כלאיים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

כלאיים* / הרב אהרן ליכטנשטיין

השיעור השבוע יעסוק בפן מאוד מסוים הנוגע להלכות כלאיים, והוא השאלה מהי הגדרת החפצא שעליו קיים איסור הכלאיים. במשניות עצמן אין התייחסות מרובה לשאלה זו, אך ישנה התייחסות בירושלמי ובראשונים.

המשנה הראשונה במסכת כלאיים אומרת:

"החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. השעורים ושבלת שועל, הכסמין והשיפון, הפול והספיר, הפרקדן והטפח, ופול הלבן והשעועית - אינם כלאים זה בזה."

משנה זו פותחת סדרה שלמה של משניות המפרטות סוגי גידולים שונים, וקובעות באילו מינים קיים איסור כלאים ובאילו מינים לא. אמנם, כל ההתייחסות במשניות הללו היא מבחינת סוגי המינים, ואילו מינים מוגדרים מינים שונים, אך אין התייחסות לשאלה מהו החפצא עליו חל איסור הכלאיים.

שאלת הגדרת המינים השונים מתעוררת גם בהלכות תרומות, כיוון שאף שם קיימת התייחסות להגדרת המין - לא ניתן להפריש ממין על שאינו מינו. המשנה במסכת תרומות בפרק ב' משנה ו' אומרת:

"זה הכלל: כל שהוא כלאים בחברו - לא יתרם מזה על זה, אפילו מן היפה על הרע, וכל שאינו כלאים בחברו - תורם מן היפה על הרע, אבל לא מן הרע על היפה."

הקו שהמשנה נוקטת, אם כן, הוא להשוות בין דיני כלאיים לדיני תרומות.

כלאיים במינים שאינם מאכל

מהמשנה בכלאיים שהזכרנו עולה שחיטים וזונין אינם כלאיים זה בזה משום שהם מין אחד, אבל שעורים וזונין, לדוגמא, - הם כלאיים זה בזה. אמנם, בהמשך המשנה בתרומות נאמר:

"ואם תרם מן הרע על היפה - תרומתו תרומה, חוץ מן הזונין על החיטין שאינן אוכל."

ממשנה זו עולה, אם כן, שזונין אינם מאכל ומצד שני יש בהם דין כלאיים, ובמילים אחרות, דיני כלאיים חלים גם על דבר שאיננו דבר מאכל.

הרמב"ם, לעומת זאת, מביע את דעתו, לכאורה, בצורה חד משמעית בפרק א' מהלכות כלאיים בהלכה ד':

"אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם. אבל עשבים המרים וביוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן - אין בהן משום כלאי זרעים."

השאלה הזו עולה לדיון גם בירושלמי במסכת כלאיים:

"החיטים והזונין אינן כלאיים זה בזה, דבר שאינו אוכל. הוינן: מטעי ומתני כלאיים? אמר רבי בא בר זבדא: שכן מקומות מקיימין אותן ליונים."

הירושלמי קובע שתי קביעות:

1. דיני כלאיים חלים אף על דברים שאינם מאכל אדם.

2. היקף האיסור הוא על פי המקום ולפי מנהגיו.

הירושלמי, בהמשך, מתייחס שוב לקביעה השנייה:

"אמר רבי בא בר זבדא: כרבי ליעזר, דתנינן תמן: המקיים קוצים בכרם - רבי ליעזר אומר קידש, וחכמים אומרים לא קידש. אמר רבי אבהו: טעמא דרבי ליעזר, שכן מקומות מקיימין אותן לגמלים בערביא. מה דרבנן סברין מימר אין מקומות מקיימין אותן לגמלים בערביא? ויבדקו?! רבנין אמרין: מקום שמקיימין אותן אסורים, ומקום שאין מקיימין אותן מותרין. מה טעמא דרבי ליעזר? מכיון שמקיימין אותן במקום אחד - נאסור מינן בכל מקום שהוא."

