כט: - שתוליכנו לשלום

  • הרב נעם מלכי

שתוליכני לשלום / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

בשנים האחרונות עלתה קרנה של תפילת הדרך עקב גלי הטרור ותאונות הדרכים הרבות הפוקדים אותנו. בשיעור הקרוב ננסה לעמוד על שורשה של תפילה עתיקה זו. מי ייתן והקב"ה יהיה בעזרנו וישלח לנו מלאכים טובים עד ביאת גואל צדק. ככתוב בסוף פרשת משפטים[1]:

"הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום..."

תפילת הדרך מוזכרת בגמרא שלנו (כט ע"ב). במסגרת דיון על תפילה קצרה להולכים במקום הסכנה, מספרת הגמרא כי אליהו השיא לרב יהודה שלוש עצות:

"לא תרתח ולא תחטי, לא תרוי ולא תחטי, וכשאתה יוצא לדרך הִמָלֵך בקוֹנך וצֵא".

הגמרא מבררת מה משמעות העצה השלישית, ועונה כי הכוונה לתפילת הדרך, ורב חסדא מביא את נוסח הברכה המוכרת לנו היום.

שיטת הרמב"ם

המחפש את הלכות את תפילת הדרך ברמב"ם יתקשה למצאם. האזכור היחידי שאנו מוצאים ברמב"ם לתפילה זו נמצא בהלכות ברכות (פרק י' הלכה כה):

"הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה' א-לוהי, שתכניסני לכרך זה לשלום; ואם נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה' א-לוהי, שהכנסתני לשלום. וכשיבקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה' א-לוהי, שתוציאני מכרך זה לשלום; יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה' א-לוהי, שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני בשלום, כך תוליכני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך".

מקורה של תפילה זו הוא בגמרא בברכות (ס ע"א):

"הנכנס לכרך: תנו רבנן בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' א-להי שתכניסני לכרך זה לשלום. נכנס, אומר מודה אני לפניך ה' א-להי שהכנסתני לכרך זה לשלום. בקש לצאת, אומר יהי רצון מלפניך ה' א-להי וא-להי אבותי שתוציאני מכרך זה לשלום. יצא, אומר מודה אני לפניך ה' א-להי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותסמכני לשלום ותצעידני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך.

אמר רב מתנא לא שנו אלא בכרך שאין דנין והורגין בו, אבל בכרך שדנין והורגין בו לית לן בה. איכא דאמרי אמר רב מתנא אפילו בכרך שדנין והורגין בו, זימנין דלא מתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא."

בפשטות ניתן לומר שהתפילה עליה מדברת הגמרא אינה תפילת הדרך המוכרת לנו - המתיחסת לדרך אליה יוצאים, אלא תפילה נוספת שלא עוסקת בהליכה עצמה אלא עוסקת סביב היעד אליו פונים - העיר. כך עולה מדברי רב מתנא בגמרא שמסביר שהתפילה שייכת דווקא בכרך שאין דנין והורגין. בתקופה העתיקה (וגם היום במקומות מסוימים בעולם) לא בכל מקום הייתה מערכת משפט הוגנת וצודקת, כך שניתן היה לשפוט אדם בלי שהייתה לו אפשרות בסיסית להגן על עצמו ועל כן צריך לשאת את אותה התפילה[2]. כלומר התפילה היא להכנס ולצאת בשלום מהעיר, ולא על עצם הדרך לעיר.

אם כן מדוע השמיט הרמב"ם את תפילת הדרך המופיעה בדף כט ע"ב?

כדי לענות על השאלה נעיין בשיטות הראשונים ביחס בין שתי התפילות.

