ליקוטי מוהר"ן | תורה נ' | כל עצמותיי תאמרנה

כָּל הַפּוֹגֵם בַּבְּרִית, אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל [לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה] הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב וְכוּ' כִּי כָּל הַפּוֹגֵם בַּבְּרִית, אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת: "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה" וּכְשֶׁאֵין מִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת: "כָּל עַצְמוֹתַי" 'אֲזַי כַּלְבָּא נָחֵת וְאָכֵל קָרְבָּנוֹ' הַיְנוּ תְּפִילָּתוֹ וּכְשֶׁמִּתְפַּלֵּל וְטוֹעֵם מְתִיקוּת בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִילָּה זאת הַבְּחִינָה נִקְרֵאת "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה" וְאֵין יָכוֹל לִטְעם מְתִיקוּת בַּתְּפִילָּה אֶלָּא כְּשֶׁתִּקֵּן פְּגַם הַבְּרִית כִּי מַיִּין מְתִיקִין, זֶה בְּחִינַת מַיִּין דְּדַכְיָן וּמִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַיִּין מְתִיקִין, אֲזַי דִּבּוּרָיו מְתוּקִים וְטוֹבִים וּכְשֶׁיּוֹצְאִים מִפִּיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'הַשְׁמַע לְאָזְנְך' וְכוּ' אֲזַי נִכְנָסִים מְתִיקוּת הַמַּיִּין לְתוֹך עַצְמוֹתָיו, בִּבְחִינַת: "וּשְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" וּכְשֶׁעֲצָמוֹת מַרְגִּישִׁין מְתִיקוּת הַדִּבּוּרִים, זֶה בְּחִינַת: "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה" וְאָז אַרְיֵה נָחֵת וְאָכֵל קֻרְבָּנֵהּ כִּי עֶצֶם זֶה בְּחִינַת אַרְיֵה אֲבָל מִי שֶׁפָּגַם בִּבְרִיתוֹ, הוּא בִּבְחִינַת מַיִּין מְרִירִין בִּבְחִינַת "וְלא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה מַיִּין מְסָאֳבִין, זֶרַע טָמֵא אֲזַי אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת: "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה" וְאָז כַּלְבָּא נָחֵת שֶׁהוּא בְּחִינַת מַיִּין מְרִירִין, שֶׁצּוֹוֵחַ הַב הַב וְהוּא בְּחִינַת מָרָה דְּאִית לָהּ תְּרֵי פִּיּוֹת וְהוּא בְּחִינַת: "חֶרֶב פִּיּוֹת" בְּחִינַת גֵּיהִנּוֹם דְּאִית לָהּ תְּרֵי בָּנוֹת, שֶׁצּוֹוְחִין הַב הַב וְזֶה בְּחִינַת חוֹלַאַת שֶׁקּוֹרִין בְּרֶעכֶנִישׁ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, שֶׁשּׁוֹבֵר עֲצָמוֹת שֶׁל אָדָם וְזֶה מֵחֲמַת קִלְקוּל הַמּחַ שֶׁבָּעֲצָמוֹת בְּחִינַת מַיִּין מְסָאֳבִין, מַיִּין מְרִירִין שֶׁבָּא הַחוֹלַאַת הַזּאת מֵחֲמַת תַּאֲוָות נִיאוּף וְזֶה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּקָרְבַּן פֶּסַח: "וְעֶצֶם לא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" [וְכָתוּב בַּזוהַר: שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִין בָּעֲצָמוֹת "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ" וְזֶה הָיָה קָשֶׁה מְאד לְהַמִּצְרִים עַיֵּן שָׁם] כְּדֵי שֶׁיַּבְחִינוּ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֶת עַצְמוֹ, אִם בְּרִיתוֹ עַל תִּקּוּנוֹ כִּי בַּפֶּסַח כְּתִיב בּוֹ: "וְכָל עָרֵל לא יאכַל בּוֹ" כִּי עִקַּר הַפֶּסַח תָּלוּי בְּמִצְוַת מִילָה כַּיָּדוּעַ וּכְשֶׁהִשְׁלִיכוּ אֶת עַצְמוֹתָיו לַכְּלָבִים וְרָאוּ אִם שָׁלְטוּ בָּהֶם הַכְּלָבִים, חַס וְשָׁלוֹם הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין הַבְּרִית, חַס וְשָׁלוֹם, עַל תִּקּוּנוֹ וְזֶה מַה דְּאִיתָא בַּזוהַר "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד" לְעִנְיַןטֻמְאַת הַבְּרִית "אֵין הָבִין", וּמֵבִיא הַפָּסוּק: "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ" עַיֵּן שָׁם וְזֶה:הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי וּמִיַּד כֶּלֶב אֲבָל 'הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה' הַיְנוּ כְּשֶׁאַרְיֵה יאכַל קָרְבָּנִי, זֶה לִי לִישׁוּעָה וְזֶהוּ אֵצֶל חֶרֶב וְכֶלֶב כָּתוּב לְשׁוֹן הַצָּלָה, וְאֵצֶל אַרְיֵה כְּתִיב יְשׁוּעָה. וְדַע שֶׁעַזֵּי פָּנִים שֶׁיֵּשׁ בַּדּוֹר הֵן הֵן הַכְּלָבִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ" וְהֵן עוֹמְדִין וְחוֹלְקִים עַל תְּפִילַּת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁעֲדַיִן לא תִּקֵּן בְּרִיתוֹ בִּשְׁלֵמוּת וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה . 'צוֹרְבָא מֵרַבָּנָןדִּיתִיבבְּתַעֲנִיתָא, לֵיכוּל כַּלְבָּאשִׁירוּתָא' כִּי בְּוַדַּאי הַצַּדִּיק אֲכִילָתוֹ הִיא יְקַר הָעֵרֶך כִּי מַשְׂבִּיעַ אֶת נֶפֶשׁ דִּקְדֻשָּׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "צַדִּיק אכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ" וְהַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָןדְּמַרְעִיב אֶת נַפְשׁוֹ, וְאֵין יוֹדֵעַ לְהַשְׂבִּיעַ נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל זֶה לֵיכוּל כַּלְבָּאשִׁירוּתָא, שֶׁגַּם בָּהֶם כְּתִיב: "לא יָדְעוּ שָׂבְעָה" כִּי גַּם הוּא אֵין יוֹדֵעַ אֵיך לְהַשְׂבִּיעַ אֶת נַפְשׁוֹ הַיְקָרָה. וּבִשְׁבִיל זֶה נִקְרָא כֶּלֶב בְּשֵׁם שֵׁגָל כִּי הוּא בָּא עַל תַּאֲוָות הַמִּשְׁגָּל כַּנַּ"ל וְדַוְקָא שֶׁאֵין צָרִיך לְהִתְעַנּוֹת וּמִתְעַנֶּה אֲזַי לֵיכוּל כַּלְבָּאשִׁירוּתָא אֲבָל מִי שֶׁצָּרִיך לְהִתְעַנּוֹת בְּוַדַּאי צָרִיך לְהִתְעַנּוֹת וּמִצְוָה הוּא וְזֶה בְּחִינַת דִּיתִיבבְּתַעֲנִיתָא, יְתִיב דַּיְקָא יְתִיב, הוּא מוֹרֶה עַל הַדָּבָר שֶׁאֵין מִשְׁתַּנֶּה כַּמּוּבָא [עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ זַ"ל].

