כינוייהן של רוחות השמים

  • הרב יצחק לוי
בשלושת השיעורים האחרונים התבוננו במשמעויות השונות של צד צפון במקדש – במבנה המקדש, בכליו ובעבודותיו. בהמשך בכוונתנו לעמוד על משמעותו של צד צפון בתחומים נוספים.
בשיעור זה נתבונן במבט רחב יותר על שמותיהן של רוחות השמים, ובשיעור הבא ננסה בעזרת ה' לתת תמונה כוללת בעניין הצפון.
יש חמישה הסברים אפשריים לכינוייהן של רוחות השמים במקרא, ולהלן נמנה אותם.

פני האדם לכיוון השמש[1]

בתקופה הקדומה שימשה השמש גורם המסייע להתמצאות במרחב וכן מושא לעבודה זרה. הפולחן לשמש נבע מעוצמתה האדירה – היא מעניקה אור, חום וחיים (פוטוסינתזה), וקובעת את שעות העבודה בחוץ. ממילא כיוון ההתבוננות המרכזי היה למזרח, אל השמש.
כך מתאר הנביא יחזקאל (ח, טז) את אחד המחזות הקשים שראה במסע שבו הראה לו ה' את המקדש ואת התועבות הנעשות בו:
"וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ".
אחד הנימוקים המרכזיים של הגמרא במסכת בבא בתרא לקביעה כי בענייני תפילה יש להתפלל לכיוון מערב הוא הניגוד לעבודה זרה, שהייתה פונה אל השמש (כך גם נוהגת הכנסייה הנוצרית עד היום).
אם "קדם" הוא מזרח – "אחור" הוא מערב, "ימין" הוא דרום ו"שמאל" הוא צפון. כך כותב רש"י (שמות כז, יג):
"פני המזרח קרוי קדם, לשון פנים. אחור – לשון אחוריים. לפיכך המזרח קרוי קדם, שהוא פנים, ומערב קרוי אחורה, כמה דאת אמר 'הים האחרון' – 'ימא מערבא' (ע"פ תרגום אונקלוס)".
הפניית הפנים למזרח הייתה מוחלטת, ולא סובייקטיבית – גם כאשר אדם פונה במקרה לכיוון אחר, הוא מתייחס למזרח כ"קדם". כשמשה עמד בהר נבו וראה ממערב את הארץ המובטחת, הוא כינה את הים הגדול, הנמצא לפניו, "הים האחרון" (דברים לד, ב) ולא 'הים הקדמוני'.
יצחק מייטליס[2] טוען כי הביטוי "קדמה מזרחה" (שמות כז, יג; לח, יג) עשוי ללמד על הבדל בעניין זה בין מצרים לישראל: במצרים המבט מופנה דרומה, לעבר מקורות הנילוס, ואילו בישראל הוא מופנה למזרח.

מהלך השמש

המזרח, שבו זורחת השמש, מכונה במקרא גם "מוצא השמש", הדרום הוא הצד שבו השמש נמצאת שעות רבות במהלך היום ("דרום" – שבו השמש דרה) והמערב הוא "מבוא השמש" (דברים יא, ל). על פי כינויים אלו הצפון מכונה כך משום שהוא הצד המוסתר מן השמש – הצד הצפוּן.

