות תמרים וענף עץ עבות... ושמחתם' הפסיק הענין, אבל ביום הראשון ודאי לא מפסיק ולא מידי, הילכך שדינן ליה על לכם שכתוב לפניו ועל הדר שהוא לאחריו.

משיטה שכזו מוכח לכאורה כאחת ההבנות שהעלינו בשיעור 9, שחיוב כל ז' במקדש הוא מצווה נפרדת מזו של היום הראשון, ועל כן ייתכנו לה דינים שונים; ואפשר שהסברה היא שכאשר הלולב אינו אלא כלי לביטוי שמחה, ניתן להקל בחלק מפרטי דיניו. על פי הבנה זו הצענו באותו שיעור את האפשרות שאם יש ביום הראשון לולב או אתרוג הכשרים לשאר הימים בלבד, ניתן ליטלם ולקיים בכך לכל הפחות את חובת "ושמחתם". מעין זאת ניתן להציע גם שלא במקדש, ולומר שתקנת ריב"ז הרחיבה את חיוב "ושמחתם" כקיום עצמאי גם לגבולין; ואם כן, יהיה הדין כך גם בימינו בגבולין. אמנם מרוב הפוסקים לא משמע כן, אך בשו"ת חכם צבי (סי' ט) נפסק הדבר להלכה:

אתרוג שניטל עוקצו ילמדנו רבנו אם מברכין עליו ביום ראשון בשעת הדחק שאין אחר בעיר.

תשובה: מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים, והרא"ש מהסוברים שמברכין עליו בשעת הדחק... ואפשר לומר דאף הראב"ד החולק, דוקא ביבש שהוא פסול כל ז' לדעתו ז"ל, אבל באתרוג חסר דכשר בשאר ימים ומברכין עליו כדאמרינן ר' חנינא מטבל בי' ונפיק בי', אף הוא מודה דמברכין עליו אפילו ביום ראשון, דנהי דאינו יוצא בו מן התורה, מכל מקום מדרבנן מחויב ליטלו ולברך עליו כדרך שמברך עליו בשאר ימים, כדי שלא יהא יום ראשון קל משאר ימים, והא דחלוק יום ראשון משאר ימים היינו בדאיכא אחריני לברוכי עלייהו, אבל בדליכא אחרינא כלל אלא זה החסר דכשר בשאר ימים, ודאי דאף ביום ראשון מחויב ליטלו ולברך עליו כדרך שמברכין על כל המצות דדבריהם.

הגרי"ד ז"ל הבין שגם לדעת הרמב"ם המצווה במקדש היא מצווה נפרדת מזו שבגבולין, וזאת לאור ההלכה הבאה:

כל אלו שאמרנו שהם פסולין, מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה, ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר (פ"ח ה"ט).

ברם, בשיעור הנ"ל ראינו שממקומות אחרים ברמב"ם עולה בבירור כי מדובר במצווה אחת ליטול שבעה ימים במקדש, התקֵפה ביום הראשון גם בגבולין. ואם כן יש להבין: מדוע חלוקים דיני כשרות לולב ביום א' מדיניו בשאר הימים? הסבר נאה לעניין זה הציע הרב אליקים קרומביין במאמרו "נטילת לולב כקיום ציבור" (עלון שבות 150, וראה גם הערה 8 שם):

