דילוג לתוכן העיקרי

כפייה על המצוות

קובץ טקסט

 

לעניין הכפייה על המצוות יש היבטים הלכתיים ורעיוניים הנוגעים ליסודות התורה והאמונה. וכבר נדרשו לעניין מחברים אחדים ודנו בו מזוויות שונות, אם לעניין בכללותו[1] ואם באופן ייחודי לכפייה על הצדקה[2]. הפן של תוכחה, מחאה וערבות עלה אף הוא בחיבורים שונים[3]. 

במאמר זה לא באנו לפרוש יריעה רחבה, אלא רק להציע אי אלו נקודות שאפשר שיש בהן מן החידוש.

 א. 

בשו"ע יו"ד נפסק: 

"ריבית דאורייתא שהוא בדרך הלוואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים, שהיו כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו, אבל אין בית דין יורדין לנכסיו... "           (קס"א, ה).

 שתים שמענו כאן: מה בית דין מצווין לעשות ומה מנועים הם מלעשות. כפיית המלווה בגופו - כן; ירידה לנכסיו - לא.

 ההלכה שריבית קצוצה יוצאה בדיינים נקבעה בעקבות דברי רבי אלעזר במסכת ב"מ דף ס"א ע"ב. אבל הוא לא קבע כיצד מוציאים הדיינים. דבר זה הבהיר הרשב"א, ובדרכו הלכו הר"ן והנימוקי יוסף. וכך כתב הנימוקי יוסף:

 "ריבית קצוצה היו כופין אותו בי"ד להחזיר משום מצוות עשה ד'וחי אחיך עמך'[4], והיו מכין אותו עד שתצא נפשו כמו בשאר מצוות עשה, אם אמר: 'סוכה איני עושה', 'לולב איני נוטל', שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו, כדאמרינן בפרק הכותב (כתובות פ"ו ע"א)".

 כלומר, הכפייה כאן נובעת מדין כללי של כפיית בי"ד לקיום מצוות עשה. ומעניין שדין זה נאמר בכתובות בהקשר להלוואה, אבל בכיוון הפוך: אם מסרב הלווה לפרוע למלווה כופין אותו לעשות כן, כיוון שפריעת בעל חוב מצווה ו"במצוות עשה כופין אותו עד...". שם כופין על הלווה לקיים מצוות פריעת בעל חוב, ואילו כאן כופין על המלווה לקיים מצוות וחי אחיך עמך ולהחזיר ריבית שנטל. ויושם לב: כאן מכין אותו אף "עד שתצא נפשו"[5], כדי לקיים "וחי אחיך עמך".

 ב.

 אם הכפייה לקיום המצווה מגעת אפילו עד כדי שתצא נפשו, מסתבר שהיא כוללת גם אמצעים פחות חריפים כמו פגיעה בממונו. כך אכן כתב הר"ן (על הרי"ף בכתובות, דף נ' ע"א מדפי הרי"ף) לגבי פריעת בעל חוב:

 "ואפשר דמתורת כפייה נמי יורדין לנכסיו, דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו"[6].

 מעתה יש להבין, מדוע בהחזרת ריבית אין בי"ד יורדין לנכסי המלווה כדי לקיים וחי אחיך עמך? כבר הקשה כן קצות החושן:

 "למה בפריעת בע"ח מצווה וכן בצדקה דהווי נמי מצווה יורדין לנכסיו בפניו ומשום כפייה לקיים המצווה, וגבי ריבית קצוצה כתב בשו"ע... לא נחתינן לנכסי, ניחות נמי לנכסיה מתורת כפייה?!"           (ל"ט, א).

 גם בעל התורה תמימה בדבריו לכתוב "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, לו אות קצב) מקשה זאת ומוסיף עוד מסברה:

 "ולי קשה הדבר דנכוף אותו בגופו עד שתצא נפשו ולא נכוף אותו בממונו, והלוא בתורה כתוב דרכיה דרכי נועם, ולזה הלוא לא ייקרא נועם היכי שאפשר לקיים גופו בחליפי ממון ונעשה להפך".