ציונים טופוגרפיים בולטים

הכיוונים השונים מכונים לעיתים על שם מקומות בולטים ששכנו בהם. כך למשל נקרא הדרום "נגב", והמערב – "ים".
"נגב" הוא דרום, כפי שמפרש רש"י (בראשית יג, ג): "מנגב – ארץ מצרים, בדרומה של ארץ כנען". רש"י (יהושע טו, ז) גם מקשר את הלשון "נגב" למחסור במים: "מנגב לנחל – עמק ומדרון היה בלא מים". כך הוא מפרש גם במקומות נוספים:
יהושע טו, יט: "ארץ הנגב – חרבה, כמו 'חרבו פני האדמה'".     
שופטים א, טו: "ארץ הנגב – אדם שביתו מנוגב מכל טוב".
"ים" הוא מערב, בזיקה ישירה לים הגדול, שציין את גבולה הצפון-מערבי של ארץ ישראל (במדבר לד, ל).
על פי הבנה זו מקור שמו של הצפון הוא הר שהיה ידוע כמשכנו של האל בעל: "בעל צפון" – ההר אל-אקרע שבצפון מערב סוריה, בסמוך לאוגרית, שכונה "הֹר ההר".
בהקשר זה נזכיר שני פירושים הפוכים לפסוק (משלי כה, כג) "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר". יש שפירשו שרוח צפון מונעת גשם, משום שהגשם מגיע לארץ ישראל ממערב, ויש שפירשו שרוח צפון יוצרת ומביאה גשם.
לצד ימין יש חשיבות מיוחדת במקרא. כך למשל בקריאת שמו של בנימין (בראשית לה, יח): "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". אפשר שהפירוש הראשוני לשם "בנימין" הוא 'בן הדרום' – כינוי לבני השבטים השוכנים מדרום לנהר פרת, כפי שפירש רש"י:
"נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען, שהוא בנגב כשאדם בא מארם נהריים, כמו שנאמר 'בנגב בארץ כנען', 'הלוך ונסע הנגבה'".
הרמב"ן פירש באופן שונה:
"בנימין – בן הכוח או בן החוזק, כי הימין, בו הגבורה וההצלחה".
לעיתים צד ימין מבטא קדושה (דברים לג, ב), כבוד ויכולת שליטה (שמואל א יא, ב; מלכים א ב, א), עזרה ושמירה (ישעיהו מ, א) או משמעות מוסרית (תהילים קמד, ח).
מכך ניתן להבין שצד שמאל עשוי לבטא רעיונות הפוכים. יש לשים לב לכך שפרט למקרים מעטים, שבהם לכינויים "ימין" ו"שמאל" יש משמעות גיאוגרפית, בדרך כלל מופיעים כינויים אלו במשמעות סימבולית, ללא הקשר גיאוגרפי כלשהו.
כך למשל בנוגע לחכמה:
משלי ג, טז: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד".
קהלת י, ב: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ".
רשב"ם שם: "כשם שיד ימין חשובה מיד שמאל, כך המשיל וקורא לדרך הטובה דרך ימין ולדרך הרעה דרך שמאל".
ביטויים דומים מופיעים בנוגע להישמרות מפני סטייה מן הדרך הישרה, דרך הצדק (דברים יז, יא).
יש מקרים בודדים שבהם השמאל קודם לימין. בתיאור פרידתו של אברהם מלוט (בראשית יג, ט) נאמר: "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". מפירושו של הרד"ק על אתר עולה כי אברהם מעדיף את החלק הדרומי, הימני, ולכן מוטב שלוט ייפרד ממנו ויפנה לחלק השמאלי.[3]