*

יש תפילה שהיא מן העצמות, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה". כאשר זוכה אדם לתפילה כזו זוכה הוא גם כן למתיקות שבתפילה. אך איך זוכים לכך? מלמד ר' נחמן שהתנאי להגיע לדרגה זו של תפילה, הוא שמירת הברית! מי שפגם בברית שלו לא יכול להגיע לתפילה של "כל עצמותי תאמרנה" וממילא הוא גם אינו זוכה במתיקות של התפילה. למה ומה הקשר בין השניים? ומהי המתיקות הזו שאנו בוודאי משתוקקים לה? בכך נעסוק הפעם.

מהו פגם הברית? פגם הברית נעוץ בחטאי התאווה לסוגיה. המקום שבו אדם מועל בברית עם זולתו. עצם העובדה שיש שניים שיש אותי ואותך, כבר יוצר מקום בו אני יכול לשמור לשני אמונים או חלילה מקום שאני יכול לבגוד בו בדיבור, במחשבה ובמעשה. אדם יכול לפגום בהתקשרות עם הזולת במישורים רבים: ברית היסוד - היא הברית היסודית והברורה מכולם של ההתקשרות של האיש והאישה ושמירת הברית הזו הן מבפנים והן מבחוץ. אבל גם מעבר לברית זו אפשר למעול באמונו של הזולת גם בהקשרים אחרים: בלשון- בדבר שקר או לשון הרע. במחשבה - במחשבות לא טובות והרהורי עבירה ואפילו בהסתכלות יכולה להיות מעילה בברית הלא כתובה בין אדם לזולתו.

