כיווני הכלים | 2 | משמעות כיווני הכלים

 

 

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בכיווני הכלים במשכן. ראינו, כי מפסוקי התורה לא ידוע לנו הרבה, וכמעט כל הידוע לנו בתחום זה נלמד מדברי חז"ל. סקרנו את כיוונם של הכלים השונים, בקודש הקדשים, בקודש ובחצר, ואת דעות הראשונים בעניין.

 

בשיעור זה נמשיך בנושא זה, ונתמקד בשאלת משמעות כיווני הכלים: מהי המשמעות של כיווני הכלים ביחס לעיקר מבנה המשכן[1]?

הרב שפיגלמן^[2] מציע לענות על שאלה זו, לאור החלוקה הבאה בין ציר מזרח-מערב לציר צפון-דרום:

• ציר מזרח-מערב הינו ציר הקדושה.
• ציר צפון-דרום הינו ציר אנושי.

נבאר את הדברים:

מעבר לראיות השונות שהבאנו בשיעורים הקודמים לכך כי הקדושה במערב, ניתן לציין מספר מקורות נוספים המבליטים את הקדושה שבציר מזרח מערב: כך, הפסוק "ויסע לוט מקדם", נדרש ע"י חז"ל - מקדמונו של עולם, ובדומה לכך גם השכנת הכרובים מקדם לגן עדן.

כך גם הרוח היוצאת מעם ה', הינה על פי רוב בציר מזרח-מערב (בקריעת ים סוף, במכות מצרים ובשליו), וכך למשל אומרת התורה בקשר לארבה:

"ויט משה את מטהו על ארץ מצרים, וה' נהג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה"                                                        (שמות י, יג).

ציר צפון-דרום, לעומת זאת, הוא ציר אנושי. זוהי הסיבה לכך ש"הנותן מטתו בין צפון לדרום - הויין ליה בנים זכרים" (ברכות ה:), וכן ש"הרוצה להחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין" (ב"ב כה:). אברהם הציע ללוט חלוקה בציר דרום-צפון (זוהי משמעותה של ההצעה "אם השמאל ואימינה" כאשר כיוון ההסתכלות הוא קדימה - לכיוון קדם), דהיינו חלוקה בציר האנושי.

היבט נוסף של עניין זה, היא הקביעה במשנה במסכת זבחים (פ"ה משנה א) על פיה קדשי קדשים שחיטתן בצפון, כשהכוונה לחלק הצפוני של המזבח. איך שלא נסביר עובדה זו (למשל כי הצד הצפוני הוא הצפון, שם שחיטת הקרבנות הקשורים במידת הדין), הדבר מחזק הן את הבנת כיוונו של המזבח צפון-דרום (כי זה מתרחש מצפון למזבח), והן את הבנת הרב שפיגלמן על כיוון העבודה האנושית בציר צפון דרום.

ציר מזרח- מערב, ציר הקדושה, נובע מכך שהמשכן מציין את ביתו של ה', הנמצא בצד המערבי של הבית ולכן ציר זה הוא ציר הקדושה. ואילו ציר צפון-דרום המבטא את נקודת המפגש בין האדם לקב"ה הוא במקום המזבח המכוון צפון-דרום.

בנוסף, כפי שראינו גם השולחן והמנורה עומדים בציר צפון דרום. העבודה בקודש בשולחן ובמנורה היא עבודה אנושית, ועל כן גם הם מוצבים בציר זה.

מאידך, הקטרת הקטורת נעשית על ציר צפון-דרום. עבודה זו, בהיותה מכוונת ישירות מול הכפורת כשעיקר עניינה הינו החציצה לפני ה', היא אמנם עבודה הנעשית על ידי האדם אך היא ממש מול מקום הופעת השכינה מעל הכפורת ועל כן היא בציר מזרח- מערב^[3].