המחלוקת היא, אם כן, האם, במקרה שיש מקום מסוים בו משתמשים בגידולים אלו, ניתן להחיל את דיני הכלאיים על גידולים אלו בכל המקומות. ממשיך הירושלמי ומקשה:

"ולא רבי בא בר זבדא כרבי ליעזר? תמן אין דרך בני אדם להביא קוצים ממקום למקום, ברם הכא דרך בני אדם להביא זונין ממקום למקום."

מהירושלמי עולה, אם כן, שיש שלושה רבדים:

א. גידולים הראויים למאכל בכל מקום.

ב. גידולים שהם אוכל במקום מסוים, אך מעבירים את הגידולים הללו לעוד מקומות.

ג. גידולים הנאכלים במקום מסוים בלבד, ולא מעבירים אותם למקום אחר. ברובד זה נחלקו רבי אליעזר וחכמים.

בירושלמי אין פקפוק בכך שאם יש גידולים שמקיימים אותם למאכל יונים או גמלים - חלים עליהם דיני כלאיים.

מהו, אם כן, הקריטריון לחיוב כלאיים? ומה הדין בהפרשת תרומה, שאף שם החובה חלה רק על מאכל אדם? למעשה, שאלות אלו נובעות משאלה כללית בהגדרת המושג אוכל בכל התורה, האם מדובר דווקא על מאכל אדם, או אף על מאכל בהמה. שאלה זו עולה בהרבה מקומות, לדוגמא: טומאה וטהרה - דעת הרמב"ם היא שכדי לקבל טומאה האוכל צריך להיות ראוי למאכל אדם, אבל כדי שתפקע ממנו הטומאה הוא צריך להיות לא ראוי למאכל בהמה. דוגמא נוספת היא איסור החמץ והעונשים השונים על מאכל אדם ועל דבר שאיננו ראוי למאכל אדם. כמובן שקיימות דוגמאות נוספות, אך לא נעמוד עליהם כרגע.

ראינו שמהרמב"ם משמע שהוא סובר שדיני כלאיים חלים רק על מאכל אדם. אמנם, ה"כסף משנה" שם סובר שהרמב"ם לא התכוון דווקא למאכל אדם ולא מאכל בהמה, אלא רצה לומר שכלאיים לא חלים על דבר שאינו ראוי אפילו למאכל בהמה. להסבר זה, כמו להסברו של הירושלמי, צריך להבין מדוע בתרומה נדרש דווקא מאכל אדם, ואילו דיני כלאיים חלים גם על מאכל בהמה. ניתן להסביר שכל נושא תרומות ומעשרות קשור ישירות לאכילת האדם, ולאדם אסור לאכול מהפרות כל עוד הוא לא הפריש תרומות ומעשרות. בכלאיים, לעומת זאת, יש אמנם דרישה למאכל, אך נראה שהסיבה שונה. כל האיסור בכלאיים הוא יצירת מין חדש, והגדר של מין חדש, של עץ עושה פרי, הוא גדר של אוכל; אך זה איננו מוקד האיסור.

בכל אופן, כך ניתן להסביר את הרמב"ם על פי ה"כסף משנה", אך נראה שאין זה פשט הדברים ברמב"ם.

מה יעשה הרמב"ם עם הירושלמי? כנראה שהרמב"ם מבין בירושלמי שהיות ואנשים מחזיקים גידולים מסוימים בשביל יונים וכדומה - לעיתים קורה שאדם אוכל מהם, ולכן זה נכנס לגדר של מאכל אדם.

את הנקודה הזו ברמב"ם צריך לבחון על פי דבריו במקומות אחרים. הרמב"ם בפרק ה' בהלכה ו' פוסק:

"אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד. אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם, ואין צריך לומר שאר אילנות."

בהלכה זו מדבר הרמב"ם על כלאי הכרם, ובהחלט ניתן לטעון ולומר שאין זה מעניינינו כי איסור כלאי הכרם מצומצם יותר מכלאי זרעים. אם לא נטען כך, צריך להבין על מה מדבר הרמב"ם. לכאורה, תבואה היא חמשת מיני דגן, וירקות זוהי משפחת גידולים מצומצמת, ויש עוד זרעים שאינם שייכים לאחת מהקבוצות הללו. אם נבין כך, אזי קשה מדברי הרמב"ם בפרק א' שמשם משמע שהאיסור חל על כל הזרעים הראויים למאכל. על כורחנו נצטרך להסביר שהמונחים תבואה וירקות כוללים את כל הזרעים הראויים למאכל.