*

"כל עצמותי תאמרנה" – העצמות לא מדברות, הן אומרות. מה היחס בין דיבור לאמירה? הדיבור שייך לדיאלוג בין שניים, והניסיון לגשר על הפער שבין שניהם. המאמר לעומת זאת הינו סוג של מונולוג, אחד לעצמו, אומר את שלו והשומע ישמע. איננו מנסה לגשר על הפער שבינו לבין הסובב אותו. להיפך, שרוי המאמר בתוך עצמו וזה כוחו. "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה',א') כך העולם שנברא במאמר באותו אופן מונולוגי, שרוי בתוך עצמו, נברא כנתון שותק, ללא פה, ללא דיבור, איננו פונה לכתובת מסוימת אלא עסוק בשלו על חוקיו וכלליו והשומע ישמע. על כך אומר השפת אמת שעשרת הדברות הינן תיקון לעשרת המאמרות, שכן התגלות ה' ונתינת התורה הן פריצה של המאמר החד כיווני בו נברא העולם, אל עבר הדיבור הפונה אל האדם. אך גם לאחר מתן תורה, העולם נשאר אומר את שלו והדיבור שמאחוריו מסתתר למבקשים אותו באמת. והנה בתוך גופינו, לעומת זאת, קיימת שניות הפוכה: כלפי חוץ האדם מדבר, זוהי הגדרתו, טבעו וגדולתו של האדם. והנה כלפי פנים, בתוך תוכו, באופן מפתיע – חבוי חלק קשיח, נראה דומם כאבן, הדומה יותר לעולם הנברא במאמר – עצמותיו של אדם הן, ללא פה, ללא דיבור, אך דווקא מתוך כך נשמעת אמירתן.

העצמות תמיד אומרות, אפילו אם הפה שותק. מהבחינה הזו דווקא הנוקשות שבהן היא זו שפונה ויוצאת כלפי חוץ, תמיד יש לה מה לומר, ומדוע? כי היא תמיד נוכחת באופן עקבי ועיקש ללא תלות חיצונית. ולכן בתפילה של "כל עצמותי תאמרנה" תמיד יש מה לומר, ולא זו בלבד אלא שאין עצם שלא אומרת משהו – "כל עצמותי". העצמות אומרות את מה שהפה לא מוכן להגיד. הן לא מתביישות משום אמירה כי אין להן בשר לכסות אותו ואין דרכו של מאמר להביט החוצה. כל עוד האמירה היא אמתית וכנה היא תאמר. וגם אם הפה ישתוק, העצמות תספרנה את אשר הפה איננו מוכן לדבר. הן מוכנות לצעוק את שלהן מבלי להבחין מי זה המקשיב ודווקא בשל כך הן נשמעות למרחוק. הן מספרות בכנות את המצב כפי שהוא ודווקא בשל כך קריאתן נשמעת בכל לב: 'אני מיואש', 'אני לא באמת מאמין בעצמי', 'אני לא מרגיש שום רגש בשום דבר שאני עושה' וכך הלאה יודעות העצמות לספר את מה שהפה מעדיף לשתוק.

*

העולם נברא במאמר - כביכול הבריאה הינה מונולוג של הבורא והצופה בה מוזמן להצטרף אליה. אך הצטרפות זו אפשרית רק מתוך הכרה באחדות הבורא ובאופן הבריאה החד כיווני  של הבורא. קיומה של דו כיווניות בבריאה היא חידוש. הכיצד יכול הנברא לדבר עם בוראו שלו, עם מי שאמר והיה העולם, לשמוע את המאמר שהוא עצמו עשוי ממנו? לעומת זאת באדם, החידוש הוא הפוך. אם בעולם, הדיבור הוא החידוש, הרי שבאדם המאמר הוא חידוש. הדיבור הינו טבעי לאדם, להתייחס אל העולם ואל האדם כשניים. אך דווקא המאמר החד כיווני, המבקש מן האדם להתמזג עם העולם ולהיות אחד עמו, הוא החידוש אצל האדם. לא פשוט יהיה לאדם להביע את המאמר שלו וכדרכו של מאמר לא להסתכל מיהו השומע. להצליח לצעוק את הצעקה שלך מתוך אמונה שהשומע ישמע ויצטרף אליה, דורש ביטחון דומה כביכול לביטחונו של הבורא שברא את העולם במאמר ובטח בברואיו שיצטרפו למסע הזה. העצמות מצליחות לסגור פער אינסוף, שְנִיוּת שיסודה בעצם הבריאה. דווקא בשתיקתן ובסבלנותן הרבה, המוכנות לחכות עד בלי די, עד יקומו מעפר, שכן יודעות הן – הכל אחד.

