"כמבנה עיר מנגב" – ייחודו של הצפון

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם עסקנו ביחס בין העיר למקדש על פי נבואת יחזקאל, וכן בשמה ובמהותה של העיר בנבואות יחזקאל וירמיהו. בשיעור זה נעסוק במשמעות מיקומה של העיר ביחס למקדש – מדרום לו, בעקבות הפסוק (יחזקאל מ, ב): "בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים הֱבִיאַנִי אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב". מהי משמעותו של הביטוי "כמבנה עיר", ומהי משמעות המיקום "מנגב"? האם זהו ציון טכני של המיקום, או שישנה משמעות רוחנית לכך שהמקדש שוכן מצפון לעיר?

"ועליו כמבנה עיר"

נפרק את הביטוי לחלקיו, ונבחן את משמעותו של כל חלק בנפרד.
"עליו". הרד"ק מסביר (וכן פירש המצודת דוד):
"בסמוך לו, כמו 'ועליו מטה מנשה', כי בית המקדש יהיה בנוי בהר כמו שהיה".
"כמבנה עיר". רש"י מפרש "כבניין עיר", והרד"ק מבאר:
"הראהו כמו עיר בנויה, או שהיו בונין אותה, ובבניין הבית הראו לו איך היו בונין, והראה לו האיש שהיה עומד על הבונים ומודד האורך והרוחב איך יבנו".
לפי הרד"ק ההבדל בין העיר לבית הוא שביחס לעיר יתכן שה' הראה לנביא באופן כללי כיצד בונים את העיר ויתכן שהראה לו עיר בנויה, ואילו לגבי הבית הראה לו ה' בפירוט כיצד בונים את הבית. בעניין זה כבר ראינו בשיעורים קודמים את דבריו של ר' אליעזר מבלגנצי:
"'כמבנה עיר' ולא עיר ממש, כי לפי העניין לא בניין עיר הראה לו אלא בניין היקף חצרות הבית, הוא שאמר עליו בסוף המראה 'חומה לו סביב', וכך הוא פתרונו: 'ועליו כמבנה עיר' – חומה בלי שער".
לפי ר' אליעזר מבלגנצי ה"עיר" אינה עיר ממש, אלא החומה המקיפה את חצרות הבית, הנראית כמבנה עיר.
ר' מנחם בן שמעון מפרש "כתבנית עיר", כלומר לא העיר ממש אלא מעין דגם של העיר. המלבי"ם מסביר שהנביא ראה "כמבנה עיר, כי העיר רחוקה מאוד", ועל כן לא ניתן לראות אותה בבהירות, אלא רק "כמבנה עיר".
"מנגב". רש"י מסביר: "בדרומו של ההר", וכך גם ר' אליעזר מבלגנצי. המלבי"ם מבאר כך:
"הנה יתבאר כי העיר לעתיד תהיה בדרום המקדש רחוקה ממנו מ"ה מיל, לכן ראה כמבנה עיר כי העיר רחוקה מאוד נגדו מצד נגב ואינה עומדת במקום שעמדה בראשונה סמוך למקדש".
המלבי"ם טוען כי העיר שוכנת הרחק מדרום למקדש (למרות שהוא אינו אומר במפורש כי המקדש נשאר במקומו המקורי, בהר המוריה).

"מנגב"

כעת ננסה לבחון את משמעותו של תיאור הכיוון שבו נמצאת העיר. כפי שנבאר, הגישה למקדש מן העיר היתה תמיד מן הדרום.
ניתן לראות זאת כבר במשכן שילה. המיקום המשוער של המשכן בתל שילה נמצא מצפון לעיר – מצפון לעיקר התל, והדרך הקדומה לשילה מגיעה מדרום – תחילה מגיעים לעיר ולאחר מכן ממשיכים צפונה למשכן.
כך גם בירושלים הקדומה – המקדש והר הבית שכנו מצפון לעיר דוד, כלומר העיר שוכנת בדרום, מעליה בית המלך ומעליו בית ה'.
גם בימי הבית השני, כשהעיר התרחבה מערבה וצפונה, הכניסה העיקרית להר הבית היתה מדרום, ולכן בצד דרום היו להר הבית שני שערים, בניגוד לצדדים האחרים, שבכל אחד מהם היה שער אחד בלבד. אחד ההסברים לכך הוא שבאופן מסורתי החלק העיקרי של העיר היה בדרום, ולכן עיקר העלייה מן העיר אל המקדש היה מצד זה.
גם במקדש עצמו ניתן לראות את הפער בין החלק הצפוני לחלק הדרומי: הכבש נמצא מדרום למזבח, ודרכו עולים צפונה אל המזבח. גם אכילת קדשי קדשים מתבצעת דווקא בצפון, בניגוד לקדשים קלים, הנאכלים בכל העזרה.
מן ההתבוננות הראשונית הזו מתברר כי גם בירושלים הקדומה וגם בשילה העיר נמצאת מדרום למקדש, בדומה למתואר בחזונו של יחזקאל. בנוסף אנחנו רואים שגם במקדש עצמו, בנושאים הקשורים בעבודת האדם, ישנה משמעות מיוחדת לצד צפון בכל הקשור לקדושה יתרה, ודבר זה מתבטא הן ביחס בין הכבש למזבח והן במקום אכילת קדשי הקדשים.
נראה שהיחס בין העיר שבדרום למקום המקודש שבצפון מפורש בספר תהלים (מח, ב-ג):
"גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב".
בפשטות נראה שהשם "הר ציון" מכוון להר המוריה, שעליו שוכן בית המקדש. כך מתבאר במקומות רבים בתנ"ך, ונביא שלוש דוגמאות לכך:
ישעיהו (ח, יח): "הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן".
תהלים (עד, ב): "זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ".    
תהלים (ב, ו): "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי".
הר ציון הוא המקום שבו ה' שוכן, הר קדשו – הר המוריה, מקום המקדש.
אם כן, הכתוב מכנה את הר ציון "ירכתי צפון", כלומר הוא שוכן לצפונה של מצודת ציון, היא עיר דוד.