מקור נוסף אותו צריך לבחון הוא פרק ה' הלכות י"ח וי"ט. הרמב"ם פוסק בהלכה י"ח:

"הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו, אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה - הרי זה לא קידש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום. כיצד? המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם - הרי זה קידש."

ראשית, הרמב"ם פוסק כדעת חכמים במחלוקתם עם רבי אליעזר בירושלמי שראינו לעיל. בנוסף לכך, הרמב"ם קובע שאם משתמשים בקוצים בערב - הרי זה קידש, כלומר חלים עליו דיני כלאים. והרי קוצים אלו מיועדים רק למאכל הגמלים? יוצא אם כן שלדעת הרמב"ם איסור כלאיים חל גם על מאכל בהמה. ואכן, ה"כסף משנה" (בפרק א') מביא הלכה זו כראיה לשיטתו:

"ורבינו בעצמו כתב בפרק ה': הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו... הרי זה לא קידש..."

בעיה נוספת בהלכה זו היא שבפרק א' הרמב"ם הזכיר גידולים לרפואה כדוגמא לגידולים שאין בהם דין כלאיים, ואילו כאן משמע שגם על גידולים לרפואה חלים דיני כלאיים.

בהמשך דברי הרמב"ם, בהלכה י"ט, הוא מתייחס למשנה בסוף פרק ה' האומרת:

"הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם - רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין. הָאֵרוּס, וְהַקִּסּוֹס, וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ, וְכָל מִינֵי זְרָעִים - אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. הַקַּנְבּוֹס - רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ כִּלְאַיִם; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כִּלְאַיִם. וְהַקִּנְרָס - כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם."

הרמב"ם פוסק:

"הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינן כלאיים בכרם. הקנבוס והקנרס וצמר גפן - הרי הן כשאר מיני ירקות, ומקדשים בכרם."

הקבוצה הראשונה של הגידולים שהזכיר הרמב"ם הם, ככל הנראה, גידולים שאינם ראויים כלל לאכילה - לא לאדם ולא לבהמה, וגידולם הוא רק לשם נוי וכדומה. לכן הרמב"ם פוסק שלא חלים עליהם כלאיים.

מהו ההבדל בין גידולים אלו לבין גידולים לרפואה? הלא שניהם אינם מיועדים לאכילה, ומדוע בגידולים לרפואה נוהגים דיני הכלאיים? מסתבר, שגידולים שהאדם זקוק להם לצורכי רפואה (המוזכרים בהלכה י"ח) קרובים לעולמו של האדם, ובכך הם שונים מהותית מהגידולים המספקים צרכים אסתטיים בלבד, המפורטים בהלכה י"ט.

כלאי זרעים וכלאי הכרם

נחזור לסתירה הקיימת בדברי הרמב"ם. כפי שראינו, לדעת הרמב"ם ישנו הבדל בין כלאי זרעים לכלאי הכרם. בכלאי זרעים מצריך הרמב"ם דבר שראוי למאכל אדם, אך לגבי כלאי הכרם המצב שונה, והאיסור חל אף על דברים אחרים (העשויים, למשל, לרפואה). מה ההבדל? למעשה מדובר בשתי הלכות שונות. לגבי כלאי זרעים - האיסור הוא ליצור מין חדש, וכך עולה מהפסוקים ומהמדרשים. בכלאי זרעים הבעיה אינה נעוצה בפגיעה במין קיים, אלא ביצירת מין חדש מחיבור שני מינים אחרים. לעומת זאת, בכלאי הכרם נאמר בחומש דברים בפרק כ"ב בפסוק ט':

"לֹא-תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן-תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם:"

הכרם הוא דבר שקיים במציאות, ויש איסור להחדיר משהו לתוך הכרם ולגרום לו למצב כלאיים. בכלאי הכרם יש דבר שאוסר ודבר שנאסר, בניגוד לכלאי זרעים שדומים יותר לבשר וחלב, שוודאי לא ניתן לומר על אחד מהם שהוא האוסר והשני הוא הנאסר. אם כן, יכול להיות שההגדרה לגבי מה נחוץ לנו כדי שהגידול יגרום לכרם למצב כלאיים שונה מהגדרת כלאי זרעים.