שתיים שהן אחת

הבית יוסף בסימן ר"ל (סעיף א) דן מדוע הגמרא מפצלת בין שתי התפילות (תפילת העיר המופיעה בדף ס ע"א, ותפילת הדרך המופיעה בדף כט ע"ב):

"ויש לתמוה תרתי למה לי? והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלום וליסגי בהכי? וכן מצאתי לכלבו פרק ז': הנכנס לכרך מתפלל שתיים, בכניסתו אומר יהי רצון מלפניך וכו', יצא בשלום, אומר מודה אני לפניך ה' א-לוהי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני מזה בשלום כך תולכני לשלום ותסעידני לשלום וכו' ברוך אתה ה' שומע תפילה".

הכלבו מאחד את הברכות ומתקן נוסח אחיד לשניהם. הב"ח (בית חדש) על אתר משיג על הבנת הבית יוסף בדברי הכלבו ומסביר שאכן מדובר בשתי תפילות. אלא שבכדי לא להרבות בברכות, ההולך בדרך ומגיע לכרך מברך ברכה אחת ארוכה. לעומת זאת המהלך בדרך בלבד אשר לא יגיע לכרך מסוכן, יאמר את תפילת הדרך בלבד.

כדי לעמוד על השאלה עד כמה מדובר בתפילות שונות נעיין בדברי הטור סימן תק"י (סעיף ו') המחלק בין תפילת הדרך, לברכה מדף ס ע"א:

"ומה שאינה פותחת בברוך, פירש ר"י לפי שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל להקב"ה שיוליכנו לשלום, ואינה כברכת הנהנין ולא כברכה שתקנו על שם המאורע, אלא בקשת רחמים. ומפני שיש בה אריכות דברים חותמין בה בברוך".

הר"י הבין שתפילת הדרך היא בקשת רחמים. לעומת זאת הברכה בדף ס ע"א היא סוג של הודאה שכן המעיין בגמרא (שם) יגלה שברכה זו נכללת בין שאר ברכות ההודאה של המשנה בפרק תשיעי בברכות. בכיוון זה דגל הפרישה בסימן רל (אות ב):

"שנוסח זה עיקרו ליתן הודאה על העבר שהוציאו בשלום, ואגב זה מבקש על העתיד ואומר כשם שהוצאתני וכו'. האי כשם שהוצאתני הוא טפל לעיקר ההודאה על העבר".

אם נסכם, לדעת הב"י תפילת הדרך היא בבחינת 'שתיים שהן אחת'. לעומת זאת לדעת הב"ח והפרישה מדובר בשתי תפילות שונות לחלוטין (האחת תפילה והשניה הודאה).

תפילה קצרה

לאחר שעמדנו על ההבדלים בין תפילת הדרך המוכרת לנו שנזכרת בגמרא בברכות (כט ע"ב) לבין זו שבדף ס ע"א. נענה על השאלה מדוע השמיט הרמב"ם מהלכותיו את תפילת הדרך. התשובה היא שהרמב"ם הכריע במחלוקת אמוראים בדף כט ע"ב כאביי, ולא כרב חסדא:

"רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מאי תפלת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ברוך אתה ה' שומע תפלה. אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא. היכי נימא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו'".

אביי ורב חסדא נחלקו כיצד ישלומר את תפילת הדרך. רב חסדא סבר שכל אחד צריך לשאת תפילה זו לעצמו כשהוא יוצא לדרך, ואילו אביי סבר שתפילה כזו בעייתית שהרי כדי שתפילה תשמע יש צורך שהיא תהיה תפילת הציבור[3].

הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק ח, הלכה א) כותב על תפילת הציבור את הדברים הבאים:

"תפילת הציבור, נשמעת תמיד; ואפילו היו בהן חטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי, כל זמן שיכול להתפלל בציבור".

הרמב"ם מבין שבכדי שתפילה תשמע היא צריכה להיות תפילת הציבור. ולכן הוא פוסק כאביי שצריך לכרוך את תפילת הדרך בתוך מסגרת ציבורית[4]. המסגרת שנמצאת לתפילה זו היא התפילה הקצרה, וכך כותב הרמב"ם בסוף פרק ד' מהלכות תפילה:

"היה מהלך במקום סכנה כגון במקום גדודי חיות וליסטים, והגיע זמן התפילה מתפלל ברכה אחת, וזו היא: 'צורכי עמך ישראל מרובין, ודעתם קצרה; יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו, שתיתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גווייה וגווייה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה; ברוך אתה ה', שומע תפילה.