כל המתיקות בעולם הזה באה מן היכולת למצוא את האחד בתוך השניים. מהמתקת הדינים של אותו דין קדמון שבו נברא העולם. העולם נברא במידת הדין ומן הפירוד המאפיין אותה. פירוד בין כל חלקי הבריאה האחד ממשנהו ופירוד ראשוני עוד יותר מן הבורא בסוד הצמצום הקבלי. זהו דין גדול שעמו מרירות רבה, שכן הפירוד כואב, מבודד, מפקיר את זולתו. להמתיק דין זה משמעו להצליח לחצות את פערי האינסוף הללו. להצליח למצוא את האחד בתוך בריאה שעשויה משניים. כך פרשת הבריאה פותחת באות ב' לרמוז לנו על האבן היסודית ביותר של הבריאה – הפיצול, הפירוד והשניות. וכך דורש התקוני זוהר "בראשית" אותיות  "ב' ראשית" ומכוון לסתירה המובנית בעצם הבריאה בין ההתחלה שלך לבין ההתחלה שלי. מבחינתי נראה לי שאני הראשית ומבחינתך נראה שאתה. האם אפשר למצוא בתוך עולם-דין שכזה המתקה?

אם אדם זוכה לגשר על הפירוד הזה וזוכה למצוא את האחד – הוא חש מתיקות גדולה, המתקת הדינים. ההמתקה של הדין היא היכולת למצוא את האחד בתוך עולם של שניים, "לייחד ייחודים". שיחה טובה עם חבר, מעשה טוב, קשר, חיבור, זה מתוק, זה ממתיק. כל פעם שיש חיבור בין הנפרדים יש המתקה. ככל שהפירוד היה גדול יותר כך האחד שיכול לצמוח מבין קרעיו מתוק יותר. אם העולם היה נשאר בפירוד גמור או אז הייתה המרירות גדולה. מצד שני, אם העולם לעולם לא היה נפרד והכל היה מחובר זה לזה, לא היינו מרגישים את ההמתקה. ההמתקה נוצרת דווקא בתהליך בו מתוך הפירוד מוצאים את החיבור, מוצאים את הייחוד, מוצאים את האחד. הפירוד מכריח את הרוצים להתקרב להעמיק יותר, לחפור עמוק יותר בשני, על מנת למצוא בו את האחד. וככל שיש לחפור יותר האחד המחבר בין השניים צריך להיות גבוה יותר ופנימי יותר ועל כן מתוק יותר. הב' של בראשית המרמזת על הפירוד במציאות פותחת מרחב חדש בעולם אשר "בו ובתוכו" מתרחש הסיפור של התורה שאיננו אלא הסיפור של האחד בתוך עולם של פירודים. התורה פותחת בב' להזמיננו אל מרחב זה. אלא שאחד זה חמקמק, פנימי, נסתר. כלפי חוץ פירוד, ב' ראשית ורק המעמיק ראות רואה בתוך הב' את הנקודה. כל עניינה של התורה איננו אלא למצוא נקודה זו.

אלא שנקודה זו צריכה שמירה שכן היא פנימית וחמקמקה בתוך עולם של פירוד וחיצוניות המנסה כל הזמן להסתיר אותה ולנתק אותה ממקורה האינסופי המאחד את הנפרדים באינסוף. תיקון הברית יהיה כאשר שניים שומרים אמונים לנקודה הפנימית הזאת ומגנים עליה מפני המנסים להסתיר אותה ולהעלים אותה. הנקודה נמצאת בתוך הב' להזכירנו שהפירוד לב', לשניים, הינו חיצוני בלבד, הינו פירוד שניתן לחצות אותו ושבעומק גם השניים הינם אחד.

