שבת שובה | שינוי תודעתי

א. הקדמה

השבת שלפני יום כיפור היא אחת משלוש השבתות שנקראות על שם ההפטרה (שבת הגדול,[1] שבת חזון[2] ושבת שובה[3]) והפטרת השבת פותחת במילים "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך" (הושע, י"ד, ב). בפי העולם נקראת שבת זו גם בשם "שבת תשובה". בשיעור נעסוק בכמה תורות שמסבירות את הקשר המיוחד שבין שבת בכלל ושבת שלפני יום כיפורים בפרט, לבין תהליך התשובה.

 

ב. שבת כמיועדת לחזרה בתשובה

נפתח בהסבר הקשר שבין השבת לבין התשובה על פי תורה של ה"מראה יחזקאל":

...הנה העולם נוהגין לקרות שבת זה בשם שבת תשובה, וצריך לתת טעם לזה כי באמת נקרא שבת שובה על שם ההפטרה כמו שבת חזון ושבת נחמו[4]. אבל הענין הוא כי ימים הללו נקראים ימי תשובה שחלק לנו השם יתברך ברחמיו ופתח לנו שערי תשובה שכל הרוצה ליכנס יבא ויכנס, וכמו שכתוב "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה, נ"ה, ו) כו'. ועל כן כתבו הספרי מוסר שימים הללו צריכין להיות כמו חול המועד, וכל איש יפרוש את עצמו ויתבודד לחזור בתשובה ובחרטה על כל מה שחטא בכל השנה, ושלא לשוב אחר כך עוד לכסלה. אמנם מחמת עול הגלות ודוחק הפרנסה הכל טרודים במשא ומתן ואין להם פנאי כל השבוע על התעשת ולשים אל לבו כל הנ"ל. על כן תקנו קדמונינו לדרוש בשבת זה, שכל העם בטילים ממשא ומתן, כדי להעיר לבבם ולהורותם הדרך ילכו בה, כי יש רבים מעמי הארץ שאינם יודעים כלל ענין התשובה...

("מראה יחזקאל", מועדים, שבת שובה).

הימים שבין ראש השנה לבין יום כיפור ידועים כימים המיועדים לחזרה בתשובה, כדברי הגמרא במסכת ראש השנה:

דרשו ה' בהמצאו... אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

(ראש השנה, יח.).

לפי ה"מראה יחזקאל", שבת נועדה לחזרה בתשובה מסיבה טכנית שהאנשים בטלים בה ממלאכה ויש להם פנאי לשמוע דרשת התעוררות ולחזור בתשובה. בימי החול שבין ראש השנה לבין יום כיפור קשה לרוב האנשים למצוא פנאי לחזרה בתשובה, ולכן שבת היא הזמן המתאים לדרשה המעוררת את הלב ולחזרה בתשובה.

מדברי ר' צדוק מתברר שיש קשר מהותי יותר בין השבת לבין התשובה:

ושבת שבינתים נקרא שבת תשובה, שבו מפטירין "שובה ישראל", שהוא התעוררות התשובה בלבבות דבני ישראל, על ידי קריאת דברי הנביאים המזהירים עליה. כי לעולם בשבת הוא זמן תשובה, שהוא זמן החזרת העולמות למקומן, כאדם המשיב נפשו וממשיך רוחו אליו כנודע, ובשבת זה ביותר...

("תקנת השבין", אות י"ב).

בזוהר מובא שבשבת העולם חוזר לשורשו ומתייחד במקורו (הרעיון מופיע בין השאר בקטע שיש הנוהגים לאומרו לפני תפילת ערבית בליל שבת - "כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד..." [זוהר, ב, פרשת תרומה, קלה.]). ר' צדוק מקשר בין תהליך חזרת העולם לשורשו ומקורו לבין תהליך החזרה בתשובה. להבנת ר' צדוק, התשובה היא תהליך החזרה של האדם אל עצמו, אל עולמו הפנימי; ולכן הזמן המתאים לחזרה בתשובה הוא השבת, בה המציאות כולה חוזרת להתייחד עם מקורה.

