מנחות | דף קג | הראוי לבילה

המשנה בדף ק"ג עמוד ב' קובעת, שהשיעור המקסימלי למנחה הוא שישים עשרונים. הגמרא מציעה לבסס על הלכה זו על שיעור המנחות המוקרבות בחג הסוכות, ואולם דוחה את ההצעה ומסיקה:

"הבא מנחה שיכולה להיבלל ... בששים נבללין, בששים ואחד אין נבללין".

הגמרא מוסיפה ומבארת, שחכמים קבעו שיעור זה של שישים עשרונים, משום שבאופן עקרוני זהו השיעור שאותו ניתן לבלול בכלי אחד. אמנם, לעיתים גם מנחה גדולה מעט יותר עשויה להיבלל בכלי אחד, אלא שחכמים היו מוכרחים לקבוע גדר אחד וברור, ועל כן נקבו בשישים עשרונים.

אלא, שהגמרא מוסיפה ומקשה:

"והא תנן: אם לא בלל - כשר".

המשנה קובעת בפירוש בלילת המנחה אינה מעכבת, ולפיכך ראוי היה להכשיר גם מנחה גדולה משישים עשרונים, אף שבפועל לא ניתן לבלול אותה! על כך משיבה הגמרא:

"אמר רבי זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו".

ר' זירא סבור, שהתורה דורשת לאפשר את הבלילה. אם המנחה גדולה משישים עשרונים, אין אפשרות מעשית לבלול אותה, והיא פסולה. אם המנחה קטנה משישים עשרונים, ניתן לבלול אותה, ואפשרות זו מכשירה אותה, אף אם בפועל לא התבצעה הבלילה.

זכה ר' זירא, ודבריו נשנו בש"ס פעמים רבות, ובהקשרים מגוונים. הגמרא ביבמות (קד:) קובעת, שהאמירה שאותה חייבת לומר האישה במהלך תהליך החליצה איננה מעכבת. עם זאת, אם מדובר על חרשת, שכלל לא יכולה לדבר, החליצה פסולה, מכוח דברי ר' זירא: אם אין אפילו אפשרות תאורטית לדבר, הדיבור מעכב.

על דרך זו, קובעות הגמרות בקידושין (כה.) ובנידה (סו:), שאף שבשעת הטבילה במים אין חובה שייכנסו מים ל"בית הסתרים" (דהיינו למקומות מכוסים בגוף, כגון לתוך הפה), יש צורך שבית הסתרים יהיה ראוי לביאת מים. ממילא, אם יש לאישה חציצה בין שיניה, טבילתה פסולה, שהרי סוף סוף פיה איננו ראוי לביאת מים.

דבריו של ר' זירא ביחס למנחת שישים עשרונים צוטטו גם בגמרא לעיל בדף י"ח עמוד ב'. התוספות שם הקשו שתי קושיות יסודיות על ה"פשרה" שמציע ר' זירא. בתחילה הקשו התוספות (ד"ה כי אין):

"ואם תאמר מכל מקום כיון דלכתחילה מצוה לבלול צריך להביא מנחה שיכולה להיבלל?!".

התוספות מכירים בכך שמנחה שלא נבללה כשירה בדיעבד, ואולם תמהים כיצד מתיר ר' זירא לוותר על הבלילה לכתחילה, ומסתפק בכך שהמנחה ראויה לבלילה.

מאידך, מקשים התוספות (ד"ה ואמר ר' זירא):

"ואם תאמר מנליה דליבעי ראוי לבילה מאחר דבילה לא מעכבא?!".

קושיה זו הפוכה בדיוק מהקושיה הקודמת, ועל פיה יש לתמוה על עצם טענת ר' זירא: אם בילה אכן לא מעכבת, מדוע שנדרוש שהמנחה תהיה ראויה לבילה.

ביישוב קושיה זו האחרונה קובעים התוספות כי לר' זירא אכן אין מקור ברור, אלא "סברה בעלמא" (הריטב"א בקידושין מצטט את דברי התוספות, ואולם מוסיף וכותב כי לדעתם דברי ר' זירא הם הלכה למשה מסיני). כלומר, הפשרה שאותה הוא מציע מבוססת על סברה: לא ניתן לוותר כליל על הבלילה, שהרי היא נזכרת בתורה, אך גם לא ניתן לדרוש בלילה לעיכובא. ממילא, די לנו בכך שהמנחה תהיה ראויה לבלילה.

בביאור אותה סברה של ר' זירא, יש מקום לשתי הבנות. הרשב"ם בבבא בתרא (פא:, ד"ה כל הראוי) כתב:

"שמע מינה שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים בהן מצות בלילה, וכשהוא מביא ששים ואחד מנחה כזו לא צוה להביא והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום".

לדעת הרשב"ם, סברת ר' זירא היא, שמצות התורה עצמה הינה להביא מנחה הראויה לבילה. לשון אחרת, התורה אינה מצוה לבלול, אלא להביא מנחה הראויה לבילה. מנחה שאינה ראויה לבילה איננה המנחה שעליה נצטוונו בתורה, והרי היא כמנחה מן הקטניות.

אך דומה, שניתן לפרש את הדברים בדרך שונה מעט. ניתן לומר, כפי שעולה מפשטות ההלכה, שהתורה אכן מצוה לבלול את המנחה. עם זאת, מצוה זו איננה לעיכובא. המביא מנחה שאיננה בלולה מקיים את מצות התורה, אך באופן בלתי מושלם. אלא, שמי שמביא מנחה שאין כל אפשרות לבלול אותה, עוקר בידיים את מצות התורה; הוא לא רק נמנע מן המצוה המהודרת, אלא מבטל ועוקר את אותה מצוה.

כאשר מבקש אדם לעקור בידיים את מצות התורה, ולא רק להתרשל בקיומה, המנחה פסולה, וכפי שמסביר ר' זירא.