הברית היא אותו מקום שבו השניים מצהירים שהם אחד, מוצאים את האחד שבתוכם ושומרים נאמנות לאחדות זו. לא מועלים זה בזה, לא בוגדים זה בזה, 'אני יודע גם אתה נשמה, שגם אתה חלק אלוקה ממעל, אני לא אשקר לך או אעבוד עליך או ארכל עליך – אני שומר לך אמונים'.

*

זאת הסיבה שדווקא בתפילה יש המתקה גדולה. כי התפילה באה לגשר על הפער הגדול ביותר, על הפירוד הגדול ביותר, על הַ-ב' ראשית הגדול ביותר, על הפירוד בין העולם לקב"ה, בין האדם לבין בוראו. התפילה חוצה מרחקי אינסוף, להזכיר לו לאדם שהוא לא לבד, שיש כתובת לפנות אליה, שהעולם איננו מופקר כמו שהוא נראה. לדבר עם ה' משמעו לפרוץ את ההעלם השורשי שבעצם בריאת העולם. אין רחוק מזה ואין נראה בלתי אפשרי יותר מזה ועל כן כאשר בכל זאת מתרחשת התפילה אין המתקה גדולה ממנה. נדגיש שוב, התפילה איננה סוגרת את הפער שבין הבורא לבין הנברא. אין בכוחה לחתור תחת מעשה בראשית. גם לו היה כך לא הייתה בכך המתקה. זו נעשית דווקא מתוך הפירוד המגלה בתוכו את הייחוד. דווקא המרחק הוא זה שהכריח את המתפלל לחפור עמוק יותר ולגלות את הנקודה הפנימית שבה הכל אחד, שבה קרוב ה' ככל שיכול. "הדין נמתק בשורשו" ולא כשהוא מתבטל. לו היה מתבטל, היה אולי בכך חסד, נס, אבל לא מתיקות כמו זו שמגלה שכל הדין עצמו היה גם הוא חסד גמור. כיוון שהמרחק עצמו שבין הבורא לנברא הוא שהביא את המתפלל אל הייחוד הפנימי. ייחוד כזה הוא ברית, כיוון שהוא משאיר את הנפרדות של השניים ובכל זאת מצליח לכרות ביניהם ברית, שומר על הב' ומתוך מוצא בתוכה את הנקודה.

מבחינה זו העצמות מבטאות את הפירוד הראשוני השרוי בתוך עצמו שממנו מתחיל המסע אל הברית, את הדין הממתין להמתקה. ובמושגים שהשתמשנו בראשית דברנו אפשר לומר שהעצמות מבטאות את המאמר ואילו הבשר שהוא תקשורתי (קומוניקטיבי) יותר, מבטא את הדיבור. אלא שלפי דברנו, כמו שללא העצמות לא היה לבשר על מה להתלות ולהישען והיה נשאר רכיכה חלשה וחסרת עצמיות כך גם הדיבור ללא המאמר היה נשאר ללא תוכנו הפנימי. כמו ב' ללא נקודה. גם שיחה בטילה הינה דיבור אף על פי כן אין בה מאמר. יכולים שניים לתפוש את עצמם אחרי שעה של שיחה בטילה ולשאול 'אז מה בעצם אמרנו?' ולמצער, כך גם אחרי שעה של תפילה והתבודדות, יכול אדם לשאול את עצמו את אותה שאלה. לתפילה כזו יש טעם של פגם הברית, של התקשרות ללא ברית, ללא התאחדות, ללא אותה נקודה פנימית.