מחלוקת רבי ור' אלעזר ברבי שמעון

בשיעור הקודם ראינו כי ישנה מחלוקת תנאים בין רבי לרבי אליעזר ברבי שמעון, בנוגע לכיוון השולחן והמנורה. מעניין לבחון האם לימוד התנאים, כל אחד לשיטתו הוא רק בסוגיית כיוון הכלים, או שלימוד זה מבטא נקודה משמעותית יותר.

כזכור, רבי לומד את כיוון הכלים מעריכת המנורה לפני ה', ואילו רבי אליעזר ברבי שמעון לומד מן ההקבלה לארון.

ניתן להעלות הצעה כי משמעות הלימוד של רבי היא כי מעמד הכלים בהיכל, הינו מעמד של לפני ה', ועל כן הם מונחים מזרח-מערב בכיוון העיקרי של השראת שכינה במערב. לעומת זאת, לדעת רבי אליעזר ברבי שמעון, ההקבלה היא לארון. כלומר כלי ההיכל יחד עם הארון הינם כלים המייצגים את השראת השכינה, ועל כן הם מונחים בציר צפון-דרום, כאשר שלשת הכלים יחד מהווים את היעד של הנכנס והשולחן והמנורה שייכים מהותית למערכת של הארון.

אם אכן החילוק בין צפון לדרום לבין מזרח ומערב הוא אכן חילוק עקרוני, וציר מזרח מערב קשור בקדושה ובהשראת שכינה וציר צפון דרום קשור בעבודת האדם ובנקודת המפגש בין האדם לבין הקב"ה, ניתן לומר על פי דרכנו כך:

ניתן לומר כי מי שסובר שהשולחן והמנורה מונחים מזרח-מערב, בא לומר שכלים אלו בהם מיוצגת השראת השכינה הם חלק ישיר מן ההתגלות האלוקית מן הארון, הכפורת והכרובים ומזרחה. לעומתו, מי שסובר כי השולחן והמנורה מונחים צפון-דרום כוונתו לומר שהם מייצגים את נקודת המפגש בין האדם לקב"ה, ע"י עבודת הטבת המנורה והנחת לחם הפנים על השולחן.

באופן יותר כוללני, ייתכן לומר שצורת עמידתם של הכלים משפיעה על אופן התבוננותנו בהיכל "בקודש": האם הוא חלק מן האופן בו שכינה מתגלה, או שהוא חדר הנועד לעבודת האדם ולמקום המפגש בין האדם לקב"ה מכח עבודת האדם.

אחת ההשלכות הנוספת של מחלוקת זו, נוגעת לשאלה העקרונית מהו היחס בין הקודש לבין קודש הקודשים. בנושא זה העמיק הרב שלמה פישר בספרו בית ישי^[4] (מנחות צח:) וכך הוא מציג את צידי המחלוקת:

"גם המשכן נחלק לשלושה חלקים. קה"ק, ההיכל והחצר. והם מקבילים לשלושת החלקים שבגוף האדם, כמ"ש רבינו בחיי והמלבי"ם בפרשת תרומה כנגד הכבד. וגם במשכן יש מקום לשאלה הנ"ל, מה עיקר התכלית בו, האם קה"ק או ההיכל. ולפ"מ שהארכנו במאמר 'עשר קדושות וקדושת ירושלים', באמת שתי בחינות הן במקדש, עשה"ט. ולפ"ז, באמת שני ההיבטים נכונים. מצד היבט אחד, העיקר השראת השכינה בקה"ק לפני ולפנים. וכל מה שמוביל אליו אינו נידון אלא כפרוזדור. ואילו מצד ההיבט השני, קה"ק אינו אלא הוספת מעלה וקדושה למקדש, אבל עיקר המקדש הוא מקום העבודה הקבועה. תדע, שבבית שני לא היה ארון ולא שרתה שכינה (יומא ט:), ואעפ"כ נחשב מקדש.

