כי לי בני ישראל עבדים

  • הרב בנימין תבורי

"כי לי בני ישראל עבדים" / הרב בנימין תבורי

בפרשת משפטים, התורה מביאה את עיקרי הדינים והמשפטים שנאמרו לעם ישראל לאחר מתן תורה. הנושא הראשון בו עוסקת הפרשה הוא דיני עבד עברי. הרמב"ן מקשה מדוע החלה התורה את רשימת הדינים והמשפטים דווקא בדיני עבד עברי, ומשיב שבפרשה זו קיימים הרבה יסודות חשובים ביותר, ובראשם - הזיכרון ליציאת מצרים. במצרים עם ישראל היה עם של עבדים, ועלינו לזכור את עבדותנו ואת גאולתנו, ומתוך תודעה זו להתייחס לדיני עבד עברי.

לאור פרשה זו והעקרונות שבה, מתעוררת שאלה מעניינת: האם מותר לאדם למכור את עצמו לשעבוד כלשהו?

רמות שונות של עבדות

אנו יודעים שעבד עברי משתחרר לאחר שש שנים. במידה והעבד, לאחר שש שנים, אומר שהוא איננו רוצה להשתחרר - בעליו רוצע את אוזנו, והוא נשאר להיות עבד עד שנת היובל. מה סיבת רציעת האוזן? מסביר רש"י בשמות בפרק כ"א בפסוק ו':

"ומה ראה אוזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר ר' יוחנן בן זכאי: אוזן זאת, ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב - תרצע."

רש"י סובר שרציעת האוזן היא עונש על מעשה הגניבה. הסבר זה מעלה קושי, שהרי הגניבה התרחשה שש שנים לפני רציעת האוזן, ומדוע דווקא עכשיו, לאחר שהעבד אמר שרצונו להישאר במצבו הנוכחי, רוצעים את אוזנו כעונש על מעשה הגניבה? נראה שההסבר הוא שאדם שגנב - מגיע לו עונש, לקחת לו את חירותו; אך אם לאחר שש שנים הוא מצהיר שטוב לו בהיותו עבד - מתברר למפרע שלקיחת חירותו כלל לא היוותה עונש עבורו, ולכן צריך להעניש אותו בעונש אחר - רציעת האוזן.

עקרון זה נכון על עבד שנמכר ע"י בית-דין בגניבתו, אך גם אדם שמכר עצמו לעבד ומסרב להשתחרר אחרי שש שנים - רוצעים את אוזנו. מדוע רוצעים את אוזנו של אדם כזה? רש"י ממשיך ומסביר:

"ואם מוכר עצמו - אוזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים', והלך וקנה אדון לעצמו - תרצע."

הסבר זה מעלה שאלה דומה לשאלה שהעלינו לעיל: הרי אותו אדם ויתר על חירותו בתחילת עבדותו, ולא לאחר שש שנים. מה טעם, אם כן, ברציעת אוזנו לאחר שש שנים? כנראה שהתשובה היא שעבדות של יותר משש שנים מהווה בעיה חמורה יותר מעבדות של פחות משש שנים.

עקרון זה נוגע בשאלה המרכזית שנעסוק בה: אם אכן קיימות רמות שונות של עבד, האם קיימים תנאים מסוימים שבהם האדם יכול למכור עצמו לעבד או לשעבוד כלשהו?

אדם המוכר עצמו לעבד עברי

הרמב"ם בהלכות עבדים בפרק א' בהלכה א' פוסק:

"מוכר עצמו - כיצד? זה ישראל שהעני ביותר, נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר: 'כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך'. ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו, או לקנות בהם סחורה או כלים, או ליתנם לבעל חוב, אלא אם כן צריך לאכלן בלבד. ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תשאר לו, ואחר כך ימכור את עצמו:"

הרמב"ם פוסק שאדם לא יכול למכור עצמו אלא אם כן הוא רעב ללחם. אדם שיש לו חובות, אך יש לו כסף להשביע את רעבונו - אסור לו למכור עצמו לעבד.