"צפון" – כינוי פיוטי להר האלוהים

בין החוקרים היו שסברו כי "צפון" הוא כינוי פיוטי להר שבו שוכן האלוהים. על פי הבנה זו עובדי האלילים סברו שאליליהם יושבים בצפון, כפי שמשתמע מדברי ישעיהו (יד, יג):
"וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן".
מלך בבל, המתואר בפסוק, דימה לעשות עצמו אלוה ולשכון ב"ירכתי צפון", מקום מושבם של האלים, על פי תפיסתו.
גם באיוב (כו, ז) מופיע הביטוי "צפון" ככינוי לשמי השמים. לאחר שאיוב מתאר את מעמקי השאול, הוא עובר לתיאור השמים: "נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ". זהו תיאור גדולתו של ה', הנוטה את השמים.
דוגמא נוספת לדבר מופיעה בהמשכו של ספר איוב (לז, כב): "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד". הכתוב מתאר רוח סערה המגיעה מצפון, ועמה ברקים המאירים כנוגה הזהב. לעומת השקט והחום, הבאים מן הדרום, הסערה באה מן הצפון, וכך דרכו של אלוהים – להיגלות ברוח סערה ובנוגה מן הצפון: "רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב" (יחזקאל א, ד). הזהב הבא מן הצפון רומז על יקרת כבודו של האלוהים, שמשכנו בצפון.
ייתכן כי המשורר בתהלים מכנה את הר ציון "ירכתי צפון" כדי להבהיר ששם משכן האלוהים, ולא בהרים הנמצאים הרחק בצפון, כפי שמשתמע מן הדימוי הפיוטי. ייתכן כי גם אצל בני ישראל רווח דימוי פיוטי כזה, שלפיו מקום השכינה במקדש של מעלה, השוכן בגן עדן,[1] הוא בצפונו של עולם.
הרב דוד צבי הופמן (בפירושו על ויקרא א, יא) מעיר כי יש הסוברים שהסיבה לבחירת הצד הצפוני כמקום שחיטתם של קדשי הקדשים היא תפיסתם של עמי המזרח בעת העתיקה, שלפיה מושב האלים הוא בצפון. אולם הוא מעיר שאם לציור דמיוני כזה היתה אי פעם השפעה על עבודת הקרבנות, אזי היה מקום קדש הקדשים נקבע בצפון, ולא במערב.