הקשר המהותי בין השבת לבין התשובה מתבאר היטב בתורה של ה"שפת אמת":

"כי כשלת בעונך" (הושע, י"ד, ב). זה נאמר לכל איש ישראל. ואף שחטא והרשיע הרבה, צריך להאמין כי עיקר נקודה ישראלית שבו היא במקומה. וכמו שנאמר "אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות" (סוטה ג.[5]) ונקרא מכשול[6]. וזהו שכתוב "עד ה' אלוקיך" - חיות אלקי שיש בכל איש ישראל, כמו שכתוב "נשמה שנתת בי טהורה" (ברכת "אלוקי נשמה"). וזהו שכתוב "ולא נאמר" כו' "אלוהינו למעשה ידינו" (הושע, שם, ד)[7], שזה עיקר התשובה לשוב להתדבק בעיקר חיות אלקי שבו. ולכך בשבת בנקל לשוב, כי יש לכל הבריאה עליה בשבת קודש. כדכתיב "ויכל" כו' "וישבות" (בראשית, ב', ב[8]) כו'. אף שלא ברא ביגיעה עולמו, רק כמו שכתבו ז"ל שבחול נעשה על ידי מלאכה, בבחינת מלאכים ושלוחים וצמצום, כחו על ידי כמה אמצעיות. ובשבת קודש מתיחדין ומתדבקין כולם בשורש העליון. ואיתא במדרש כי אור הגנוז לצדיקים לא נגנז עד אחר שבת בראשית (בראשית רבה, י"ב, ה). אף שחטא המליץ שבת שלא יהיה נגנז עד מוצאי שבת, עיין שם. והוא כנ"ל, שבשבת יוכל להיות התגלות אף למי שנתרחק, כי מתגלה נקודה הפנימיות שגנוזה בכל איש ישראל. כמו שכתוב "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה, ס', כ"א), וכתיב "אור זרוע לצדיק" (תהלים צ"ז, יא) כנ"ל...

("שפת אמת", דברים, שבת תשובה, פרשת וילך, שנת תרל"ד).

הבסיס לתשובה מונח, לדעת ה"שפת אמת", בהכרה של האדם שגם אחרי החטא שורה בו נקודת חיות אלוקית. מתוך תודעה זו האדם יכול להכיר בכך שהחטא היה מעידה רגעית, אבל בשורש הוא עדיין מחובר לה', ועיקרה של התשובה היא השיבה של האדם למפגש עם נקודת החיבור השורשית שלו לה'. כך מפרש ה"שפת אמת" את הפסוק שנאמר בהפטרה "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" - התשובה היא חזרה אל ה'. בשבת, האדם יכול לחזור בתשובה בקלות יחסית ולפגוש את נקודת החיות האלוקית שבו, כי כל המציאות מתייחדת בה' ומאירה בה החיות האלוקית.

בהמשך התורה ה"שפת אמת" מקשר את הרעיון לפסוק בפרשת השבוע, פרשת וילך, "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פניי מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (דברים, ל"א, יז):

אדוני אבי זקני מורי ורבי ז"ל[9] הגיד בשם הרב מפרשיסחא[10] על מה שכתוב "ואמר" כו' "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני" (דברים, ל"א, יז) כו', כי נחשב לחטא. שצריך כל איש ישראל להאמין כי השם יתברך בקרבו כו'. ומכל מקום אמת הוא כי כשיש השראת השכינה אין מגע נכרי לאדם, כדכתיב "וראו" כו' "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים, כ"ח, י[11]). אך "כי [אין] אלקי בקרבי" כו', כשאדם נופל מבטחונו בהשם יתברך ואומר "כי [אין] אלקי בקרבי", על ידי זה "מצאוני" כו'. ולזאת נכתב פרשה זו, שיחזק האדם עצמו לבטוח בהשם יתברך, ולהאמין כי הוא שוכן בקרבנו. ועל ידי זה יהיה התגלות שמו יתברך עלינו להיות נשמר מכל דבר רע חס וחלילה כנ"ל.