ייתכן שחילוק זה מותנה בגורם נוסף. הירושלמי בפרק ז' בסוף הלכה ג' דן בשאלה מהו האוסר בכלאי הכרם ומהו הנאסר (הכרם או הזרעים). אם נבין שהכרם הוא הנאסר, קל יותר להבין מדוע מסתפק הרמב"ם ברמה נמוכה יותר בדבר האוסר. אף הגר"א, בהקשר אחר, נוקט שהתבואה היא האוסר בכלאי הכרם.

הראב"ד, בפרק ה', אומר לגבי הדין של פרחים:

"נראה לי טעות הוא זה, והעיקר כך הוא: האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים, ואינן כלאיים בכרם, והטעם לפי שאין מקיימין מהן."

הראב"ד טוען שהסיבה שלא חלים עליהם דיני כלאיים היא שאנשים לא מקיימים אותם, ואין זה קשור כלל וכלל לשאלה האם הם ראויים למאכל או לא.

כלאיים בגפן עצמה

הצורך בגידול ראוי לאכילה מעלה שאלה נוספת. הגמרא במסכת פסחים בדף כ"ו ע"ב אומרת:

"תנו רבנן, תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם - חדש יותץ, ישן יוצן. אפה בו את הפת - רבי אומר הפת אסורה, וחכמים אומרים הפת מותרת. בישלה על גבי גחלים - דברי הכל מותר."

ניסוח הברייתא מעלה את השאלה מדוע ננקטה לשון מסוימת בערלה, ולשון אחרת בכלאי הכרם. רש"י שם מסביר בדיבור המתחיל בקליפי ערלה:

"קליפי אגוזים ורמונים שאף הם בכלל פרי ואסורין משום ערלה, וכן קשין של כלאי הכרם הכל אסור דבכלאים לא כתיב פרי: "

הר"ש סובר אף הוא שבכלאי הכרם נאסרים גם העצים עצמם. כיצד זה מסתדר עם מה שראינו שדיני כלאיים חלים רק על מאכל? כמובן שניתן לחלק בין כלאי זרעים לכלאי הכרם, ולומר שבכלאי הכרם אין כלל דרישה של דבר מאכל, אך זה דחוק ביותר.

הר"ש מסביר שאת איסור הכלאיים ניתן ליצור רק עם דבר מאכל, אבל כאשר האיסור כבר נוצר - הוא חל על כל הגפן, כולל החלקים שאינם ראויים לאכילה. יוצא, אם כן, שקיימת הבחנה בין ערלה שחלה רק על הפרי או על קליפתו אם היא ראויה לאכילה, לבין כלאי הכרם החל על כל העץ, בתנאי שהאיסור נוצר על ידי דבר שראוי לאכילה.

כלאיים באילנות סרק

היבט נוסף של החפצא עליו חלים דיני כלאיים עולה מהמשנה בפרק ז' במשנה ז':

"מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה מִתְקַדֶּשֶׁת? מִשֶּׁתַּשְׁרִישׁ. וַעֲנָבִים? מִשֶּׁיֵּעָשׁוּ כְּפוֹל הַלָּבָן. תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ, וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן - אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת."

הר"ש על אתר מביא את הירושלמי העוסק בכלאיים של אילן סרק. קיימות שתי גרסאות בירושלמי לגבי השאלה מה הדין בכלאיים של אילן סרק עם אילן סרק. הר"ש איננו טוען שבעצי סרק אין מקום כלל לאיסור, אלא שעצי הסרק אינם נחשבים מינים שונים - או כיוון שהם בעצם מין אחד, או שהאיסור הוא יצירת מין חדש והרכבת אילן סרק באילן סרק לא נחשבת למין חדש.

