כיווני הכלים | 1

פתיחה

לאחר שעסקנו בשלשת השיעורים האחרונים במיקום הכלים על פי הפסוקים בתורה ועל פי חז"ל, בכוונתנו בשיעור זה לעסוק בכיווני הכלים עצמם.

בשיעורים הקודמים ראינו כי התורה מתארת את מיקום הכלים באופן די כללי ולא מפורט, ומיקומם המדויק נקבע במידה רבה דווקא בתורה שבעל פה. מצב זה נכון עוד יותר בנוגע לסוגית כיוון הכלים, שם התורה כלל אינה מתייחסת לנושא, ומה שידוע לנו אודותם זה בעיקר ממקורות חז"ל.

בשיעור זה, נסקור את הידוע לנו על הכלים השונים, ונתחיל בכלים הפנימיים, מקודש הקודשים ועד החצר, ממערב למזרח. כפי שביארנו, ציר הכניסה הינו מזרח-מערב, וכפי שראינו בשיעורים הקודמים, ככל שנכנסים מערבה יותר, רמת הקדושה עולה (כזכור, בתיאור הקמת המשכן, התורה מתארת את מקום הכלים בציר מערב-מזרח מבפנים החוצה - שמות מ', יח-לג).

הארון

אומרת הגמרא:

"תנו רבנן כל הכלים שבמקדש ארכן לארכו של בית, חוץ מארון שארכו לרחבו של בית וכך היה מונח וכך היה בדיו מונחין.... ובדיו מנלן דתניא 'ויאריכו הבדים' (מלכים א ח', ח) יכול לא היו נוגעין בפרוכת? תלמוד לומר 'ויראו'. אי ויראו יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? תלמוד לומר 'לא יראו החוצה' (שם) הא כיצד? דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה שנאמר 'צרור המור דודי לי בין שדי ילין' (שה"ש א', יג) ומנלן דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי דילמא לארכו..."

                                                        (מנחות צח.).

מבאר רש"י על אתר:

"כך היה מונח - מנ''ל? מדכך היו בדיו מונחים ממזרח למערב כדאמר בהך ברייתא לקמן, מכלל דאורך הארון מצפון לדרום ורוחבו ממזרח למערב. דבדים בפותיא דארון קיימי כדאמרינן".

מסוגיה זו עולה אמירה משמעותית בנוגע לכיוון כלל הכלים שבמקדש. הגמרא קובעת כי כל כלי המקדש מכוונים בכיוונו הבסיסי של הבית עצמו, ממערב למזרח. כלומר, צידם הארוך של הכלים פונה למזרח מערב, חוץ מן הארון המונח מצפון לדרום כשבדיו מכוונים מזרח מערב.

מה יכולה להיות משמעות כיוונו של הארון, השונה מכיוון כל כלי המשכן האחרים?

נראה כי ההבנה הפשוטה היא שכל הכלים, כמבנה המשכן כולו מובילים לכיוון מערב. כשם שמבנה המשכן בכלליותו מוביל מערבה אל קודש הקודשים, כך גם הכלים מובילים ומכוונים לכיוון מערב לעבר קודש הקודשים. נקודה זו עולה הן בכיוון המבנה עצמו והן בכיוונם של הכלים. בעבר אף ראינו כי גם מצד החומרים, הדירוג הוא ממזרח למערב - הופעת החומרים השונים: נחושת, כסף וזהב, הולכת ומתגברת ככל שנכנסים מערבה.

הארון לעומת כל שאר הכלים והמבנה, מכוון בכיוון הפוך: צפון-דרום, מפני שהוא מהווה את בסיס ההתייחסות של המבנה והכלים כאחד והכל מופנה אליו. אם הצד הארוך של הארון היה מכוון גם כלפי מזרח ומערב, המשמעות הייתה שיש לחפש את עיקר ענינו מאחוריו, כלומר מערבה יותר. העובדה שהוא מונח צפון דרום מבארת כי הוא הבסיס והתשתית אליו הכל מופנה ומתייחס.