ומתפלל אותה, כשהוא מהלך בדרך; ואם יכול לעמוד, עומד. וכשהוא מגיע ליישוב, ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפילה כתקנה, תשע עשרה ברכות".

תפילה הקצרה היא תחליף לתפילת שמונה עשרה שאנו מכירים. תפילה זאת נאמרת בעת הצורך כאשר מהלכים במקום סכנה ולא רוצים להתעכב שלא לצורך. בגמרא (כט ע"ב) נפסק שתפילה קצרה לא מספיקה כדי לפטור מחיוב תפילה ולכן בסוף הדרך צריך לחזור ולהתפלל בשנית. אם כן יוצא שאדם היוצא לדרך בימינו והוא לא טרוד, אם ברצונו להתפלל תפילת הדרך עליו לכלול את הבקשה שלו בתוך שמונה עשרה של שחרית[5].

להלכה אנו כאמור פוסקים כשו"ע (או"ח סימן קי סעיף ד) שפסק גם כר' חסדא וגם כאביי:

"היוצא לדרך יתפלל: יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-להי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו' וצריך לאמרה בלשון רבים..."

כלומר מחד כל אחד יכול לומר תפילה זו לעצמו, מאידך צריך לאומרה בלשון רבים כדי לשמר את האופי הציבורי של התפילה.

המשנ"ב על אתר (ס"ק יח) פוסק שבדיעבד יצא גם אם אמרה בלשון יחיד. אולם כפי שראינו לפחות לרמב"ם וכך גם עולה מפשט הגמרא, תנאי זה, של לשון רבים, הוא הכרחי שכן רק אם התפילה נאמרת בנוסח ציבורי היא הופכת למשמעותית ואפקטיבית. אולם יכול להיות שמאחר והשו"ע פסק כר' חסדא קבלה תפילת הדרך גדר של תפילת רבים, כך שגם אם תאמר בלשון יחיד היא תישאר בגדר תפילת רבים.

על כנפי נשרים

בשו"ת עטרת פז[6] (או"ח סימן י הערה ז) דן האם יש לומר תפילת הדרך על נסיעה במטוס:

"ומדברי הגמרא הללו מתבאר דהנוסע באויר לא קרי ליה "דרך", וכאמת מהאי טעמא סבירא ליה להגאון הרוגצ'ובר דהנוסע באוירון אינו צריך לברך תפילת הדרך, דהיות ולפי דברי הגמרא הללו דחולין מתבאר דנסיעה באויר לא מקרי "דרך" אלא דרך נשר, והכא מקרי "תפילת הדרך" לכן אין לברך ברכה זו על נסיעה באוירון (והביא דבריו בספר אישים ושיטות להגרש"י זווין. עמוד פ), וכן פסק גם כן מהאי טעמא בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב, סי' ט) שאין לברך ברכת תפילת הדרך על נסיעה באוירון, עיין שם.

ואמנם מורי ורבי שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' כו), עמד לחלוק על דברים אלה משום דהטור והשו"ע (באור"ח סי' ריט, ס"א) כתבו "הולכי מדברות", ואילו היה חילוק בהלכה בין הליכה ביבשה לטיסה באויר, לא היו נמנעים מלהזכיר לשון "דרך" כדי ללמוד שבנסיעה באויר אין צריך לברך הגומל. ע"ש".

לשאלה זו נזקק כבר הרוגצ'ובר והוא פסק שנסיעה באוויר אינה מוגדרת כדרך אלא כדרך נשר ולכן לא ניתן לומר עליה תפילת הדרך. הרב עובדיה מדייק מלשון השו"ע בהלכות ברכת הגומל שגם לנסיעה באוויר יש גדר של דרך. השו"ע מחייב את כל הולכי מדבריות בברכת הגומל. הלשון הולכי מדברות מורה שאין הדבר תלוי בדרך אלא באדם, כלומר כל מי שעוברת עליו סכנה בהילוכו צריך לומר הגומל. מכאן רצה להסיק הרב עובדיה שצריך לומר תפילת הדרך על טיסה במטוס[7].