ה"שפת אמת" מביא בשם סבו, הרי"מ מגור, את פירושו של ר' שמחה בונם לפסוק. ר' שמחה בונם מפרש שאחרי שיבואו כל הצרות שמתוארות בפסוקים, עם ישראל יבין שהסיבה לכל הצרות היא "על כי אין אלוקי בקרבי". כלומר הטעות של עם ישראל שכביכול הקב"ה כבר לא שוכן בתוכם גרמה לכל הצרות והייסורים. ר' שמחה בונם משליך את הרעיון ביחס לאדם הפרטי: כל יהודי צריך להאמין שה' נמצא בקרבו, וכאשר האדם מכיר בכך שה' בקרבו, ממילא הוא נשמר מצרות ומכל דבר רע, כפי שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים, כ"ח, י). היות ועיקר התשובה היא חזרת האדם לפנימיותו, לנקודת החיבור שלו עם ה', הבסיס של תשובה הוא ההכרה של האדם שה' נמצא בקרבו גם לאחר החטא. ושבת היא הזמן המתאים למפגש עם הנשגב בכל המציאות, וגם באדם,

 

ג. חזרה בתשובה כשינוי תודעה

ניסוח נוסף לאותו הרעיון מופיע בתורה אחרת של ה"שפת אמת":

בענין שבת תשובה. דעיקר התשובה הוא על ידי הדעת, כמו שכתוב "וידעת היום והשבות" (דברים, ד', לט) כו'. פירוש, על ידי שמתברר אצל האדם כי ה' הוא האלקים ואין חיות וכח נמצא בלתי מהשם יתברך, ממילא נופל בושה על האדם ושב ורפא לו. כמו שכתוב "שובה" כו' "עד ה' אלוקיך" (הושע, י"ד, ב), לברר כי הכח שלך מה'. וזהו שכתבו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא, פו.). יתכן לפרש כי השם יתברך מלא כל הארץ כבודו, רק על ידי החטא כתוב "עונותיכם מבדילים" (ישעיהו נ"ט, ב[12]), ועל ידי התשובה מתגלה כבוד מלכותו יתברך בכל מקום. ולכן בשבת קודש, שנקראת "סהדותא" ומבורר אצל בני ישראל כבוד מלכותו, ובא להם הדעת, כמו שכתוב בשבת קודש "לדעת כי אני ה'" (שמות, ל"א, יג[13]), לכן השבת מסייע אל התשובה.

("שפת אמת", דברים, שבת תשובה, שנת תרמ"ז).

עיקר התשובה, לפי ה"שפת אמת", היא שנוי התודעה, (ובלשון ה"שפת אמת" - "דעיקר התשובה הוא על ידי הדעת"). הדבר נלמד מהפסוק "וידעת היום והשבות" (דברים, ד', לט): התשובה ("והשבות") תלויה בהכרה ("וידעת היום"). כאשר האדם מגיע להכרה שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, הוא מתבייש ומתחרט על התרחקותו מה' וזוכה לחזור להתקרב לה'. זו משמעות הפסוק "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" - התשובה היא השיבה לתודעה שלפיה "ה'" (שם הוויה) הוא "אלוקיך", שאין עוד מלבדו. על רקע זה יש להבין מאמר הגמרא "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו.) - מהות התשובה היא שינוי התודעה עד כסא הכבוד, שרומז על ההכרה בכך שמלוא כל הארץ כבודו.

בהמשך ה"שפת אמת" מחדד את המסר באמצעות פירוש הפסוק "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיהו נ"ט, ב). עיקר הפגם שבחטא הוא יצירת מסך בין האדם לבין הקב"ה. לכן, התיקון לחטא ותהליך התשובה הוא הסרת המחיצה שנפרסה בין האדם לבין בוראו בעקבות החטא. כאשר האדם חוזר לתודעה שמלכות ה' נמצאת בכל מקום, בבחינת "מלא כל הארץ כבודו", הוא מסיר את המחיצה ומתקן את החטא.

על שבת נאמר "לדעת כי אני ה' מקדישכם" (שמות, ל"א, יג), זאת אומרת שסגולת השבת היא להשיב לאדם את הדעת וההכרה הבהירה במציאות ה'. לכן, שבת היא הזמן המתאים לתשובה, ובייחוד השבת שבין כסה לעשור, בימים עליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה, נ"ה, ו).

יהי רצון שנזכה לתשובה שלמה בתוך שאר כל ישראל.

שבת שלום וגמר חתימה טובה