הכלים בקודש ובחצר

א. מבט כללי

בקודש נמצאים שלושה כלים: השולחן, המנורה ומזבח הזהב. השולחן והמנורה עומדים על ציר צפון-דרום, ונראה כי מזבח הזהב הממוקם מזרחית אליהם מכוון מערבה לעבר הפרוכת מול הארון והכפורת. אם כך, נקבל כי ציר השולחן והמנורה הינו צפון-דרום, ואילו ציר מזבח הקטורת הינו מזרח- מערב.

בנוגע למזבח העולה הנמצא בחצר, אומרת המשנה במידות כי "כבש היה לדרומו של מזבח" (פ"ג, משנה ג) - ומכאן שהעלייה למזבח הייתה מדרום.

נתון זה אינו מופיע בתורה במפורש, אולם הוא נלמד מפסוקים על ידי הגמרא. הגמרא בזבחים שואלת מנין אנו יודעים שזה היה כיוונו, ואומרת כך:

"מנא הני מילי? אמר רב הונא אמר קרא 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה' (ויקרא א', יא) שיהא ירך בצפון ופניו בדרום"             (סב:).

ראשית חשוב לציין כי הכבש עצמו אינו מפורש בתורה. הגמרא לומדת אותו ממה שאמר הכתוב "אל פני המזבח" (ויקרא ו', ז) - כלומר, בצד שנכנסים ועולים משם למזבח, ומכאן שעושים כבש דרכו יעלו למזבח.

יוצא מכאן דבר מאוד מעניין: עיקר מבנה המשכן הוא בכיוון מזרח-מערב, ועל כן בסיס ההתייחסות הוא הארון, אך ישנם מספר כלים המכוונים צפון- דרום:

• בחצר - מזבח העולה והכבש[1].
• בקודש- שולחן בצפון ומנורה בדרום.

ברור שעמידה זו הינה ביחס לציר מזרח מערב באמצע המבנה - מפתח שער החצר, דרך פתח אוהל מועד, הפרוכת והארון.

 

ב. השולחן והמנורה^[2]

ישנם שלשה מקורות תנאים המתייחסים לכיוון השולחן והמנורה. ראשית, ראינו את הגמרא הקובעת כי:

"כל הכלים שבמקדש אורכן לאורכו של בית, חוץ מארון, שאורכו לרוחבו של בית"          (מנחות צח.).

מאידך גיסא, ישנם מקורות מהם עולה כי קביעה זאת אינה מוסכמת. הגמרא במנחות דנה בכיוון השולחנות ואומרת כך:

"תנו רבנן: מזרח ומערב היו מונחין דברי רבי, רבי אלעזר בר' שמעון אומר: צפון ודרום. מ"ט דרבי? גמר ממנורה, מה מנורה מזרח ומערב אף הני נמי מזרח ומערב. ומנורה גופה מנלן? מדכתיב בנר מערבי 'יערוך אותו אהרן וגו' לפני ה'' (ויקרא כ"ד, ג) מכלל דכולהו לאו לפני ה'. ואי סלקא דעתך צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו. ור' אלעזר בר' שמעון מאי טעמא? גמר מארון מה ארון צפון ודרום אף הני נמי צפון ודרום. ורבי נמי ליגמר מארון! דנין חוץ מחוץ, ואין דנין חוץ מבפנים. ור' אלעזר בר' שמעון ליגמר ממנורה! אמר לך מנורה גופה צפון ודרום הוה מנחה. אלא הכתיב 'יערוך אותו אהרן ובניו' דמצדד להו אצדודי. דתניא 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' (במדבר ח', ב) מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי אמר רבי נתן מכאן שאמצעי משובח"         (שם צח:). 

נבאר את דברי הגמרא הנ"ל:

ראשית, מעניין לציין כי על פי הגמרא רבי למד את כיוונו של השולחן מן המנורה, ומכאן שקיימת זיקה ברורה ומשמעותית בין שולחן למנורה. ייתכן כי הדבר נובע מכך שעל פי חלק מן הראשונים (כך למשל הרשב"ם בפירושו לשמות כה, לא) תפקיד המנורה הוא להאיר על השולחן, ועל כן ישנו קשר ברור בין אופן עמידת המנורה לאופן עמידת השולחן.