מדוע אדם לא יכול למכור עצמו לעבד? נראה שהסיבה המרכזית לכך היא שהאדם אינו נחשב לבעלים על גופו. היעלה על הדעת, למשל, שאדם יכול לחתוך את ידו ולתת אותה למישהו אחר? בדומה לכך, בפסיקתא נאמר שהמקור לאיסור להתאבד הוא מהפסוק "לא תרצח". משמעות הדברים היא שאין הבדל מהותי בין אדם הרוצח אדם אחר לבין אדם הרוצח את עצמו. כל הדינים הללו נובעים מהעובדה שהאדם איננו בעלים על גופו, שהרי גופו שייך לקב"ה, ולכן הוא גם אינו יכול לחבול בעצמו או לרצוח את עצמו.

אם כן, מבחינה משפטית טהורה, כיצד יכול אדם למכור את עצמו, והרי גופו כלל אינו שייך לו? מדברי הרמב"ם עולה שאכן, מצד הסברא, לא תיתכן מציאות שאדם מוכר את עצמו לעבד, אך התורה חידשה שהדבר ייתכן (ויקרא כ"ה, לט):

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ - לֹא תַעֲבד בּוֹ עֲבדַת עָבֶד:"

התורה מחדשת כאן שאדם שהגיע לפת לחם - מותר לו למכור את עצמו לעבד.

אדם שמכר עצמו לעבד באיסור

אם כן, מה דינו של אדם שמכר את עצמו כאשר אסור היה לו לעשות זאת? האם המכירה חלה גם אם אדם מכר את עצמו לעבד באיסור?

לכאורה, הסברא הפשוטה היא שהמכירה אינה חלה. ה"מנחת חינוך" במצווה נ"ב אומר שלפי הרמב"ם המכירה אינה תופסת. אחרונים העירו שקיימת תוספתא שממנה עולה ההיפך (ערכין פרק ה' הלכה ג'):

"אין אדם רשאי למכור את עצמו ולהניח בפונדתו וליקח בהם בהמה, וליקח בהם כלים, וליקח בהם עבדים, ולגדל בהן בהמה דקה, ואפילו לעשות בהן סחורה, אלא אם כן העני. ואם מכר - הרי זה מכור."

הרמב"ם, לעומת זאת, אינו עוסק במפורש באדם שמכר את עצמו באיסור.

מה סברת התוספתא לומר שהמכירה חלה? ייתכן, שאילו התורה כלל לא הייתה כותבת שאדם יכול במקרים מסויימים למכור את עצמו לעבד - אכן מכירה זו לא הייתה חלה. לאחר שהתורה חידשה שאדם יכול לעשות זאת - למעשה היא חידשה חידוש כפול: ראשית - מכירת האדם את עצמו לעבד תופסת; ושנית - חל איסור לעשות זאת, אלא בתנאים מסויימים בלבד. על כן, אדם המוכר את עצמו כאשר התנאים הללו אינם מתקיימים - אמנם עבר על האיסור, אך מבחינה משפטית המכירה חלה[1].

טעם האיסור

מדוע אסור לאדם למכור עצמו לעבד? הסבר אפשרי אחד הוא שמעמדו הרוחני של האדם יורד כאשר הוא נמכר לעבד, ואסור לאדם להפחית את מעמדו הרוחני. ואכן, כידוע, עבד עברי מותר להינשא לשפחה כנענית, ומכאן ניתן ללמוד שמעמדו הרוחני יורד.

אמנם, מפורש בגמרא שאדם שמכר את עצמו לעבד אינו רשאי להינשא לשפחה כנענית (קידושין דף י"ד ע"ב):

"המוכר עצמו - אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. מכרוהו בית דין - רבו מוסר לו שפחה כנענית."

הריטב"א מעיר שהמוכר עצמו - אמנם רבו אינו מוסר לו שפחה כנענית, אך לו עצמו מותר לישא שפחה כנענית, ומכאן שמעמדו הרוחני אכן יורד. ואכן, ניתן להביא ראיה לפיחוּת במעמדו הרוחני של המוכר עצמו לעבד - העובדה שהוא זקוק לגט שחרור כדי לצאת לחופשי.

לפי הראשונים האחרים, שאינם מסכימים עם הריטב"א, וסוברים שהמוכר עצמו לעבד אינו רשאי לישא שפחה כנענית, ניתן להביא השלכות אחרות של הירידה ברמה הרוחנית. ה"כסף משנה" (הלכות איסורי מזבח פרק ד' הלכה ג') כותב שעבד עברי אינו חייב בכל המצוות. אמנם ה"משנה למלך" תמה מה המקור של ה"כסף משנה", אך אם נקבל את דבריו - ברור שמעמדו הרוחני של העבד יורד.