 ג.

דין זה שאין יורדין לנכסיו בהחזרת ריבית, יסודו בדברי הרשב"א בחידושיו לב"מ שם:

 "מסתברא לי דלא יוצאה בדיינים לרדת לנכסיו קאמר, אלא שהוא מצווה להחזיר מדכתיב וחי אחיך עמך".

 וראייתו ממה שמצינו שם בב"מ ס"ב ע"א שאם הניח המלווה לבניו מעות של ריבית אינם חייבים להחזיר, ואם היה דין שיורדים לנכסיו היו אף הבנים מצווים להחזיר. וכן כתב הנימוקי יוסף שם:

 "אבל אין בי"ד יורדין לנכסיו לפי שאין נכסיו משועבדים לכך, ואם לא כן בנים נמי מחייבו להדורי".

 ועדיין יש להבין: החילוק בין האב לבנים ברור. האב נטל ריבית ועליו לקיים מצוות וחי אחיך ולהחזיר. הבנים שלא הלוו - אין עליהם החיוב. וכיוון שאף הנכסים אינם משועבדים - אין נוטלים מהם. אבל מדוע לא ניטול נכסים מן המלווה כאמצעי כפייה, מאי שנא כפייה בממונו מכפייה בגופו?

 ד.

כדי ליישב הדבר יש לירד לשורש עניין הכפייה על מצוות עשה. מסתבר שהכפייה מתבצעת כדי להכריח את הסרבן לקיים את המצווה המוטלת עליו[7]. מעתה יש לדון: האם מצווה הנעשית בכפייה, שלא מתוך רצונו החופשי של העושה - מצווה היא? לכאורה התשובה על כך חיובית. שהרי אף לגבי דברים שוודאי צריך שייעשו ברצון, כמו גירושין והבאת קרבן, למדנו: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (ערכין כ"א ע"א)[8]. וכבר נודע הסברו של הרמב"ם לכך בהלכות גירושין (פ"ב הלכה כ), שהכפייה בעצם מחזירה את האדם מישראל לרצונו הבסיסי האמתי ("שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העברות").

 אולם תנאי יש בדבר שם - שיאמר 'רוצה אני': "וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו הרע ואמר רוצה אני... " (רמב"ם שם). תנאי זה לא מצינו לגבי כפייה על המצוות. ואם מסרב אדם לעשות סוכה ורק בשל הכפייה הוא עושה ובה בשעה הוא מצעק 'איני רוצה' - נראה שהמצווה מצווה[9]. והלוא כן למדנו במסכת ר"ה:

 "כפאו ואכל מצה - יצא" (כ"ח ע"א).

 ונפסק כן להלכה (רמב"ם חו"מ פ"ו, ג; טוש"ע תעה, ד).

אלא שאין הדבר פשוט כל עיקר, שכן יש אומרים שכל זה הוא רק למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה, ואילו אנן קיימא לן מצוות צריכות כוונה. ועוד, שאין הדברים אמורים אלא במצוות שבאכילה, כמו מצה שיש בה הניית גרונו, מה שאין כן שאר מצוות (ראה משנה ברורה סימן תע"ה סעיף קטן ל"ד). מעתה מה מועלת הכפייה?

 ה.

 [אכן יש לדקדק בלשון הברייתא "אומרים לו 'עשה סוכה' ואינו עושה; 'עשה לולב' ואינו עושה", ולא נאמר 'שב בסוכה' או 'טול לולב'. ואולי הכפייה היא על הכנת החפצא של המצווה, שתהיה היא מזומנת לו[10]. וזו מזומנת גם אם נעשתה בכפייה, שכן אין פסול בחפצא של סוכה אם היא נעשית שלא ברצון, או בלולב שנעשה (=נאגד?) שלא ברצון. אבל הישיבה עצמה או הנטילה עצמה צריכות שתיעשנה ברצון.

 אולם עינינו הרואות כי גם בגמרות וגם בראשונים נתפס כלל זה כמתייחס לכל מצוות עשה].

 ו.

