יומא | דף פא | כל האוכל ושותה בתשיעי

בפרשת אמור (ויקרא כג, לב) נאמר:

"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם".

פשט הפסוק מתאר את חובת העינוי כחובה של עשרים וארבע שעות, אשר מתחילה בערב שבסוף היום התשיעי ומסתיימת בערב הבא, בסוף היום העשירי. אמנם, הברייתא המובאת בסוגייתנו (פא ע"ב) דרשה את הפסוק באופן אחר:

"'ועניתם את נפשתיכם בתשעה' – וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

דברים אלו של חז"ל מתמיהים כשם שהם ידועים: וכי מדוע תיחשב האכילה ביום התשיעי כעינוי תשיעי ועשירי? ומדוע בכלל יש עניין של "כאילו התענה תשיעי ועשירי"? הרי אין כל מצווה להתענות ביום התשיעי!

רש"י על אתר (ד"ה כל) מסביר את מצוות האכילה באופן פשוט: "התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה". האדם חייב להתכונן ולאכול ביום התשיעי כדי שלא ייאלץ לשבור את הצום ביום העשירי. דברים אלו של רש"י מתקבלים על הדעת כעצה טובה, אך קשה לראות בהם מצווה דאורייתא, ובעיקר קשה להבין מדוע שקולה אכילה זו כעינוי בתשיעי ובעשירי.

גם הטור (או"ח תרד) הלך בדרך דומה, וכתב שמצוות האכילה בתשיעי היא "מאהבת הקב"ה את ישראל... כדי שיוכלו להתענות ושלא יזיק להם העינוי". למרות הדמיון בין דברי הטור לדברי רש"י, יש להבחין בכך שלדעת הטור זוהי מצווה שנועדה להקל על עם ישראל, ולא חובה שנועדה לאפשר את קיום המצווה, וממילא יש יותר מקום להבין שמדובר בדין דאורייתא.

בדרך שונה לחלוטין הלך רבי יצחק אבוהב, בעל ספר "מנורת המאור", שהסביר את מצוות האכילה בכך שעל ידה "התענית נעשה לו גדול מפני שהורגל ליום שלפניו בעונג". דבריו מזכירים את דברי שמואל בגמרא בכתובות (קי ע"ב) – "שנוי וסת תחילת חולי מעיים": המעבר בין יום אכילה ליום צום הופך את הצום לקשה יותר. על פי דבריו אפשר גם להבין מדוע נחשבת האכילה כאילו התענה בתשיעי, שהרי היא מכפילה את עוצמת העינוי ביום העשירי.

יתכן שזוהי גם כוונת דברי הזוהר (אחרי מות סח ע"ב):

"ועל דא מאן דאכל ושתי בתשיעאה ומענגא נפשיה במיכלא ומשתיא אשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין, ואשתכח כאילו אתעני תשיעאה ועשיראה".

בזוהר מפורש שהאכילה בתשיעי גורמת לעינוי "בתרין חולקין", ואפשר להבין שהכוונה היא לעינוי כפול, כדברי בעל מנורת המאור. אמנם, הקרבן נתנאל (על הרא"ש כאן) הבין שכוונת הזוהר לומר שהאכילה בתשיעי היא עינוי לנפש הרוחנית, כמו שהצום בעשירי הוא עינוי לגוף החומרי.

החיסרון המרכזי של כל הפירושים הנ"ל הוא שאין בהם כל נגיעה לפשוטו של מקרא. התבוננות בפסוקים (ויקרא כג, כז-לב) יכולה לשפוך אור על דרשת מפתיעה זו של חז"ל:

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'...
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם".

במבט ראשון נראה כי הפסוק הסוגר את הפרשה חוזר למעשה על אותם דינים המובאים בפסוק הפותח, ולכאורה קשה מה צורך יש בו. אמנם, מבט שני מאפשר לראות שהמטען הרוחני של שני הפסוקים שונה לחלוטין. בפסוק הראשון מוצגת חובת העינוי כחלק מתהליך הכפרה, המתקשר גם לעבודת הקרבנות שבמקדש (שנעשית ביום), ואילו בפסוק השני מוצג העינוי כחלק מחובת שביתה הנמשכת מערב עד ערב.

לאור ניתוח זה אפשר להבין שהפסוק השני בא ללמד על אופיו של יום הכיפורים כיום טוב, שבו העינוי אינו נובע מצער אלא ממקום גבוה של שביתה מאכילה וממלאכה. הדרך הטובה ביותר לחדד הבנה זו היא על ידי קביעת סעודת יום טוב ביום התשיעי, אשר ממחישה את היחס ליום הכיפורים כאל יום של קדושה ושמחה. נראה שזוהי כוונת דברי הטור (שם), שהביא את הסיפור על אותו יהודי שבזבז את הונו כדי לקנות דג לסעודת יום הכיפורים ולבטא את שמחתו ובטחונו בכפרת העוונות ביום הכיפורים. דברים מפורשים בכיוון זה אפשר למצוא אצל רבנו יונה (שערי תשובה ד, ט):

"כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה, כי יגדל וישגא מאד שכר השמחה על המצוות, כמו שנאמר 'ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך', ונאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב', ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבו לקבוע סעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים".

צעד נוסף בכיוון זה צעד ר' לייבל'ה איגר, בעל ה"תורת אמת" (ערב יום הכיפורים תרכ"ו). לפי דבריו מצוות האכילה ממחישה עבורנו את העובדה שמצד האמת אין עניין לא בצום ולא באכילה, אלא רק בעשיית רצון ה':

"אין שום מצווה לאכול דווקא, חוץ מבערב יום הכיפורים. ובכוונה יש סתירה בין יום הכיפורים לערב יום הכיפורים, להראות שאין לנו השגה מצד עצמנו, ואנו רק נמשכים אחר רצון ה'. ועוד להורות שהתכלית היא לא בעינוי עצמו אלא רק להראות שהכל לשם ה'".