בנוסף כמובן ניתן לטעון כי מעבר למיקומם המקביל, ישנה זיקה בין השולחן והמנורה בכך שהם אמורים לייצג את מילוי הצרכים החומריים (השולחן) והרוחניים (המנורה) של המציאות, ומכאן הזיקה ביניהם.

לגבי עצם המחלוקת – נחלקו התנאים בכיוון הכלים: לדעת רבי המנורה והשולחן היו מונחים בציר מזרח-מערב, ואילו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון, שניהם היו מונחים בציר צפון-דרום. בתחילה, הגמרא מבררת מנין רבי לומד שהמנורה הייתה מונחת בציר מזרח ומערב, ועונה כי מכיוון שבנר המערבי כתוב 'יערוך אותו לפני ה'' כלומר בצד המערבי ביותר, מכאן ששאר הנרות אינם לפני ה'. אם המנורה הייתה עומדת בכיוון צפון דרום, אזי כל הנרות היו קרובים במידה שווה לצד מערב.

לעומתו, רבי אלעזר ברבי שמעון, למד זאת מכיוונו של הארון. כשם שהוא מכוון צפון דרום, כך גם השולחן והמנורה מכוונים צפון ודרום. הסיבה שאין רבי יהודה הנשיא לומד מן הארון היא כי אין למדים את כיוון הכלים הנמצאים בקודש, מכלי הנמצא בקודש הקודשים.

יוצא לפי רבי, כי הפרוכת מבדילה הבדלה עקרונית במעלות הקדושה בין קודש הקודשים לקודש, בין פנים לחוץ, ואילו לפי רבי אליעזר ברבי שמעון אין הבחנה כזאת וכל הכלים בקודש הקודשים ובקודש נמצאים לעניין זה במעלה שווה כך שניתן ללמוד חוץ מבפנים^[3].

בהמשך, הגמרא מציעה כי רבי אלעזר ברבי שמעון ילמד את כיוון השולחן מכיוונה של המנורה כרבי, ועונה כי אף שלדעת ר' אלעזר המנורה מכוונת צפון דרום, את הנרות היה מפנה לצדדים שונים^[4], ואת הנר המערבי היה מפנה לקודש הקודשים. בדרך זו ר' אלעזר מפרש את הפסוק "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"- שהנרות היו מצודדין כולם כלפי מערב. ומפרש רש"י על אתר:

"אל מול פני המנורה - אמצעי עומד על גופה של מנורה והשאר על הקנים ומשמע קרא, אותן שעל הקנים מצודדות כלפי אותם של מערב^[5]"                                              (מנחות צח:).

הגמרא לומדת שכולם היו מכוונים כלפי הנר האמצעי ומכאן שהנר האמצעי היה משובח.

כיוון עמידת המנורה

ישנן כמה ראיות בחז"ל לעובדה כי כיוון עמידת המנורה היה ממזרח למערב:

• "מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין, מדשן את המזרחי, ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים"           (תמיד פ"ו, משנה א).

נרות מערביים ומזרחיים, יכולים להיות רק במצב בו המנורה עומדת ממזרח למערב.

• ברייתא דמלאכת המשכן:

"מעמיד השולחן אורכו לאורך האוהל רחוק מן הפרוכת חמש אמות ומקרשי הצפון שתי אמות ומחצה"        

                              (בריתא דמלאכת המשכן פ"ז, הלכה ה).

"מעמיד את המנורה נוכח השולחן, אורך שורת הנרות לאורך הבית רחוקה מן הפרוכת חמש אמות ומקרשי הדרום שתי אמות ומחצה נמצא שאורך שורת הנרות כולה כנגד אורך השולחן" (שם הלכה י).

הברייתא משתמשת לכאורה בפשטות לשון המשנה במנחות כי "כל הכלים במקדש אורכן לארכו של בית" כשבמלים 'כל הכלים' כלולים בודאי השולחן והמנורה, ועל כן המנורה עומדת מזרח- מערב.