ולכאורה פליגי בזה רבי וראבר"ש (מנחות צח:). דלרבי הנרות וכן השולחנות שבהיכל נתונים ממזרח למערב, דהיינו ארכם לאורכו של בית. ותמונה כזאת מורה, שההיכל נחשב כפורזדור להוביל אל קה"ק שהוא היעד הסופי. ושם באמת מונח הארון מצפון לדרום, דהיינו ארכו לרוחב הבית, משא"כ ראבר"ש ס"ל דהנרות והשולחנות שבהיכל מונחים מצפון לדרום, דהיינו ארכו לרחבו של בית, כדרך שהארון היה מונח בקה"ק. שזה בא להורות כי ההיכל הוא היעד הסופי, ודו"ק.

אבל לפ"ז, תיקשי טובא על הרמב"ם. שפסק בנרות (הל' בית הבחירה פ"ג הלכה יב) כראבר"ש, דצפון ודרום היו מונחים, דמורה שההיכל הוא היעד הסופי. והלא לפי הציור הנ"ל קה"ק הוא כנגד המח, והרי דעת הרמב"ם דהמח הוא עיקר התכלית, וכל השאר אינם אלא משמשין ואביזרי עזר אליו, וכנ"ל. נמצאו דברי הרמב"ם סותרין זא"ז.

ונראה, דלדעת הרמב"ם לא זהו טעמו של ראבר"ש. אלא בא להורות על מש"כ להלן בדעת הרמב"ם עפ"ד הגר"ח ז"ל. דהארון והמנורה והשולחן הם מערכת כלים אחת, שהם כביכול רהיטיו האישיים של הקב"ה. ולכן ס"ל להרמב"ם, דחלק זה של ההיכל ששם המנורה והשולחן עדיין מישך שייך לקה"ק, ונחשב לפני ולפנים, עשה"ט. ודבר זה בא להורות סידור הנרות והשולחנות מצפון לדרום, כדרך שמונח הארון, ודו"ק. ומה שפסק הרמב"ם בשלחנות כרבי, עיין נוב"ת או"ח סי' קכ"ב.

ועיין במאמר 'ד' בגדי כה"ג' פירשנו, דכהן הדיוט הוא מכלי המזבח. ואילו כהן גדול הוא מכלי קודש הקודשים. נמצא, דאצל כה"ד ההיבט הוא שמקום העבודה הקבועה עיקר. ואילו קה"ק אינו אלא להוספת מעלה וקדושה למשכן. משא"כ אצל הכה"ג, ההיבט הוא שהעיקר הוא קה"ק. וכל מה שמוביל אליו, אינו נידון אלא כפרוזדור. וכ"ש מה שהארכנו לפ"ז".

הרב פישר מנסה להגדיר את היחס בין הקודש לקודש הקודשים: האם עיקר המקדש זוהי השראת השכינה בקודש הקודשים וכל מבנה המקדש מוביל אליו, או שעיקר המקדש זוהי העבודה וקודש הקודשים הינו תוספת מעלה וקדושה למקדש.

לאור חילוק זה הוא רוצה לבחון את מחלוקת התנאים במנחות בנוגע לכיוון הכלים, ומתוכה להסיק מסקנות בעניין זה:

לדעת רבי הנרות והשולחנות נתונים ממזרח למערב, וזה  סימן שההיכל הינו פרוזדור לקדש הקודשים שהוא היעד הסופי. לעומת זאת, לדעת ר' אליעזר בר' שמעון הנרות והשולחנות נתונים בין צפון לדרום, ומכאן כי ההיכל הוא היעד הסופי.

לאור הסבר זה, מביא הרב פישר סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם, והוא מתרץ בדעתו על פי דברי הגר"ח שביאר כי הארון, המנורה והשולחן הינם מערכת כלים אחת - רהיטיו האישיים של הקב"ה, ועל כן כשם שהארון מונח מצפון לדרום כך גם הנרות והשולחן.

בנוסף על כך, מציע הרב פישר בסוף דבריו לקשר בין כהן הדיוט למקום העבודה - הקודש, ובין הכהן הגדול הקשור במהותו לקודש הקודשים.