 ניתן לומר שלושה דברים:

 א. גם אם אין המצווה מצווה כשהיא נעשית בכפייה, הרי בכל זאת העושה עשה וכבר אי אפשר לומר עליו שביטל מצוות עשה. ונראה שכל עצמה של הכפייה - בין אם נסביר שבאה כעונש ובין אם נסביר שיסודה בחובת הערבות ההדדית, שכל ישראל ערבין זה בזה - באה כדי שאיש ישראל לא ייבטל ממצוות עשה שהוא חייב בה. וכשהוא עשה, גם אם עשה בלא לכוון, הרי לא ביטל המצווה.

ב. ניתן להניח שכשהוא עושה המצווה - אם גם המניע הראשוני הוא כפייתי-חיצוני - הרי הוא עושה זאת ברצון, גם אם אין הוא אומר 'רוצה אני'. רק לגבי קרבן, שעליו אמרה התורה "לרצונו", צריך הוא להביע את הרצון במפורש, ואם ניקח ממנו קרבן שלא לרצונו, הקרבן אולי יוקרב, אבל לא הוא הקריבו.

 וכדרך שמצינו לגבי מקדש בעל כורחו שקידושיו קידושין (רמב"ם פ"ד מהלכות אישות ה"א)[11], כך גם במצוות. אכן, לגבי גט צריך שיאמר 'רוצה אני', ואולי עניין מיוחד הוא שם, שכן למעשה הגירושין יש השלכות על כל חייו של האדם ואין זה רק אקט חד-פעמי, ולכן נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר. ובאמת יש הסבור שאף בגט תועיל הכפייה גם בלא שיאמר 'רוצה אני'(שו"ת חוות יאיר סימנים נ"ה-נ"ו).

 ואשר לאכילת מצה, יש להבחין בין מקרה שכפאוהו והכניסו המצה לפיו, שאז אין לנו כל הוכחה ממשית שהוא מסכים, לבין כפייה שבעקבותיה הוא נוטל מצה ואוכל, ואכן מלשון הגמרא נראה כאפשרות השנייה: "כפאו ואכל מצה", כלומר, כפו עליו והוא עצמו אכל את המצה.

 ג. מסתבר שעניין הערבות - שכל ישראל ערבין זה בזה - העתיק במידה רבה את הבחירה מן הפרט אל הכלל. כך עולה מדברי מהר"ם שיק בשו"ת (או"ח סימן ש"ג):

 "... מכוח הערבות אנו מחויבים להשתדל למחות בכל אופן שיועיל... שהרשעים תהיה להם לשון מדברת גדולות, באמרם שפתינו ומעשינו אתנו... ומה לכם ולנו אם אנו עוברים על התורה, וד' נתן בחירה חופשית לאדם, ולזאת הביא הקב"ה וקשר אותנו בברית הערבות, ולא לאדם לבדו דרכו אלא כל העדה...".

 דברים דומים נשמעים על ידי החזון איש, אולם לפי הסברו לא ניטלה הבחירה מן היחיד, אלא שהוא נטמע כאיבר בתוך הגוף הגדול של הכלל. ואלו דבריו:

 "המקום ברוך הוא מניח את הבחירה בידי האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו יתברך בין בכפייה בין בפיתוי, ולא הווי ביטול הבחירה כיוון דהמעשה (הכופה) עושה בבחירה וכל ישראל כגוף אחד"[12].

 וראה ב'יום תרועה' (לר"מ בן חביב) לר"ה כ"ח שם, שאם כפו אותו יהודים לאכול מצה פשיטא שיצא. זאת, מכיוון שכוונת הכופים נחשבת אף היא כוונה לעשיית המצווה. ונראה שדברי החזון איש מכוונים יפה עם דבריו.

 ז.

 ברם, כל זה אמור כשבעקבות הכפייה הוא יעשה את המצווה. הוא ינודה או יוכה או ייקנס בממון, וכתוצאה מן הלחץ הוא יקיים את המצווה המוטלת עליו: הוא עצמו ישב בסוכה; הוא עצמו ייטול לולב. לגבי החזרת ריבית על ידי ירידה לנכסיו המצב שונה: אם בי"ד ירדו לנכסיו של המלווה וייטלו מממונו כדי להחזיר את הריבית ללווה הריבית אמנם תוחזר, אבל המלווה עצמו לא יקיים את המצווה שהוטלה עליו - להחזיר הריבית משום וחי אחיך עמך.