• ניתן גם להציע^[6] כי כל המקורות המתארים כי תפקיד המנורה להאיר על השולחן נובעים גם כן מנקודה זו. כאשר המנורה מונחת מזרח מערב, יש ביכולתה להאיר כראוי על אורכו של השולחן.
• בנוסף, כשרש"י עוסק בכיוונם של הנרות (בפירושו לבמדבר ח', ב) הוא מראה איך הנרות המזרחיים והמערביים מכוונים אל המנורה, כלומר אל הקנה האמצעי "שלא יאמרו לאורה הוא צריך". הפנית הנרות המערביים של המנורה מזרחה לכיוון הקנה האמצעי של המנורה, נועדה להפנות את האור מכיוון קודש הקודשים, ובכך לחדד שאין השכינה השורה בקודש הקודשים זקוקה לאורה של המנורה. אמירה זאת הינה בעלת משמעות רק אם נעמיד את המנורה בכיוון מזרח- מערב ולא בכיוון צפון דרום.

המקור השלישי המתייחס לכיווני הכלים עצמם, וליחס בין השולחן למנורה, שני הכלים המערביים שבהיכל, הוא הברייתא דמלאכת המשכן:

"וקני המנורה היו מכוונים כנגד רחבו של שולחן"

                                               (ברייתא דמלאכת המשכן פרק ד').

מכאן לכאורה כי קני המנורה אינם מקבילים לאורכו של השולחן, אלא ניצבים לאורכו.

שיטה זאת אינה תואמת לא את דעת רבי לפיה כל הכלים ממזרח למערב, ולא את דעת רבי אליעזר בר' שמעון לפיה כולם מצפון לדרום. על פי שיטה זו יוצא כי השולחן מונח לכאורה ממזרח למערב ככיוון המבנה כולו, ואילו המנורה מצפון לדרום.

ייתכן כי כדי להבין היטב את המקורות כולם יש להתייחס הן לכיוון המנורה בכלליותה על קניה ובנוסף לכיוון נרות המנורה ולא בהכרח כיוון שניהם זהים.

ג. כיוון נרות המנורה

כפי שראינו לעיל, ממחלוקתם של רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון, עולה מחלוקת אחרת ביניהם בנוגע לצורת עמידת הנרות במנורה:

• לדעת רבי כל הנרות פונים למערב.
• לדעת רבי אליעזר ברבי שמעון הנר המרכזי פונה למערב, ואילו שלשת הנרות הצפוניים ושלשת הנרות הדרומיים פונים לכיוון הנר המרכזי.

הספרי בפרשת בהעלותך מנסה ליישב את הפסוקים בפרשת תרומה עם אזכור המנורה בפרשת בהעלותך וכך לשונו:

"וידבר ה' אל משה דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות - למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר 'והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה' (שמות כ"ה, לז) שומע אני יהיו כל הנרות דולקים על פני כל המנורה? ת"ל 'אל מול פני המנורה יאירו' - שיהיו נרות מקבילים את המנורה ומנורה את הנרות. הא כיצד? שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחד באמצע נמצאו כולם מקבילים את האמצעי. מיכן היה ר' נתן אומר: האמצעי מכובד" (ספרי במדבר פיסקא נט).

תחילה ישנה קביעה כי כיוון המנורה על קניה, מקביל לכיוון הנרות. אין הפרדה בין כיוון הכלי כולו לכיוון הנרות, ואם כן, הספרי מחזק את דעתו של רבי - הן לגבי כיוון הכלי והן לגבי כיוון הנרות.

מאידך גיסא, כיוון הנרות עצמם - הצדדיים אל האמצעי - תואם את שיטתו של רבי אליעזר בר' שמעון, הרואה בנר האמצעי את הנר העיקרי.

בספרי זוטא ישנה התייחסות נוספת לכיוון הנרות:

"ומניין שיהיו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי ת"ל 'אל מול פני המנורה' וכה"א 'והוא יושב ממולי' (במדבר כ"ב ה). אמר ר' שמעון כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה היו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי"

                                                                 (ספרי זוטא פרק ח).