לחילופין, גם אם מעמדו הרוחני של העבד אינו פחוּת ממעמדו של אדם חופשי, ניתן להציע טעם אחר לאיסור המכירה לעבד: התורה אומרת שהאדם נתון לשליטתו הבלעדית של הקב"ה, ואסור לו להיות משועבד לאף אחד אחר, כולל לאדון אחר: "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים"[2].

על פי טעם זה, יש לברר מה דינו של אדם הרוצה למכור עצמו לעבד כדי שיוכל לקיים מצוות בצורה טובה יותר. ייתכן שאיסור המכירה העצמית חל רק כאשר האדם מוכר את עצמו לצורך גשמי, אך לצורך רוחני - הדבר מותר. הספק הזה עולה ב"מנחת חינוך", והוא מנסה לפשוט אותו מסוגיות שונות.

אדם המוכר עצמו ליותר משש שנים

נחזור לשאלה שהעלינו בפתיחת השיעור, על אדם הרוצה להישאר עבד אחרי שש שנים. אם נלך בדרכו של ה"מנחת חינוך", הסובר שמכירת אדם את עצמו באיסור אינה חלה - ברור שאדם הרוצה להישאר עבד יותר משש שנים אינו עובר על איסור: אם מותר לו לעשות זאת - אין בכך איסור כלל, ואם אסור לו לעשות זאת - הסמכתו חסרת-תוקף, והאיסור לא נעשה. מדוע, אם כן, רוצעים את אוזנו של אדם זה, שלא עשה שום איסור?

ייתכן שהצהרתו של אדם "לא אצא חופשי", המעידה על כך שהוא אינו מעוניין בחירותו - היא גופא מהווה חטא, ולכן רוצעים את אוזנו.

אם לא נקבל את דרכו של ה"מנחת חינוך", ונטען שאדם המוכר את עצמו לעבד באיסור - מכירתו חלה, מסתבר שכאשר האדם טעם את טעם העבדות במשך שש שנים, והוא רוצה בכל זאת להמשיך להיות עבד - האיסור הופך להיות חמור יותר, ולכן רוצעים את אוזנו.

אדם המשכיר עצמו לפועל ולקבלן

ראינו, אם כן, שאסור לאדם למכור עצמו לעבד. האם מותר לאדם להשכיר עצמו כפועל או כקבלן?

ראשית, נבהיר את ההבדל בין פועל לקבלן. ההבחנה הפשוטה בין השניים היא שפועל מקבל את שכרו לפי שעות, ואילו קבלן מקבל את שכרו על העבודה שעשה, ללא קשר לזמן שלקח לו לעשות אותה.

לכאורה, אין בעיה לאדם להשכיר את עצמו כקבלן, שהרי הקבלן כלל אינו משתעבד. למעסיק אין שום שליטה על זמנו של הקבלן; הוא משלם לו רק על העבודה הסופית, ולא על הזמן שהקבלן השקיע בה.

ביחס לאדם המשכיר את עצמו לפועל, המקור העיקרי מצוי בתוספות בבבא מציעא בדף י' ע"א. הגמרא שם אומרת:

"והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום?... דכתיב: 'כי לי בני ישראל עבדים' - עבדי הם ולא עבדים לעבדים."

משמעות דברי הגמרא היא שאמנם אם פועל לא היה יכול לחזור בו - הוא היה נחשב כעבד, ועל כן היה אסור לאדם להשכיר את עצמו לפועל. על כן ניתנה לו האפשרות לחזור בו באמצע העבודה, כדי להוציאו ממעמד עבד למעמד של פועל.

התוספות שם, בדיבור המתחיל "כי לי בני ישראל עבדים", מעירים:

"נראה לי, דמכל מקום מותר אדם להשכיר עצמו. דדוקא עבד עברי, שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור - עובר משום 'עבדי הם'."

התוספות מוכיחים שהפועל אינו משתעבד מכך שהוא אינו צריך גט שחרור כדי להשתחרר. מכאן נובע, לדעתם, שמותר לאדם למכור את עצמו לפועל.

התוספות רא"ש מוסיף אלמנט נוסף:

"אף על גב דמהאי טעמא אסור למכור עצמו לעבד עברי, כדמשמע בקידושין, מכל מקום - מותר להשכיר עצמו, דשאני מכירה, דגופו קנוי וצריך גט שחרור."