ת"א - ירושלים

לסיום נברר איזה דרך מחייבת בתפילה. הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (תנינא ב-ג סימן ס') נשאל האם יש לומר את תפילת הדרך על נסיעה בכביש ירושלים ת"א וזו תשובתו:

"מת"א לירושלים, לעניות דעתי לגמרי פטור, שהרי צריך להיות מקום של שתי פרסאות בלי ישוב, ותודה לה' שמיושב. אולם במקומות שיש ישוב ערבי הואיל וכעת הם אויבים יש לחושבו כמקום לא מיושב.

ובנוגע לשיעור, מקובל לענין זה לחשוב לפי המרחק של השטח ולא לפי זמן הנסיעה. ובעיקר הדבר מסופקני דבאותם הכבישים ובאותם הזמנים שכלי רכב מצויים, וכל שכן אם יש גם פקוח של משטרה ניידת יתכן שטוב לברך בלי הזכרת החתימה, אך זה חדוש".

לדעת הגרש"ז אין חובה לומר תפילת הדרך על נסיעה בכביש ת"א - ירושלים, מאחר שבימנו ברוך ה' לאורך כל הכביש יש ישובים. הגרש"ז קובע שהמדד לדרך המחייבת בתפילה הוא המקום ולא הזמן, כלומר כל דרך שיש בה שתי פרסאות ללא ישוב מחייבת בתפילה. בסוף דבריו מסביר הגרש"ז שגם בכבישים שבהם אין רצף ישובים, בימינו אין לברך, מאחר שמשטרה מפקחת על הדרכים וישנה תנועה רבה בכביש. אולם ניתן לומר את הברכה ללא הזכרת שם ומלכות (אולם הוא מסייג ואומר שמדובר בחידוש).

הרב עובדיה בשו"ת יביע אומר (כרך א סימן יג) חולק על הגרש"ז וכותב :

"אולם ידידי הרה"ג המנוח ר' עמרם אבורביע ז"ל בספרו 'נתיבי עם' (סי' קי) העיד שהמנהג בארץ ישראל לומר תפלת הדרך בנסיעה ברכבת או במכונית רק כששוהים שיעור פרסה, דהיינו שעה וחומש, אבל בפחות משיעור זה אפילו יש כמה פרסאות במהלך רגלי אין מברכים. עיין שם. וכן עיקר".

לדעת הרב עובדיה שעור פרסה המחייב תלוי בזמן ולא במקום. המשמעות של קביעה זו שאין לומר תפילת הדרך אם הנסיעה קצרה משעה ועשרים[8]! לעומת זאת על פי הגרש"ז לאחר 4 ק"מ של נסיעה ניתן לברך.

לגבי הנקודה השנייה שמעלה הגרש"ז שכיום אין לומר תפילת הדרך גם בכבישים צדדים שלא מוקפים ישובים, נצטרך לדון בשאלה נוספת והיא: מה מוגדר כסכנה?

הגדרת סכנה

הרוגצ'ובר בשו"ת צפנת פענח סימן לט' דן כיצד מגדירים סכנה, האם על פי קנה מידה אובייקטיבי או סובייקטיבי, וכך הוא כותב:

"על כל פנים לדינא כך, דהיכי שיש דמיון לאחד שעל ידי זה יהא גדר סכנת נפשות, הוא בעצמו יוכל לחלל ולא אחרים, וכעת לפי המהומה אשר בכל רגע ורגע נתחדש, והיום יתחדש פה גם כן, כזה יוכל כל אחד בעצמו שיהא בגדר זה, ומצי עביד דינא לנפשו, אבל להתיר זה בגדר פסק אי אפשר..."