שכינה במערב

אפשרות נוספת להסביר את שמות הכיוונים קשורה לנקודת מבטה של השכינה – ממערב למזרח.
נסביר את העניין על פי דבריהם של בעלי התוספות (בבא בתרא כה ע"א), ותחילה נקדים את דברי הגמרא עצמה:
"רבי אבהו אמר: שכינה במערב, דא"ר אבהו: מאי אוריה? אויר יה.          
אמר רב יהודה: מאי דכתיב 'יערוף כמטר לקחי'? זו רוח מערבית, שבאה מערפו של עולם".
רש"י: "מערפו של עולם – אני שמעתי מחזקו של עולם, על שם שהשכינה במערב ס"ל, ואני אומר מאחוריו של עולם, שהמערב קרוי אחור, שנאמר 'הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין' וגו'".
המילה "אוריה", שפירושה מזרח, נגזרת מן המילים 'אוויר יה' – האוויר של הקב"ה כביכול. מכיון שהשכינה במערב, נמצא שהמזרח הוא האוויר הפתוח שלפני השכינה. "ערפו של עולם" הוא החלק שנמצא מאחוריו, כלומר מצד מערב, וכפי שהסברנו לעיל בפשטות.
רש"י מביא גם פירוש אחר, שלפיו "עורף" הוא חוזק – רב יהודה סובר שהשכינה נמצאת במערב, ולכן רוח מערבית היא חוזקו של עולם.
על רקע זה מבארים בעלי התוספות:
"רוח מערבית שבא מערפו של עולם – כדפי' בקונט' מאחורו של עולם, דמערב קרוי אחור, דכתיב 'אחור וקדם צרתני', ודרשינן [בחגיגה] לענין מזרח ומערב, וכתיב נמי 'ארם מקדם ופלשתים מאחור', וקרי נמי דרום ימין ולצפון שמאל כדאמרי' בשמעתין, והיינו משום דשכינה במערב ופני השכינה למזרח, לכך קרוי מערב אחור ומזרח קדם ודרום ימין וצפון שמאל.  
ולמ"ד שכינה בכל מקום צ"ל דהאי דקרי מזרח קדם ומערב אחור ודרום ימין וצפון שמאל משום שכינה בבית המקדש, שהיה במערב, ופני השכינה כלפי ישראל שהיו במזרח ומשתחוים שם".
הנחת היסוד של בעלי התוספות, על פי הסוגיה, היא שהשכינה במערב, ואם כך – פני השכינה הם למזרח. על פי נקודת המבט הזאת נקבע שמם של הכיוונים השונים: מזרח הוא "קדם", מערב – "אחור", דרום – "ימין", שמאל – "צפון".
בעלי התוספות מביאים הסבר נוסף, המתאים לדעה הסוברת שהשכינה בכל מקום, ולפיו בבית המקדש מקום השכינה היה במערב, ולכן פני השכינה למזרח, כלפי ישראל. בהגהה על אתר מביאים בעלי התוספות הסבר נוסף:
"ורבינו יצחק בר יהודה פירש דכשעמד אדם הראשון כשנברא היו פניו למזרח, ואין נראה שהיה ערפו כלפי השכינה למאן דאמר שכינה במערב".
על פי הסברו של רבנו יצחק בר יהודה שמות הכיוונים נובעים מכך שאדם הראשון נברא כשפניו למזרח, ומתוך כך ניתן להסיק את שמות הכיוונים הנוספים. אמנם, הסבר זה אינו מתאים לדעה הסוברת ששכינה במערב, משום שלא מסתבר שאדם הראשון נברא כשעורפו כלפי השכינה.
בשיעור זה העלינו חמישה הסברים אפשריים לשמותיהן של רוחות השמים:
  1. פניית האדם לכיוון השמש.
  2. מהלך השמש עצמה.
  3. ציונים טופוגרפיים בולטים.
  4. התבוננות השכינה ממערב למזרח.
  5. נקודת מבטו של אדם הראשון כשנברא.
בשיעור הבא נתבונן בעזרת ה' במשמעותו של הצפון בתחומים נוספים.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 

[1]     חלק מן המקורות לקוחים ממאמרו של דוד שניאור "המשמעות הגיאוגרפית והמטפיזית של המונחים ימין ושמאל במקרא ותרומתם להבנת הממד הערכי שבעבודת המקראות", מורשת ישראל, 17 יוני 2019, עמ' 27-28.
[2]     יצחק מייטליס, קדמה מזרח – על מערכת כיווני רוחות השמים במצרים ובישראל, על אתר י"ח (תשע"ד), עמ' 19-24.
[3] השמאל קודמת לימין גם בתיאור הערמתו של אהוד בן גרא על עגלון מלך מואב (שופטים ג, כא) "וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ".
כך גם בשיר השירים (ב, ו; ח, ג): "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי". צד ימין הוא הצד החזק והשולט, ועל כן יד שמאל נמצאת מתחת לראש ואילו הימין מחבקת.