גם כאן מפורש כי כל הנרות פנו לעבר הנר האמצעי, אולם אין כאן התייחסות לא לכיוון המנורה על קניה ולא לכיוון הנר האמצעי.

ד. זיהוי הנר המערבי

מעבר לשאלת כיוון המנורה, יש לדון בזיהוי הנר המערבי - זיהוי התלוי במידה רבה בכיוון בו עומדת המנורה.

לשיטה לפיה המנורה עמדה ממזרח למערב, ישנן שתי אפשרויות לגבי מקום הנר המערבי:

1. הנר המערבי ביותר במנורה (כך הרמב"ם בפירוש, וכך רש"י במנחות צח: ד"ה מדכתיב).
2. הנר השני ממזרח – (כך רש"י שבת כב: ד"ה נר מערבי)^[7].

לשיטה לפיה המנורה עמדה מצפון לדרום, הנר המערבי הוא הנר האמצעי - כל נרות המנורה פונים אל האמצעי והאמצעי פונה מערבה לקודש הקודשים.

כיוון המנורה - דעת הראשונים

מעבר למקורות בחז"ל המתייחסים לכיוון המנורה עצמה ולכיוון הנרות ברצוננו להביא כאן את דברי הראשונים בסוגיה.

1. דעת רש"י:

בדעת רבי: רש"י מפרש במקומות רבים, כי הנרות פונים כולם אל הנר האמצעי. כך למשל:

"יאירו שבעת הנרות - ששה שעל ששת הקנים. שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, וכן שלשת המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי"

                                                                        (במדבר ח', ב).

בדעת רבי אליעזר בר' שמעון: בפירושו למגילה (כא:) בביאור משמעות המילים "ונר מערבי כלפי שכינה", מבאר רש"י כי נר מערבי הוא הנר האמצעי.

לגבי אופן עמידת הנרות הוא מבאר כי האמצעי משוך קמעא כלפי מערב חוץ משאר הנרות. כלומר, הנר האמצעי בולט קצת מערבה לכיוון הפרוכת וקודש הקודשים בהשוואה לשאר הנרות.

לגבי כיוון הנרות עצמם :

לרבי בפירוש רש"י למנחות כולם למערב, בעוד בפירושו לתורה ששת הנרות כלפי האמצעי. לרבי אליעזר ברבי שמעון הנרות מכוונים כלפי הנר האמצעי והוא למערב^[8].

הרי הגמרא במנחות צח: אומרת כי כלי ההיכל מונחים לאורך הבית כלומר בציר מזרח מערב (פרט לארון כפי שהוזכר), ועל פי זה לכאורה ההנחה היא כי גם השולחן והמנורה מונחים לאורך הבית כלומר מזרח- מערב.

השאלה היא מה משמעות העובדה כי קני המנורה מכוונים כנגד רחבו של שולחן? ניתן להבין בפשטות כי המנורה מקבילה באופן הנחתה לרחבו של השולחן המונח בציר מזרח- מערב כך שהמנורה גם היא בציר מזרח- מערב.

2. דעת הרמב"ם

הרמב"ם מציין הבנות שונות וסותרות בנוגע לכיוון עמידת המנורה וכיווני הנרות, בפירושיו השונים. במסגרת השיעור לא נפרט כל מקור, אולם נסכם את הדברים בתמצית:

במהדורה קמא של פירוש המשנה בתמיד (פ"ג, משנה ט) וכן בפירושו למשנה במנחות (פי"א, משנה ו) המנורה מונחת בכיוון מזרח-מערב ופיות הנרות לכיוון מערב, לקודש הקודשים, כדעת רבי וכפשטות לשון הגמרא במנחות צח לפיה הכלים לאורכו של הבית.

במהדורה בתרא של פירוש המשנה לתמיד, הרמב"ם שינה את פירושו והוא ממקם את שבעת הנרות בין צפון לדרום כשהנרות מכוונים לעבר הנר אמצעי, והאמצעי מכוון למערב.

