חולין | דף פז | כיסוי הדם בידי אחר

במשנה (פז.) נאמר:

"שחט ולא כסה, וראהו אחר חייב לכסות,
כסהו ונתגלה - פטור מלכסות,
כסהו הרוח - חייב לכסות."

משני הדינים האחרונים במשנה נראה שמצוות כיסוי הדם הינה מצווה שעניינה פעולת הכיסוי, ללא כל קשר לתוצאה. משום כך "כסהו ונתגלה" פטור, שהרי נתקיימה בו פעולת הכיסוי, ואילו "כסהו הרוח" עדיין חייב משום שכעת יש רק תוצאה של כיסוי ללא מעשה מצווה. אמנם, בגמרא מובא סיוג מסוים לעיקרון זה:

"כסהו הרוח. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה - פטור מלכסות."

כלומר, כאשר הדם מכוסה בפועל פוקע ממנו חיוב הכיסוי, אף שלא נעשתה פעולה של כיסוי בידי אדם. ניתן ללמוד מכאן שישנם שני צירים במצוות כיסוי הדם- פעולה של כיסוי אשר מקיימת את המצווה באופן מוחלט, ותוצאה של כיסוי אשר מפקיעה את חובת הכיסוי כל עוד היא מתקיימת.

ברישא של המשנה נזכר היחס שבין השוחט ובין בני אדם אחרים, ובברייתא המובאת בגמרא הדברים מפורטים יותר:

"תנו רבנן:
ושפך וכסה - מי ששפך יכסה.
שחט ולא כסה, וראהו אחר מנין שחייב לכסות - שנאמר: ואומר לבני ישראל - אזהרה לכל בני ישראל."

מהו היחס שבין חיוב השוחט ובין חיובו של כל אדם? ניתן להציע שתי תשובות אפשריות לשאלה זו:

א. מבחינת עצם קיום המצווה אין כל הבדל ביניהם. אמנם מצד המחויבות לקיום המצווה, וכן הזכות לקיים את המצווה, קיימת עדיפות לשוחט. ואכן, בהמשך הסוגיה ישנה השוואה בין דין זה ובין דיני ברכות שבהם ברור שאין כל הבדל בין אנשים שונים ביחס לעצם הברכה והנידן הוא רק ביחס לזכות הראשונים לברך.

ב. ניתן להבין שקיים הבדל בעצם קיום המצווה. ייתכן שדווקא ביחס לשוחט ישנה מצווה בפעולת הכיסוי, אשר קשורה אולי לפגם שבכך שהרג את החיה (כפי שכתב הראי"ה קוק במספר מקומות), ואילו ביחס לכל אדם אחר ישנו רק חיוב לדאוג לכך שבפועל הדם יהיה מכוסה.

ייתכן ששאלה זו היא שעומדת בבסיס מחלוקת האחרונים ביחס למינוי שליח לכיסוי הדם. לדעת הש"ך (חו"מ שפב ס"ק ד) אדם ששוחט ואינו מכסה את הדם בעצמו מבטל בכך את מצוות הכיסוי, למרות ששלח אדם אחר לכסות. לעומת זאת, לדעת הקצות (שם ס"ק ב) ניתן לקיים מצווה זו גם על ידי שליח ואין בכך כל פגם.

יש להעיר שהאחרונים הנ"ל נחלקו באופן דומה גם ביחס למצוות מילה, ונראה שהדמיון שבין המצוות הוא בכך שבשתיהן ישנם שני מישורים למצווה, פעולה ותוצאה, וממילא יש מקום לומר שפעולת המצווה קשורה דווקא לאדם המחוייב בה ואילו אדם אחר יכול רק ליצור את התוצאה של המצווה.