*

תמיד יהיה שני, תמיד יהיה זולת. כך נברא העולם- ב' ראשית. השאלה היא רק אם תשמור את הברית עימו, אם תעמיק אל הנקודה הפנימית שבב' ואם תחתור אל מה שבו ובתוכו. אם כן - תמצא שם מקור מים חיים ומתוקים. מים הם סמל לחיבור וחיבור הוא ביטוי של חיים. אך אם לא תשמור את הברית גם אז תמצא שם מים, חיבור בכל מקרה יהיה, הוא עובדה הכרחית. גם החיים הינם כורח וכוחות החיים חזקים מכל. אף על פי כן מתיקות לא תהיה שם. מים בכל מקרה יהיו אך מרירים. חיבור בכל מקרה יהיה אלא שגם אם בתחילה ידמה למתוק, מתוך צפייה לאותה המתקה שאליה חותרת כל הבריאה כולה, בסופו של דבר טעמה יהיה מריר תפל וריקני. בלי עומק, בלי אחדות, בלי נצח, כוחות הפירוד יגברו והשניים ימאסו זה בזה בטעם מר ובאכזבה רבה. אך גם הבדידות לא תהיה להם מפלט שכן אין חיים ולא חיוניות ולא מתיקות ללא השני, כך נברא העולם. כל התאוות, החטאים, הכוחנות, האלימות, החנפנות, המחלות, הדיכאון, כולם באים ממים מרים אלה. אין מנוס משמירת הברית. אין היא רק טובה לשני אלא גם ובמיוחד לעצמך- לעצמות שלך.

אדם השומר את הברית עושה גם טובה לעצמו - לעצמות שלו. אדם השומר את הברית הוא אחד עם עצמו, הוא כן ישר ואמתי עם סביבתו. וכשאדם הוא כך הדברים שלו נשמעים, כפי שכתוב במסכת ברכות (דף ט"ו) "השמע לאוזנך מה שפיך מדבר". לפי ר' נחמן, הגמרא איננה רק מצווה להגיד בקול את קריאת שמע על מנת שתוכל לשמוע אותה, כלשון הפסוק "שמע ישראל", אלא מורה לו לישראלי להיות כזה שדבריו נשמעים שכן מתוקים הם וזאת כיצד- על ידי שמירת הברית. "וּמִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַיִּין מְתִיקִין, אֲזַי דִּבּוּרָיו מְתוּקִים וְטוֹבִים וּכְשֶׁיּוֹצְאִים מִפִּיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'הַשְׁמַע לְאָזְנְך' וְכוּ' אֲזַי נִכְנָסִים מְתִיקוּת הַמַּיִּין לְתוֹך עַצְמוֹתָיו, בִּבְחִינַת: "וּשְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" וּכְשֶׁעֲצָמוֹת מַרְגִּישִׁין מְתִיקוּת הַדִּבּוּרִים, זֶה בְּחִינַת: "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה"". הציווי לשמוע איננו רק בצעקה אלא במסירת הנפש על האחד ועל שמירת הברית עמו ועל העיקשות להאמין באחד בתוך עולם של פירוד, כפי שמורה המשך הפסוק ועיקרו. כדי להאמין באחד צריך קודם כל להיות אחד ולא להתערבב עם השני בחיבורים חיצוניים שאין בהם את האחד, שאין בהם ברית. היה עצמך ותראה שאתה יכול לצעוק. ועוד יותר מכך "השמע לאוזנך מה שפיך מדבר" - משמעו היה עצמך, הקשב טוב למה שאתה בעצמך אומר. היה אחד עם עצמך ותראה שאתה יכול גם להאמין בה' אחד. כשאדם צועק גם העצמות שומעות אבל לא בגלל שהוא צועק בקול גדול, האוזניים של העצמות מקשיבות למשהו אחר- האם אתה עצמך? והאם אתה שומר על עצמיות זו למען הברית. או אז מוכנות הן להצטרף אליך בתפילתך, להצטרף אליך במאמר הצועק את שלו ואיננו שועה לכל מה שבחוץ, כביכול שרוי בתוך עצמו עד אשר יגיע אל האחד בבחינת "כל עצמותי תאמרנה".

                                                                   *

זֶה בְּחִינַת: "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה" וְאָז אַרְיֵה נָחֵת וְאָכֵל קֻרְבָּנֵהּ כִּי עֶצֶם זֶה בְּחִינַת אַרְיֵה אֲבָל מִי שֶׁפָּגַם בִּבְרִיתוֹ, הוּא בִּבְחִינַת מַיִּין מְרִירִין בִּבְחִינַת "וְלא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה מַיִּין מְסָאֳבִין, זֶרַע טָמֵא אֲזַי אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת: "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה" וְאָז כַּלְבָּא נָחֵת שֶׁהוּא בְּחִינַת מַיִּין מְרִירִין, שֶׁצּוֹוֵחַ הַב הַב וְהוּא בְּחִינַת מָרָה דְּאִית לָהּ תְּרֵי פִּיּוֹת וְהוּא בְּחִינַת: "חֶרֶב פִּיּוֹת" בְּחִינַת גֵּיהִנּוֹם דְּאִית לָהּ תְּרֵי בָּנוֹת, שֶׁצּוֹוְחִין הַב הַב