בהלכות בית הבחירה כותב הרמב"ם:

"ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולן פניהם לנר האמצעי שעל קנה המנורה. וזה הנר האמצעי פניו כנגד קודש הקודשים והוא הנקרא נר מערבי"            (פ"ג, הלכה ח).

כלומר ישנה זהות בין הנר האמצעי לנר המערבי, והוא מכוון מערבה לקודש הקודשים. אולם בהלכות בית הבחירה הוא כותב כך:

"השלחן היה ארכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים. והיה מונח ארכו לאורך הבית ורוחבו לרוחב הבית וכן שאר כל הכלים שבמקדש אורכן לאורכו של בית ורחבן לרוחב הבית, חוץ מן הארון שהיה אורכו לרוחב הבית. וכן נרות המנורה כנגד רוחב הבית בין הצפון ובין הדרום"                                            (פ"ג, הלכה יב).

הראב"ד חולק על אתר על הרמב"ם וקובע כי זאת מחלוקת תנאים:

"וסדר התמיד אינו כן שהרי שנינו מצא שתי נרות מזרחיות דולקין וזהו לעניין מזרח ומערב מונחים".

בפשטות הראב"ד סובר ככל המקורות שהובאו לעיל, ואילו הרמב"ם סובר כי בשונה מן השולחן שהונח לאורך הבית, המנורה מונחת צפון דרום. נראה על פניו כי הרמב"ם סובר כברייתא דמלאכת המשכן שהובאה לעיל לפיה קני המנורה מכוונים כנגד רחבו של שולחן.

ד"ר עלי טל אור והרב יוסף יחיאל אלבויים במאמר הנ"ל, מציעים להסביר בדרך הבאה:

"נראה שהרמב"ם נקט שלשיטת רבי, המנורה מוגדרת כקנה האמצעי בלבד ואורכה הוא עוביו של הקנה ממערב למזרח אך קני המנורה ונרותיה עמדו בכיוון צפון דרום, ואז כיוון המנורה לשיטת רבי זהה לכיוונה לפי רבי אליעזר בר' שמעון בגלל הגדרת המנורה כקנה האמצעי בלבד.

הגדרת המנורה כגוף המנורה הקנה המרכזי כולו כולל הנר שמעליו, תואמת לתיאור המנורה בפרשת תרומה ואכן ששת הקנים יוצאים מן המנורה. ואילו הגדרת המנורה כמתייחסת לכל הכלי המנורה, וששת הקנים על שבעת בזיכיהם תואמת את הכתוב בפרשיות אמור ובהעלותך וייתכן שהבחנה זו עומדת בבסיס מחלוקת התנאים.

רבי אליעזר ברבי שמעון מתייחס למנורה ככוללת את כל הקנים העומדים בכיוון צפון- דרום. רבי סובר שהמנורה היא רק הקנה האמצעי וכיוון עמידתה נקבע לפי הנר שעליו המופנה למערב, אך לפי הרמב"ם גם לשיטת רבי עמדו ששת הקנים היוצאים מן המנורה בכיוון צפון- דרום".

3. דעת רס"ג

הרס"ג בפירושו לתורה מתאר את צורת המנורה באופן הבא:

"…צורת (הקנים) כצורת כף בעלת שש אצבעות שישתן בצורת קשת, מחצית אחת מעוגלת אבל המחצית השניה ריקה מהם. כך ששה קנים מקיפים את המנורה- ציר מזרחי מוקף בששה קנים והמחצית המערבית ריקה מהם.

פירוש זה, למרות שנמסר בקבלה הריהו יוצא מן הכתוב לפי שאמר כאן 'ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה'".

לדעת רס"ג, קני המנורה לא עמדו בשורה ישרה אלא עמדו בחצי גורן – כקשת, כדרך שתלמידים יושבים לפני רבם ומקיפים אותו כחצי קשת. בנוסף, הרס"ג סובר כרמב"ם כי המנורה היא הקנה האמצעי וקני המנורה עמדו בכיוון צפון דרום.