הרוגצ'ובר מחדש כי מדד לסכנה הוא האדם עצמו, כלומר אם הפרט רואה את עצמו כעומד בסכנה אז גם הלכתית הוא נחשב בגדר של עומד בסכנת נפשות. הציטוט עצמו לקוח מהלכות שבת מתשובה העוסקת בהגדרת פיקוח נפש. לעניות דעתי ניתן להשליך את הדברים לתפילת הדרך ולומר שאם מחללים את השבת על פי הגדרה סובייקטיבית, כל שכן שניתן לומר את תפילת הדרך בשם ומלכות על פי הרגשה סובייקטיבית של סכנה[9]. כאמור הגרש"ז חלק הבנה זו שכן לדעתו הגדרה היא אובייקטיבית ורק במקומות שיש בהם סכנה ממשית מברכים.

סכנה אובייקטיבית

נקודה נוספת שחשוב לעלות בהקשר זה היא בתחום האובייקטיבי. לגרש"ז והסוברים כמותו, מה מוגדר כסכנה אובייקטיבית? בפוסקים אנו מוצאים לפחות שני קריטריונים להגדרת סכנה מבחינה אוביקטיבית: 1. הרב עובדיה - רגילות: על פי הגמרא המדד לסכנה הוא ליסטים וחיות רעות, שמנעו בעבר מהאדם את התנועה בדרכים וצמצמו אותה למינימום הנדרש. לעומת זאת נסיעה במכונית בימינו אינה שבירת שיגרה גדולה, שהרי אנשים לא נמנעים מלנסוע בדרכים. לעיל ראינו כי הרב עובדיה לומד את הלכות ברכת הגומל ותפילת הדרך כיחידה אחת, בהמשך התשובה (שם) כותב הרב עובדיה:

"היינו דוקא שאירע לו שבא לכלל סכנה וניצול, מה שאין כן הנוסע באוטובוס שהוא הוה ורגיל לכל העולם, ולא חיישינן למיעוטא דמיעוטא, אין מקום לברכת הגומל מצד הנסיעה, ורק המקום גורם".

הרב עובדיה מדבר על רגילות, פשוט שאדם שנוסע לאילת לא יברך ברכת הגומל בחזרתו לביתו שכן היום נסיעה בכביש היא לא יציאת מצרים.

2. החתם סופר - רוב: החתם סופר (שו"ת סימן נא') מבין שאת הסכנה צריכים למדוד על פי הסיכויים שהיא תתרגש לבוא, כלומר על פי הסטטיסטיקה.

המלך בקונך

עד עתה הסברנו את מחלוקת האחרונים כמחלוקת בגדרי סכנה, יכול להיות שיש כאן מחלוקת עקרונית בהבנת מהותה של תפילת הדרך, וכך כותב רבי משה פנשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק ב סימן נט'):

"ומדויק לשון 'הִמָלֵך בקוֹנך וצֵא' שאמר אליהו לר' יהודה אחוה דרב סלא חסידא בברכות דף כ"ט[10], על תפלת הדרך, שהוא מחדש שאף שהוא רק ספק דאפשר לא יחשבו כלל מזיקים להיות שם שנמצא שלא היה על מה להתפלל שישמרהו השי"ת בדרכו יותר מכפי שהוא נמצא בביתו, והיה מקום לומר שלא יוכל להתפלל בברכה דספק ברכות להקל, שאינו כן אלא שלתפלה צריך להתפלל אף על הספק בברכה, וזהו לשון המלך שהוא לשון שאלת עצה איך לעשות שהוא שייך על דבר שהוא לו ספק ואינו יודע להכריע נמלך בחברו איך לעשות..."

ר' משה מבין שתפילת הדך היא תפילה ולא ברכה, ולכן גם במקרה של ספק ניתן לאומרה. הגרש"ז שהחמיר שלא לומר במקום ספק כנראה תפס שתפילת הדרך היא ברכה ולא תפילה - וספק ברכות להקל.

