כיצד הבעל מקדש לאשתו?

  • הרב שמואל שמעוני

כיצד הבעל מקדש לאשתו?

בנוהג שבעולם, אדם חוזר לביתו בליל שבת לאחר תפילת ערבית, יושב עם אשתו וילדיו לשולחן, מקדש ומוציא את כולם ידי חובה. נוהג זה עורר שאלה אצל ה"דגול מרבבה" (בעל ה"נודע ביהודה"): כידוע, קידוש בליל שבת הוא חובה דאורייתא, אך קידוש על היין הוא רק תקנה דרבנן. הגמרא בברכות (כ ע"ב) כותבת שאף אישה חייבת בקידוש מדאורייתא. כיצד, אם כן, יכול הבעל, שכבר יצא ידי חובת קידוש דאורייתא באמירת "ויכולו" בתפילת ליל שבת, להוציא ידי חובה את אשתו, שעדיין חייבת בקידוש מהתורה?

חלק מהאחרונים נשארו בצריך עיון בשאלה זו, וחלקם הגיעו מתוך כך לחדש שאישה יוצאת ידי חובת קידוש דאורייתא באמירת "שבתא טבא" (או "שבת שלום"). למעשה, ניתן להדוף את קושיית ה"דגול מרבבה" גם על ידי דחיית אחת מהנחות היסוד שלה.

הנחה אחת שניתן לדחות היא זו הטוענת שבתפילת ליל שבת יש קיום דאורייתא של מצוַת הקידוש. הדבר אינו פשוט כלל ועיקר, אולם לא נעסוק כאן בכך.

הנחה שנייה של ה"דגול מרבבה" היא שאם הבעל יצא ידי חובת קידוש דאורייתא - הוא אינו יכול עוד להוציא את אשתו ידי חובתה. אמנם, הכלל הרגיל הוא ש"אף על פי שיצא מוציא" - אדם יכול להוציא את חברו במצווה מדין "שומע כעונה" גם אם הוא כבר יצא ידי חובה. ה"דגול מרבבה" מסתמך על דברי הרא"ש, שהסביר שכלל זה מבוסס על דין ערבות, ולכן אינו חל לגבי נשים, שאינן בכלל ערבות. כשם שאישה אינה יכולה להוציא גבר ידי חובת תקיעת שופר, שכן היא אינה בכלל ערבות, כך גם האיש שכבר יצא ידי חובתו אינו יכול להוציא את האישה ידי חובתה.

טענה זו אף היא אינה מוכרחת, שכן אחרונים אחרים הבינו את דברי הרא"ש אחרת. להבנתם, נשים אינן מופקעות מדין ערבות, אלא שדין ערבות מבוסס על כך שהאדם המוציא ידי חובה הוא אדם המחוייב בדבר. כיוון שרק גברים חייבים במצוַת שופר - לכן גבר שכבר יצא ידי חובתו יכול להוציא אחרים ידי חובתם, אך אישה אינה יכולה להוציא אחרים ידי חובתם שכן לצורך העניין היא אינה בכלל ערבות. לעומת זאת, במצוַת קידוש, שנשים חייבים בה בדיוק כמו גברים, אף הנשים הן בכלל ערבות, והבעל יכול להוציאן ידי חובה גם אם הוא כבר יצא ידי חובתו.