התוספות רא"ש מוסיף נקודה נוספת: עבד עברי - גופו קנוי לאדונו. לפי הבנה זו, ייתכן שלשיטת הראב"ד, שאף גופו של פועל קנוי במידה מסויימת לאדונו - אסור לאדם להשכיר את עצמו לפועל.

להלכה, נפסק בשולחן ערוך וברמ"א בסימן של"ג בסעיף ג:

"התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום - חוזר. אפילו קיבל כבר דמי שכירות ואין בידו לשלם לבעל הבית - יכול לחזור בו, והמעות חוב עליו. שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים. הגה: ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלושה שנים."

הרמ"א מוסיף שאסור לאדם להשכיר עצמו לפועל למשך שלוש שנים. מהיכן הגיעו שלוש השנים?

עֶבֶד עובד שש שנים, ועליו נאמר "משנה שכר שכיר עבדך שש שנים". מכאן, שהעבד הוא 'שכיר כפול', ועובר זמן כפול מהזמן שעובד שכיר. לכן, אם עבד עובד שש שנים - שכיר עובד שלוש שנים. הסבר זה מתאים להנחה שפועל הוא כעבד, וההבדל היחיד בין שניהם הוא משך זמן השעבוד. אמנם, לפי שיטת התוספות ראינו שקיים הבדל מהותי בין פועל לבין עבד - גופו אינו קנוי והוא אינו צריך גט שחרור. מהי, אם כן, הסברא לדין שלוש השנים?

מסתבר, שהבעיה בעבדות היא עצם השעבוד לאדם אחר. פועל אמנם אינו נחשב ל'משועבד' לאדם אחר, אך כאשר השכירות היא שכירות ארוכה - של יותר משלוש שנים - בהחלט ניתן לראות אותה כסוג מסויים של שעבוד.

מעמד העבד

כפי שראינו, הסיבה לדינו החמור של העבד היא שגופו קנוי. האם באמת גופו של העבד שייך לאדונו? הרי האדון אינו יכול למכור את עבדו לאדם אחר, ואם כן - גופו לא שייך לאדון. כמו כן, עבד עברי של כהן אינו רשאי לאכול בתרומה, בניגוד לעבד כנעני של כהן, הנחשב ל"קניין כספו" ורשאי לאכול בתרומה.

מהו, אם כן, מעמדו של העבד? להלכה, העבד צריך לקבל תנאים דומים לתנאים שיש לאדון, שנאמר "כי טוב לו עמך". אם האדון הוא עשיר - העבד נהנה מכל התנאים שיש לאדון. עד כדי כך מגיעים הדברים, שהתוספות במסכת קידושין כותבים שאם לאדון יש כרית אחת - הוא צריך לתת אותה לעבד, שהרי אסור לו לישון על כרית כאשר לעבד אין כרית. על כן אומרת הגמרא בקידושין בדף כ' ע"א:

"מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי - כקונה אדון לעצמו."

מעמד העבד, מבחינת התנאים, טוב יותר ממעמדו של פועל, המקבל את שכרו על פי ההסכם בלי קשר למצבו הכלכלי של המעסיק. אמנם, למרות שתנאי העבד טובים בהרבה מתנאי הפועל - הנקודה המשמעותית לאיסור המכירה העצמית היא העצמאות וחירות האדם. אין זה משנה מה האדם אוכל וכיצד הוא חי, אלא הרגשת החירות שלו. על הרגשת חירות זו נאמר "כי לי בני ישראל עבדים" - עבדיי הם, ולא עבדים לעבדים.

 

[1] לכאורה, המכירה לא אמורה לחול כלל, בגלל העיקרון ש"כל מה שאסרה תורה, אי עביד - לא מהני". למעשה, כלל זה אינו חל כאשר החלות המשפטית יכולה לחול בתנאים מסויימים, וכאן האדם יכול להפקיר את כל נכסיו ולהפוך לעני, ואז המכירה תחול.

[2] הרב מאיר שמחה מדווינסק, בספרו ה"משך חכמה", כותב על דרך הדרש שזהו הפשט בסיפור אחי יוסף שבאו ליוסף לאחר מות יעקב ואמרו לו "הננו לך לעבדים". יוסף עונה להם: "אל תיראו, כי התחת א-לוהים אני". יוסף אומר שגם אם הוא היה רוצה, הוא איננו יכול לקחתם לעבדים כלל, שהרי כולם משועבדים לקב"ה בלבד.