נראה שהרמב"ם רואה את חיוב הנטילה במקדש כנטילת לולב בציבור; הבנה זו מאפשרת את הגדרת הנטילה בגבולין כהמשך המצווה במקדש. הנטילה הציבורית נוצרת במקדש, כי הנמצאים שם הם שליחי הכלל ונציגיו. לאחר מכן, חוזרת נטילת הציבור שבמקדש ומקשרת אליה גם את כל הנוטלים בגבולין, המצטרפים גם הם למעשה המצווה של הכלל, שמרכזו בירושלים. לכן מנה הרמב"ם בארבעה מינים רק מצווה אחת, והיא הנטילה במקדש. ביום הראשון קיימת במסגרת מצווה כללית זו פרט נוסף - "ולקחתם" שתהא לקיחה אישית ביד כל אחד ואחד, אבל גם החיוב האישי הזה נועד להצטרף למעשה המצווה הכללי, לתרום לו וליטול בו חלק. אמנם פסולי המומים בארבעת המינים משתייכים דווקא לנטילה האישית, אבל זה אינו סותר את היעד הנוסף שקבעה ההלכה לנטילה זו: להשתבץ במסגרת הנטילה הכללית של כל ישראל... ואם תאמר, מכיוון שיעוד נטילת כל אחד ואחד הוא להצטרף לכלל, כיצד מתחייבים היחידים בלולב מדאורייתא בזמן הזה? אפשר שגם בלי מקדש עדיין יש נטילה ציבורית בעצם העובדה שכלל ישראל מקיים את המצווה, אם כי בוודאי קיום זה נפגע כשאין מקדש. אמנם, אפילו אם נאמר שמגמת התורה היא שהיחידים יצטרפו לקיום שבמקדש דווקא, אין קושי להניח שאפילו אם מטרה זו לא תושג, עדיין מוטל חיוב אישי על היחידים. אופייני הוא להלכה, שאינה מוותרת על מסגרות אפילו כשאינן יכולות להגשים את יעדן האידיאלי.

שיטת הרמב"ן

לאחר שסיים להציג את קושיותיו על הראב"ד, מתחיל הרמב"ן להרצות את שיטתו בנושא:

אבל עכשו אני חוזר לתרץ השמועות כראוי ולהעמידן בישובן כהוגן. ותחלת כל דבר אני מפרש כי 'הדר' האמור בתורה באתרוג כמו 'עבות' האמור בהדס ו'כפות' האמור בלולב, כולהו בשמותיהן דמינין כתיבי, כל היכא דבעינן הדס בעינן שיהא עבות, אבל שוטה כמין אחר דמי ואינו מד' מינין של לולב כמו שהורה הרב ז"ל, ואין צריך לומר שאין יוצאין בשני בזיתא ובדולבא דאימעיטו בגמרא מ'עבות', וכן זה שאמרו בגמרא: ואימא אופתא 'כפות' מכלל שהוא פרוד, כל מי שיש בו דעת לישאל יודע שאין יוצאין בשני באופתא זו שהיא חתיכה של עץ הדקל, אלא ודאי מאי דכתיב בשמא דארבעת המינין בכולהו יומי כתיב, ו'הדר' נמי בשמא דאתרוג כתיב...

תדע דלא משתמע להו לרבנן מיעוט דביום הראשון אלא על 'לכם' בלחוד, ואינו נדרש לא לפניו ולא לאחריו, דהא לקיחה דכתיב בקרא אכולהו יומי היא כדדרשינן לקמן (מא:) 'ולקחתם' - שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, ובמנחות (כז.) דרשינן מיניה לקיחה תמה לומר שארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה, והרי ביום שני נמי כך דינן, אלא דלא ממעטינן יום שני אלא מ'לכם' בלבד, אבל כולהו שאר דינין לא ממעטין, דהכי כתב רחמנא 'ולקחתם פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים' כלומר: ושמחתם בלקיחה זו לפני ה' שבעת ימים, אבל אי ממעטינן שאר ימים מ'ולקחתם' וכל שכן מ'הדר' ושמות הללו, 'ושמחתם' במאי משמע, ואמאי קאי, ומשום הכי לא אפשר להו לרבנן לחלוקי בין יום ראשון ובין יום שני אלא ב'לכם' בלבד וכדפרישית.

