תמורה | דף לא | כספו של בדק הבית
במשנה למדנו שלא משלמים לבעלי המלאכה העובדים במקדש את שכרם מקדשי המזבח, בגמרא מדייקים שמותר לשלם להם מקדשי בדק הבית, המקור לכך מובא בגמרא:
"הא קדשי בדק הבית נותנין א"ר אבהו: דאמר קרא ועשו לי – משלי".
כלומר, מפסוק זה משמע שמותר להשתמש בקדשי בדק הבית, של ה', בכדי לשלם את שכר בעלי המלאכה העובדים לבנות או לתקן את המקדש. הצורך במציאת היתר אינו מובן, שכן זו היא מטרתו של כסף זה – לשמש לשם צרכי בדק הבית ומדוע אנו נזקקים לפסוק לשם כך? על שאלה זו עמדו בעלי התוספות (ד"ה הא קדשי בדק הבית נותנין מנא ה"מ):
"ואומר מורי הרמ"ר דס"ד דאין מותר לקנות אלא עצים ואבנים שהן צורך הבנין וקדושתן נשארה עליהן אבל ליתן לאומנין בשכרם להוציאן לחולין אסור אלא מתנדבין מעות בפני עצמן לפרוע לאומנין משום הכי איצטריך קרא דמאותן עצמן שהוקדשו נותנין לאומנין".
דהייינו, לולא פסוק זה היינו סבורים שניתן להשתמש במה שהוקדש לבדק הבית לשם קניית עצים ואבנים וכיוצ"ב הנצרכים לשם הבניין בלבד, היות ובקנייה זו הקדושה נשארת במקדש ולא יוצאת לחולין לגמרי, אולם בנוגע לתשלום של בעלי המלאכה אין המצב כן ולכן היינו חושבים שיש לשלם להם מכסף שנודב לשם התשלום עצמו ולא כחלק מהכסף של בדק הבית. מכל מקום, לשם כך נצרך הפסוק בכדי שנדע שניתן לשלם להם מהכסף של בדק הבית.
ברם, בגמרא במסכת מעילה (דף יד עמוד א), אנו למדים שלא משלמים את שכר בעלי המלאכה מכספי בדק הבית:
"אמר שמואל: בונין בחול ואח"כ מקדישין. מאי טעמא? מאן דמתנדב מעות מקדש להו, דאמר תיחול קדושת מעות אבנין ויהיב להון לאומנין בשכרן".
דהיינו, התשלום לא נעשה באופן ישיר ממעות ההקדש; במשנה מובאת דרך התשלום אגב מחלוקת בעניין זה בין רבי עקיבא ובן עזאי (שקלים פרק ד משנה ו):
"המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין לקרבנות הצבור ינתנו לאומנין בשכרן דברי רבי עקיבא אמר לו בן עזאי אינה היא המדה אלא מפרישין מהן שכר האומנין ומחללין אותן על מעות האומנין ונותנין אותן לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה".
יתכן לומר שרבי עקיבא סובר כמשנתנו, שמהתורה מותר לשלם את שכר בעלי המלאכה מכסף של בדק הבית; ואילו בגמרא במעילה האיסור הוא מדרבנן.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)