 

מי שלא שומר את הברית, יש לו כביכול שתי פיות. הפה האחד מדבר משהו אחד אך בעצם הפה השני אומר משהו אחר לגמרי. תפילה כזו היא תפילת כלב. כשמו כן הוא כ – לב, כמו לב, נראה כאילו הוא נאמן אך באמת כל רצונו זה 'הב הב'. נראה כביכול שהוא רוצה לתת אך בעצם רוצה לקחת – שתי פיות. גם צייתנותו הרבה איננה מתוך נאמנות אמתית היוצאת מעצמה למען הזולת ולמען הברית עמו. בעצם גם צייתנות זו איננה אלא כדי לקבל בסוף - 'הב הב'. אפשר אף לדרוש 'הב לי את ה-ב', אך בלי הנקודה שבפנים'. נראה כאילו הכלב מודע מאוד לב' ראשית שבמציאות ולצורך להגיע לשני בשל כך, אך גם זאת עושה עדיין בתוככי עצמו ולמען עצמו, בשביל העצם שיקבל בסוף. כל חייו של הכלב בשביל עצמו, אך מבלי משים איננו שם לב שהוא כל הזמן לא עצמו לשם כך. אין לו עצמיות ולכן אוהב הוא כל כך עצמות של אחרים שהרי אחרי עצמיותם הוא רודף כל הזמן. אוהב לנשוך את העצם, להרגיש חזק את אחיזתו בעצמיות של האחר מבלי לתת לה מקום אמתי בתוכו. אין הוא אפילו אוכל אותה, בוודאי שלא מפנים אותה אל קרבו. אחרי הכל, רוצה הוא רק את התוצאות החיצוניות של יכולתו המופלאה להיות נאמן כביכול לה.

גם תפילתו של יהודי יכולה להיות בעלת שתי פיות. בפה אחד מהללת ומשבחת לה' ובפה השני עושה זאת על מנת לקבל, 'הב הב'. בפה אחד אומרת "סלח לנו אבינו כי חטאנו", אך בפה השני אומרת "אחטא ואשוב". או כך סתם, בפה אחד ממלמלת את מילות התפילה והפה השני רק ממתין שהיא תגמרו בעצם אומר 'הב לי הרגל או 'הב לי מסגרת' או 'הב לי כבוד או לפחות לא בושה', הב הב...

לא לשוא קריאת שמע נתקנה לפני תפילת שמונה עשרה. אם אין "שמע ישראל" ואין "השמע לאוזנך" ואין ברית ואין ה' אחד ואין קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, איך תהיה תפילת שמונה עשרה שלאחר מכן? אם אתה בעצמך לא אחד, מה אתה רוצה מה' אחד? לך בעצמך אין עצמיות, העצמות שלך מפורקות ושבירות, עשויות חלקים חלקים הסותרים זה את זה, ואיך תוכל לחצות עולמות אינסוף בתפילה ולבקש את המתיקות שלה?

אך תפילת הצייתנות הכלבית יכולה להיות הרבה יותר סמויה מכך. יכולה היא להסתתר מאחורי צייתנות דתית לכאורה, הלכתית ורבת חומרות ואף על פי כן חסרה היא את הברית עם ה', חסרה היא את הנקודה. שתי פיות לה. גם היא עשויה מסוג מסוים של משא ומתן של תן וקח עם הקב"ה. 'קח אתה ה' את ההלכה ותן לי טובות הנאה', או במקרה יותר גרוע, 'עזוב אותי לנפשי'. קשה לזהות את השניות ממנה היא עשויה. אך ראה את שמירת הברית שלה, מצביע ר' נחמן לכאורה לאזור לא קשור, הסתכל שם ותבין הכל! 