"צפון" – מיקום גיאוגרפי מסוים

גם הרב יואל אליצור התייחס לסוגייתנו, והביא את דעתו של חוקר בשם אייספלט, הסובר כי הכינוי "צפון" מבוסס על מקום מסוים בצפון:
בכתבי אוגרית (עיר חשובה ששכנה לחוף הים התיכון, בצפון הסהר הפורה, בין תקופת האבות לתקופת השופטים) ניתן למצוא את השם "צפן" פעמים רבות. "צפן" או "צררת צפן" הוא הר או רכס הררי גבוה, שבו, לפי אמונתם של האוגריתים, שכנו האלים (בדומה לאולימפוס של היוונים). האלים הראשיים יוחסו אל 'צפן', ונזכרים בצירופים 'אל צפן', 'בעל צפן' ו'ענת צפן'. בזכות כתבים אלו אנו מבינים ש"בעל צפון" שבגבול מצרים (שמות יב, ב; במדבר לג, ז) היה כנראה מקום שבו שכן מקדש לכבוד הבעל, המתגלה בהר צפון, ועומדים על כוונתו של הנביא ישעיהו (יד, יג-יד) בדבריו על מלך בבל: "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן: אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". הצירוף 'ירכתי צפון' שבפסוק זה מקביל בטיבו ל"מרום הרים ירכתי לבנון" (מלכים ב יט, כג; ישעיהו לז, כד).
היכן שכן הר גבוה זה? מקובל לשער שזהו ג'בל אל אקרע, השוכן מצפון לחורבות אוגרית (במורדותיו הדרומיים עובר כיום קו הגבול הדרומי של טורקיה). הר או רכס הררי זה בולט מעל סביבתו, גובהו 1728 מטר מעל פני הים ורגליו בים התיכון. לפני קרוב לשבע מאות שנה ביקר בו ר' אשתורי הפרחי, וכך הוא מתאר אותו בספרו "כפתור ופרח":
"הר גבוה מאד מאד, ושמו בלשון ערבי גבל אלאקרע, כלומ' הר החלק, וזה ההר הוא יחידי ונכנס חרטומו בים ועליו עצי ארזים גבוהים עד לב השמים ועצי בטנים ושם מעיינות מים וכפרים ליתרון ברכתו והוא מקיף כמו יום או יומים".[2]
נראה שעל שם ההר הבולט הזה נקרא גם הכיוון בשם "צפון". מבחינה לשונית השם "צפון" מתאים ביותר להר גבוה. סיומת ־וֹן היא סיומת נפוצה בשמות גיאוגרפיים בכלל (כגון חברון, עגלון, אשקלון, צידון), וגם בשמות הרים גבוהים, בעיקר כאלה הנמצאים בצפון ("צידונים יקראו לחרמון שריון", "ועד הר שיאון הוא חרמון", וכן "לבנון"). שורשו של שם זה הוא צפ"י, כיאה להר גבוה שממנו צופים למרחקים (השוה "צפת", שם מאותו שורש בסיומת הנקבה).
אם "ירכתי צפון" ו"צפון" הם כינויים למיקום גיאוגרפי מוגדר מצפון לאוגרית, מהי משמעות הפסוק "הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב"?
הרב יואל אליצור מסתייג מפירוש גיאוגרפי פשוט כמו זה שהצענו, שלפיו הר הבית נמצא בקצה הצפוני של ירושלים.
נראה שכמו בעניינים וצירופי לשון אחרים, תורת ישראל ורוח ישראל השתמשו באותם מושגים שרווחו, בהקשר אלילי, בין העמים הסובבים את ישראל, ונתנו להם משמעות ברוח אמונת הייחוד הישראלית. המזמור פונה למלכים שנועדים ועוברים בירושלים ואומר להם: הר ציון הוא הוא "ירכתי צפון" האמיתי, מקום משכן האלוהים.
שמא מותר לשער שאף המצוה לשחוט קדשי קדשים בצפון המזבח היא מסוג המצוות הנותנות לבוש חדש, ישראלי, למושג מעולם הפולחן בן הזמן, ומקדשות אותו בקדושת אלוהי ישראל?
עמוס חכם הצביע על הדמיון הלשוני שבין "ירך המזבח צפונה" לבין "ירכתי צפון", וכותב שדרכה של התורה לאמץ מושגים מן העולם התרבותי והמשפטי של זמנה ולתת להם, לעתים, משמעות אחרת לחלוטין.
הוא מביא שתי דוגמאות לעיקרון זה:
א. חוק המקלט. בניגוד לתפיסה שהיתה מקובלת אז, שלפיה מקומות קדושים נותנים מחסה לכל אדם נרדף, מזיד כשוגג, התורה שוללת בתוקף מחסה שכזה. היא מציעה מקלט לשוגג בלבד, בעירם של הלויים, מורי התורה, ובתיאום עם זקני העדה.
ב. מצוות עבד עברי, המסדירה יחסי אחווה בין עובד ומעביד מבני ישראל.
התורה אינה מושפעת כאן מתפיסה של עמים אחרים (אילו זה היה המצב, אכן ראוי היה להקשות על כך, כפי שהקשה הרד"צ הופמן, מדוע לא נקבע קדש הקדשים בצפון). יתכן שכשם שכל עולם הקרבנות של התורה מעוגן בתוך עולם הפולחן בן הזמן, אך מעדן אותו ועוקר מתוכו את יסודות האקסטזה, הפריצות המינית וההתגודדות בחרבות וברמחים עד שפך דם, כך גם בנידון שלנו נותנת התורה מקום לטרמינולוגיה שהיתה מקובלת בפולחן בן התקופה.
בשיעור זה עסקנו לבירור דברי הנביא אודות הגעתו אל "הר גבוה ועליו כמבנה עיר מנגב". ראינו כי עובדי האלילים סברו שאליליהם יושבים בירכתי צפון, במקום שיש המזהים אותו בדרום טורקיה, ואילו תורת ישראל קובעת כי "ירכתי צפון" האמיתי הוא מקום משכן האלוהים.
בשיעור הבא נבחן בע"ה את הסוגיה הזאת ביחס למה שמתרחש במקדש, ואחר כך ננסה לבחון מהי משמעותו המיוחדת של צד צפון.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 

[1] כפי שניתן לראות בקינתו של הנביא יחזקאל (כח, יג-יד) על מלך צור: "בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ... וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ".
 
[2] בעל ה"כפתור ופרח" זיהה הר זה כ"הֹר הָהָר" המוזכר בתיאור בגבולות הארץ, אך לא נעסוק בזיהוי זה כעת.