ומעתה נתברר שזה שאמרו 'בשלמא יבש בעינן הדר וליכא', שהוא נאמר על דרך העקר ושהכל שוין בו. אבל דבר מפורש הוא במשנה ובגמרא שהלולב ניטל מן התורה במקדש כל שבעה ובמדינה יום אחד, וביום הראשון בעינן 'לכם', ובשני יוצא הוא בלולבו של חברו במקדש, ומתני' מרישא דפירקא בלולב של תורה נשנית כולה עד סיפא דקתני תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו', ואלו בתקנתו של רבן יוחנן בן זכאי לא פסיק ותני בפסולי כלום,[2] ולא עליה דקדקו בגמ' כלום, דכי קא פסיק ותני במתני' עדיין לא שמענו תקנה שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, אלא על לולב של תורה ברישא דפרקין עליו הוא שדקדקו ואמרו קא פסיק ותני לא שנא ביום ראשון ולא שנא ביום שני, דבכל לולב הניטל מן התורה קתני הגזול והיבש פסול, בשלמא יבש בעינן הדר, דהדר בשמא דאתרוג כתיב, כל אימת דבעינן אתרוג בעינן הדר כדפרישית, אלא גזול אפילו במקדש אדם יוצא בלולבו של חברו בשני והיכי פסיק ותני גזול דומיא דיבש לפסולא, זהו פי' המשנה וזהו הסוגיא שלה, לפיכך הסכימו כל האמוראין בפסול היבש ולא נחלקו אלא בגזול לבדו, הא יום שני של גבולין שהוא מצות זקנים לא הוזכר בשמועה הזו כלל.

אבל מחלוקת אחרת יש בסוגיא שלפנינו (לו:) בענין אתרוג שנקבוהו עכברים וחסר, דמעיקרא קא סלקא דעתך התם דרב בעי הדר לומר דכל דתקון כעין דאוריתא תקון, ולפי זה כל פסולי ארבעת המינין השנויין במשנה ובגמרא פסולין בתקנתו דרבן יוחנן בן זכאי כשל תורה, ומסקנא דרבי חנינא דחסר ונקבוהו עכברים כשרים בשני של גבולין, דקא סבר דלא מחמרינן במצות זקנים בהנך פסולי דמתני', אבל בשמעתא דריש פרקין לא איירינן [ב]יום שני של גבולין כלל, ולא נחתינן התם למיפסק אי כלישנא דמעיקרא [ד]בעינן הדר במצות זקנים אי כמסקנא דמכשרי בכולהו...

וזהו דין ארבעת מינין שבלולב של דברי תורה, אבל בשל מצות זקנים מצינו בגמרא שהכשירו חסר ונקבוהו עכברים, והוציאו משנתנו מלולב של תקנה והעמידוה ביום ראשון כלומר בלולב הניטל מן התורה שהוא יום ראשון בגבולין והוא הדין כל שבעה במקדש, ומזה נלמוד הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ארבעת מינין שבלולב כולן כשרין ביום שני של מצות זקנים, וזה בהסכמה מן הגאונים, ודבר ברור הוא דכיון שהכשירו בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאוס, היאך נפסול בעל חזזית ושניטלה הפטמת, אלא כולן כשרין ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ארבעה מינין שבלולב, אבל הפסולין מפני איסורן כגון אשרה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה, אלו פסולין הן כל שבעה אפילו בגבולין דכתותי מכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו, ואין צריך לומר הפסולין מפני שאינן מינן כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יוצא בהן לעולם, וכן אני אומר בחרות (לב.) שפסול לעולם, לולב אמרו וזה אינו השם אלא דמי לאופתא דדיקלא שאין יוצאין בהן בשני כלל.

ובכאן יש מקום לספק בפסולין מפני שחסר שיעוריהן, כגון הדס וערבה שאין בהם שלשה טפחים ולולב שאין בו ארבעה (לב:) וכן אתרוג קטן (לד:), בשני מהו, וכן בנשרו רוב העלין שפסולין בראשון כמו שבאר הרב ז"ל, אם כשרין בשני מה יהא שיעורן, עלה אחד בבד אחד כדין ערבה של מנהג נביאים, או יהא שיעורן טפח, צריכין אנו לחזר אחר בתי דינין שידונו בשיעורין הללו וירבו בהן מחלוקות בישראל, אלא מסתברא דשיעורן בשני כשיעורן בראשון, לא הקלו אלא בפסולין מחמת נויין, שלא רצו להחמיר בנוייהן בשני מפני שאינן מצויין בכל מקום ואין מטריחין על הצבור יותר מדאי, וכן בחסר ונקבוהו עכברים שהכשירו, נראה לי דוקא שרובו קיים, אבל חסר רובו פסול: אתרוג אמרו ולא חצי אתרוג, הגע בעצמך שחתך הלולב לשנים, אם אכשיר בזה ניטול עלה אחד מן הדקל ונברך עליו ונצא בו, אלא עד שיהא רובן קיים ובהא תורת לולב ואתרוג עליו...