*

'צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דִּיתִיב בְּתַעֲנִיתָא, לֵיכוּל כַּלְבָּא שִׁירוּתָא' (תלמיד חכם שיושב בתענית יאכל הכלב את מנת האוכל שלו). לכאורה התענית שישב התלמיד חכם, צדקות היא ואף על פי כן מגנה הגמרא את מעשהו. ומדוע? אדם היושב בתענית ולא אוכל, יוצר בתוכו פיצול בלתי אפשרי, שתי פיות. אתה אמנם לא אוכל אבל הכלב שבתוכך רוצה מאוד לאכול. אומר ר' נחמן שישנו תיקון יותר גבוה –"צדיק אוכל לשובע נפשו". לדעת איך לאכול בקדושה זה התיקון היותר גדול. כך אדם שפותח בדיאטה רצחנית, הסיכויים שהוא יחזיק לאורך זמן קטנים וקלושים. הכלב שבתוכו ינבח עוד יותר,הוא מחכה לרגע בו יהיה חלש ואז יקפוץ עליו. החכמה היא לקחת ביס אחד וזהו. זוהי חכמה יותר גדולה מאשר לא לאכול בכלל. אדרבה, עם העוגה ניתן להגיע ממש לתיקון הברית בזה שאדם יודע איך לאכול – לשובע נפשו, ויודע להודות לה' – ולברך. התיקון היותר עמוק הוא כאשר אתה יודע כמה לאכול ואיך לאכול, איך להפנים את הפנימיות של האוכל. אחרת יש כאן שתי פיות, פה אחד סוגר את עצמו מאכילה בזמן שהפה השני רוצה ממש לאכול. העצמות של אדם שומעות ומודעות לכל, וברגע שאתה שניים הן מאבדות את הקשיחות הפשוטה שלהן ואז הן עצמות נשברות. לכן כתוב "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי", דהיינו בקשה לפני ה' שיציל את היחידה שלי, את האחד שבי, תציל אותי מהכלב שבי שלא אהיה שניים, שאהיה אחד, שאהיה אתך.

מי שבמיוחד יודע לזהות את הפיצול הזה המצוי בתוכו של אדם הוא דווקא הכלב שמכיר את הדברים מתוכו. אותו חוש שיודע להיות טפל לשני ולרצות אותו הוא עצמו המזהה אצל השני את החולשה שלו ואז יודע הכלב לנבוח עליו. בשניהם מזהה הכלב היטב את זולתו ומכוון את עצמו לפיו. בשניהם אין לו עצמיות. את הכלב שבתוכך יזהה הכלב היטב בחוש הריח שלו. אם תפילתך תפילת שתי פיות, ינבחו עליך הכלבים או דומיהם כמי שזיהו עצם שבורה לאחוז בה. אדם שהוא אחד ופיו אחד, לא יגעו בו הכלבים כלל. כך במצרים בדקו ישראל את תיקון הברית שלהם על ידי עצמות קרבן הפסח, כך מספר ר' נחמן. אם התנפלו הכלבים על עצמות הקרבן סימן היה שיש פגם בברית של בעל הקרבן ואם לאו, סימן שתיקונו יפה.

באמת גם כלבים אלה הם שליחיו של ה'. כך מסביר ר' נחמן שכשאדם מתפלל תפילת שתי פיות ובריתו פגומה, שולח ה' כלב לאכול את קרבנו, כדרך שהייתה האש נראית על המזבח בימי בית שני. אך תפקידו של הכלב איננו רק להעניש או לבזות אותו אלא דווקא להציל אותו. להציל אותו מיד הכלב שבתוכו, "מיד כלב יחידתי". כך אם עזי הפנים שבדור רודפים אותך, סימן הוא שיש בך עצמך מעט עזות שידעו הם לזהות. דוק ותקן שהרי גם שליחי ה' המה.

בכל זאת יש תיקון טוב יותר. המתפלל מבקש הצלה מן הכלב ומן האריה ישועה. הצלה- משמע שהיה המתפלל בצרה והיה זקוק להצלה ממנה . השניות בתוכו של המתפלל באה לידי ביטוי מוחשי בשניות של צרה והצלה ממנה. שניות שנשארת גם לאחר מכן שכן בהצלה הצרה עדיין נשארת אלא שאני חמקתי ממנה. אך יש בקשה גבוהה ממנה והיא ישועה. בישועה לא רק שהנושע מצליח לגבור על הצרה וזו מתבטלת, אלא שמתברר שבעזרת הצרה הזאת באה הישועה והדין נמתק בשורשו. מתברר שכל הדין לא היה אלא חסד, מתברר שה' אחד ושרק כך מעומק המרחק יכול הייתי להגיע אל הנקודה הפנימית ולהיבחן האם אני משומרי הברית ואזי עם כל העצמות אפשר לצעוק "ה' מי כמוך".

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php