מה סובר הרמב"ם לגבי אילן סרק? הרמב"ם לא מדבר על כך במפורש. בעל ה"משנה ראשונה" סובר שנראה שלדעת הרמב"ם אילן סרק באילן מאכל אסור מדרבנן. הר"ש, כפי שראינו, לא דיבר על אילן סרק ואילן מאכל, אלא על שני אילנות סרק. ייתכן להסביר שיש כאן דוגמא נוספת לקטגוריה שמופיעה במקומות שונים ברמב"ם. הקטגוריה היא של איסור משני, שאמנם איסורו מהתורה, אבל אין לוקים עליו. על פי זה קיימים שני איסורים: האיסור הראשי שהוא יצירת מין חדש, וזה קיים רק באילני מאכל. קיים אף איסור משני, שהוא עצם תהליך הכלאיים, אך על האיסור הזה אין מלקות, זהו רק התהליך ללא התוצאה.

למשנה בפרק ז' שהזכרנו ישנה משמעות נוספת לעניינינו. למעשה, במשנה זו אנו נפגשים בשני הנושאים בהלכות כלאיים: מהו התהליך שיוצר את האיסור, ומה החפצא שנאסר. המשנה עוסקת בשאלה מאיזה שלב נאסרים הגידולים משום כלאיים. משמעות דברי המשנה היא שאם ניקח תבואה לפני שהשרישה - מעמדה הוא כעץ בעלמא, ולכן לא שייך בה איסור כלאיים. מאידך, ניתן להסיק מלשון המשנה שמדובר בשני שלבים: תחילת תהליך הגדילה וסופו. מה הדין אם אדם יזרע תבואה שנתבשלה כל צרכה בכרם שגפניו נתבשלו כל צרכן?

מדברי הר"ש עולה, וכך חידד הגר"א בהסבר דברי הר"ש, שצריך להבחין בין שני דברים: השיעור הדרוש לכך שהכרם יהיה חלק ממציאות של כלאיים, והשיעור הנדרש כדי שדיני כלאיים יחולו לגביו. בכלאי זרעים אין דיני כלאיים שחלים על התבואה, שהרי היא מותרת, ועל כן השיעור השני איננו רלוונטי, ואם יש שלב בו התבואה מוגדרת כעץ - אין דיני כלאיים. בכלאי הכרם, לעומת זאת, צריך את שני השלבים: צריך שהמציאות תהיה מציאות של כלאיים, ואז צריך לדון על מה מתוך המציאות שלפנינו חלים דיני הכלאיים.

המשנה הזו עוסקת בהחלת האיסור על התבואה, ולא מדובר כאן על השאלה האם תבואה שלא השרישה תאסור את הכרם, ולא בשאלה האם ענבים פחות מפול הלבן אוסרים את התבואה. על כן, תבואה שהגיעה לגמר בישולה ללא מציאות כלאיים - לא ניתן לאסור אותה אם ניטע כרם ליד אותה התבואה. יוצא, אם כן, שיש לפנינו מציאות של כלאיים, שהרי מולנו יש תבואה שזרועה בתוך כרם, אבל לא חלים דיני הכלאיים לאסור את התבואה, כי גידולם לא היה במעורב. אותה טענה טוען הר"ש מן הצד השני. הרישא של המשנה עוסקת בענבים לפני שהגיעו לפול הלבן. השאלה שם היא באיזה מצב קיימת מציאות כלאיים. קיים שלב מסוים בו אנו אומרים שהתבואה כלל לא נקראת תבואה, ועל כן בשלב זה התבואה לא תאסור ולא תיאסר. מן העבר השני, בסוף התהליך מתקבלת תבואה שאוסרת ונאסרת. החידוש הוא שקיימת רמת ביניים בה אנו אומרים שהפרי מספיק קיים כדי להגדיר את המציאות כמציאות כלאיים, אבל לא מספיק שהוא עצמו ייאסר משום כלאיים.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.