ובגמרא ירושלמית שאמרו: רב יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא ביו"ט הראשון בלבד, על מתני' דעלת חזזית על רובו נאמרה שם, ולהכשיר הפסולין מחמת מומין ביום שני במדינה נאמרה... ואנו קימנו והעמדנו דברים על בוריין בדברים נכונים ומעידין על עצמן שהם אמת, ואף על פי שתלמידים אנו ומימיהם של ראשונים אנו שותים, כל כי הא מילתא לימא איניש קמיה רביה ולא לשתוק.

תמצית דבריו, שבחיוב דאורייתא של כל ז' במקדש קיימים כמעט כל הפסולים של היום הראשון - וודאי פסולים הנוגעים לעצם מהות המין, כגון דין "הדר", וכן דינים הנלמדים מ"ולקחתם" - ועל כן אתרוג חסר פסול אף הוא, אם מדין הדר (כמשתמע בהשגת הראב"ד יד: באלפס) ואם מדין לקיחה תמה (כשיטת רש"י לו:). הדרישה היחידה שאינה קיימת כל ז' במקדש היא דין "לכם". בביאור החילוק יש להתלבט: האם העובדה שקיים חילוק כלשהו מכריחה אותנו לומר שמדובר בשתי מצוות נפרדות; או שמא ניתן ליישם את החילוק שראינו לעיל בדברי הרב קרומביין, ולומר שחובת היום הראשון היא חובתו של היחיד להשתתף בקיום הציבור, ועל כן יש דרישה מיוחדת שלכל אחד יהיה לולב משלו.[3]

באשר לתקנת ריב"ז, טוען הרמב"ן, ישנן קולות נוספות, כגון דין חסר ועוד, אם כי דינים הנוגעים לעצם מהות המין או לשיעור החפץ תקפים בוודאי.

אמנם נותר כאן קושי באשר לפטור מ"הדר" בשאר הימים (דרבנן), שכן הרמב"ן הגדיר הדר כחלק מעצם מהות המין, לפחות ביחס לאתרוג. ואכן, הר"ן (יג: באלפס ד"ה ומיהו) הבין שיש צורך ב"הדר" כל ז', ועל כן יבש פסול; אך הוסיף כי בשאר הימים ניתן להקל יותר בגדרי "הדר", ועל כן חסר (הפסול לדעתו אף הוא משום הדר) כשר, "דמקיים ביה הדר במה שנשאר ממנו, מה שאין כן ביבש שנטל כל הדרו".

* * *

בשני השיעורים הבאים נעסוק בע"ה בדין מצווה הבאה בעברה. יש להתקדם בגמרא ל. עד "קא משמע לן". בדיונים יש מידה מסוימת של התייחסות למונחים מתחום גזלה וקנייניה - ייאוש, שינוי שם ושינוי רשות - אך הדבר לא יעמוד במוקד השיעור הקרוב, והוא יידון בשיעור שלאחריו, שיעסוק בסוגיית אוונכרי. ובכל זאת, ייתכן שכדאי כבר עתה לראות את המשך הגמרא עד לא. "הושענא קרו ליה".

מקורות נוספים:

1. ירושלמי שבת פי"ג ה"ג [וירושלמי סוכה פ"ג ה"א].

2. תוס' ד"ה משום, הא [ובמקביל בבא קמא סז. תד"ה אמר], מתוך.

3. ריטב"א כט: "אינו נפסל לא מדין לכם... מיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה, ואין צורך להאריך יותר".

איזו הבנה בדין מצווה הבאה בעברה עולה מהירושלמי בשבת? האם ניתן להבין את הדין בצורה אחרת? נתח לאור ההבנות השונות את שיטות הראשונים בדין מצווה הבאה בעברה לאחר ייאוש.