בחילוק זה סגרנו מעגל. את השעור פתחנו בנסיון להסביר לאן נעלמה תפילת הדרך ברמב"ם, וראינו כי הוא כוללה בדין של תפילה קצרה. לסיום ראינו כי אחרוני זמננו נחלקו עד כמה מדובר בברכה או בתפילה והסברנו כי מי שסובר שמדובר בברכה מצמצם את גדריה למקום ליסטים בלבד[11].

שאלת השבוע

לאור דברינו השבוע, מהי הדרך הטובה והראויה לומר תפילת הדרך כאשר נוסעים במכונית מספר אנשים:

1. אחד מן הנוסעים יאמר עבור כולם.

2. כל אחד יאמר לעצמו.

תשובות ומענות נא לשלוח ל: [email protected]




[1] שמות כ"ג, כ.

[2] הגמרא מביאה מביאה גם איכא דאמרי שמסביר שגם בכרך שיש בו מערכת משפט מסודרת עדיין זקוקים לברכה שמא לא תמצא מי שיסנגר עליך, מה שהופך את הברכה לרלונטית לימינו, וצריך עיון למה נהגו להפסיק לאומרה.

[3] כדי לעשות סדר בדברים נאמר שכרגע נמצאים לפנינו שני דיונים שונים. הדיון הראשון מהי המסגרת בה ניתן להתפלל תפילת הדרך. שאלה שנייה היא האם יש משמעות לתפילת יחיד?

[4] חשוב להדגיש שהמילה ציבור בנקודה זו יש לה שני מובנים א) ציבור של עשרה אנשים ממש ב) תפילה שנוסחה הוא ציבורי.

[5] למעשה דנו האחרונים האם ניתן להוסיף תפילת הדרך ב'שומע תפילה'.

[6] מאת הרב פנחס זביחי, יצא בשנת תשנ"ח.

[7] בתחומין יט, פסק הרב דוכובסקי שהטס במטוס יאמר את תפילת הדרך בזמן הנסיעה לשדה התעופה, ויכוון לצאת ידי חובת התפילה שבמטוס.

[8] ליתר דיוק שעה ו12 דקות.

[9] עוד פוסק שדן בשאלה זו הוא הרב משה פנשטיין בשו"ת אגרות משה סימן רכז וזו לשונו: "אלא דיש דברים שתלוי בטבע האדם שאיש שטבעו אמיץ לב אין חושב זה לסכנה שאינו ירא להשאר לבדו, אך יש אנשים מוגי הלב וחושבים זה לסכנה ומותרין לחלל אם יצטרכו בכהאי גוונא בשבת שהרי אין יכולין לערב להם שלא יהיה סכנה. ודבר זה תלוי בדעת כל אחד בעצמו, ולכן מאחר שאסור לילך בשיירא אם יהיו מוגי הלב ויצטרכו לחלל שבת הם מחליטים בעצמם להבליג על דעתם שלא לחוש לדבר, שהרבה אנשים אין חושבין זה לסכנה ולא יצטרכו לחלל שבת ומותרין לילך".

[10] בגמרא שאליהו יעץ לרב יהודה אחיו של רב סלא החסיד, שכשהוא יצא לדרך 'המלך בקונך וצא'. הגמרא מנסה לברר מה היא אותה נטילת רשות עליה דיבר אליהו, ועונה רבי יעקב כי הכוונה לתפילת הדרך.

[11] בשביל הפיקנטריה הרב סלובייצ'יק הבין שהגדרת סכנה היא סובייקטיבית ולכן הוא נהג לומר תפילת הדרך במטוס ולא במכונית (לדעתו לא היה סיכון גדול בנסיעה במכונית) כך נמסר לי מר' משה לכטנשטיין. ר' דני וולף סיפר לי שגם ר' יעקב קמינצקי לא נוהג לומר תפילת הדרך על נסיעה בכבישים. בספר אישי ישראל פרק נ הערה כד כתב בשם הגרש"ז שבכבשי יש"ע ודאי שניתן לברך ולהוסיף על הנוסח אם צריך.