מה הביא את הרמב"ם לסבור באופן שונה מכל המקורות שהוזכרו לעיל?

הרב ישראל אריאל[5] מאריך בחיבורו בביאור עמדת הרמב"ם, והוא מביא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, פרק מה) לפיו אור המנורה אינו מכוון כנגד השולחן אלא לפני ה' כנגד הפרוכת המסתירה כביכול את השכינה מאחוריה- והנרות הדולקין מול הפרוכת מוספים יראה. על פי עמדה זו, השאלה העיקרית היא האם המנורה מאירה על השולחן או על הפרוכת ובהתאם לכך כיוונה.

נקודה נוספת הקשה בשיטתו של הרמב"ם הינם דבריו בנוגע לכיוון הכלים:

"השולחן-היה אורכו שנים עשר טפח, ורוחבו שישה טפחים, והיה מונח אורכו לאורך הבית, ורוחבו לרוחב הבית.  וכן שאר כל הכלים שבמקדש, אורכן לאורכו של בית:  חוץ מן הארון, שהיה אורכו לרוחב הבית; וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית, בין הצפון והדרום"               (הל' בית הבחירה פ"ג, הלכה יא).

לכאורה קשה על דעת הרמב"ם, שהרי אם הוא פוסק כרבי,  השולחן והמנורה מכוונים מזרח- מערב, ואם הוא פוסק כרבי אליעזר בר' שמעון השולחן והמנורה מכוונים צפון- דרום, ואילו הוא מחלק ביניהם! מה יכולה להיות הסיבה לחילוק זה?

להסבר נקודה זו, נחזור להשקפה הבסיסית של הרמב"ם לגבי תכלית הבית. כאמור, לדעת הרמב"ם עיקר ענינו של הבית הינה העבודה האנושית. המנורה בקודש היא כלי המבטא את החכמה, את האור את הדעת האנושית, ומבחינת הרמב"ם זהו שיא ההשגה האנושית האפשרית ולכן היא מכוונת צפון דרום במקביל לארון.

במובן זה, כשהרמב"ם אינו מזכיר את הארון כלל (כך בהלכות בית הבחירה יחד עם שאר הכלים, וכן בספר המצוות מצווה כ), המנורה היא הכלי הנעלה בקודש אליו מכוונת העבודה כולה, ולכן, בשונה משאר הכלים היא מכוונת צפון דרום כמו הארון. המנורה מהווה בקודש את בסיס ההתייחסות של כלל המבנה ושאר הכלים.

ברור שכל מה שנאמר בשיעור זה, מצטרף לדברינו בשיעורים האחרונים בשנת תש"ע שם הארכנו במשמעות הקביעה כי שכינה במערב, הן מצד הניגוד לעבודה זרה, והן מצד השתחווית הבריאה כולה לקב"ה מידי יום ביומו (על כל משמעויות קביעה זו עיין שם).

סיכום

בשני השיעורים האחרונים עסקנו בסוגית כיוון הכלים. ראינו, כי הכלים השונים מונחים בשני צירים מרכזיים, ועסקנו במשמעות עניין זה.

ראינו, כי הארון מונח בציר צפון-דרום, וביארנו כי בצורה זו מודגשת עובדת היותו בסיס ההתייחסות של כל מבנה המשכן וכליו המכוונים מזרח-מערב.

ראינו את מחלוקת התנאים בנוגע לכיוון השולחן והמנורה, בין רבי הסובר שהם מונחים מזרח-מערב לרבי אליעזר ברבי שמעון הסובר שהם מונחים צפון-דרום.

עסקנו בדברי הרמב"ם בנוגע לכיוון השולחן והמנורה, ואמרנו כי צריך עיון מה הביא את הרמב"ם לפסוק כרבי לגבי השולחן וכרבי אליעזר ברבי שמעון לגבי המנורה.

בעז"ה בשיעור הבא, נתחיל לעסוק בכלים עצמם, ונתחיל בעניינו של הארון בקודש הקדשים