אשר לדברי הר"ן מכתובות "עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו", ניתן להבין שהמדובר כשיורדים לנכסיו בפניו, כפי שהוא אומר בהמשך דבריו "דלמאן דלית ליה שעבודא דאורייתא כל היכי דליתיה קמן אין יורדין לנכסיו, אבל בדאורייתא היו כופין אותו בין בגופו בין בממונו". ואם יורדים בפניו, ודאי כבר הוא מסכים שתתקיים בכך מצוותו, ככל כפייה על המצוות כנ"ל.

ח.

אכן, לגבי צדקה, ששם מצינו דין כפייה אף בירידה לנכסיו, אין הדברים אמורים אלא בפניו. כפסק הרמב"ם:

 "מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שייתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו עד שייתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן"  (הלכות מתנות עניים פ"ז הלכה י)[13].

אלא שדווקא כאן יש מקום עיון. שהנה כבר תמהו הראשונים על ההלכה שכופין על מצוות צדקה, והלוא קיימא לן "כל מצוות עשה שמתן שכרה בצדה אין בי"ד שלמטה מוזהרין עליה" (חולין ק"י, ב), "וגבי צדקה כתיב 'כי פתוח תפתח את ידך לו' וכתיב 'כי בגלל הדבר הזה יברכך'" (תוספות ב"ב ח' ע"ב ד"ה אכפייה).

והשיבו ראשונים כמה תשובות (ראה ראשונים שם). והריטב"א במסכת כתובות (מ"ט ע"ב) הבחין בין שאר מצוות שמתן שכרן בצדן לבין צדקה שהיא "משום מחסורם של עניים". כלומר: לא הדאגה לעושה המצווה היא העומדת ביסוד הכפייה על הצדקה, אלא הדאגה לעניים הזקוקים לה[14].

מעתה יש להבין: מדוע אם כן לא נרד לנכסיו גם שלא בפניו, והרי לא מצוותו היא הדוחקת בנו לירד אלא מצוקתם של העניים?

ט.

 דומה שפתרון יעלה מתוך התבוננות במיקומה של סוגיית הצדקה והכפייה עליה. זו נתונה בדפים ח'-י"א בבבא בתרא, והיא נתגלגלה מתוך העיסוק בכפייה שבני העיר כופין את יושביה למטרות אזרחיות שונות, ביטחוניות וכלכליות, כמו בניית חומה לעיר.

 מעתה ניתן להבין כי הכפייה על הצדקה היא כפייה חברתית שבני העיר כופין זה על זה לקיים את מוסדות הצדקה בעיר (קופה, תמחוי). וכיון שכך, כבר אין מקום להקשות: והלוא אין כופין על מצוות עשה ששכרה בצדה? שכן לא על המצווה כופין אותו אלא על המוסד העירוני הזה ששמו צדקה. וכדרך שניתן לכפות על מסים כן ניתן לכפות על שומת הצדקה ששמו את אנשי העיר[15].

 תדע שכן הוא, שהרי הכפייה שם לא הייתה על עצם הנתינה אלא על סכום: "רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאות זוז לצדקה" (ב"ב ח' ע"ב). זו כבר לא כפייה על המצווה, המתקיימת על ידי הנותן גם בסכום קטן יותר, ומסתבר שרב נתן לא ביטל מצוות עשה נכבדה זו; זוהי כפייה חברתית, שייתן כל אחד מבני העיר כפי שהושת עליו.

 אולם כל זה יכול להיעשות רק לגבי אנשי העיר הנמצאים. אבל כשאין האיש בנמצא אי אפשר לירד לנכסיו שלא בפניו, שכיוון שעתה אין הוא חלק מאנשי המקום, שוב כבר אין סמכות לגבאי המקום לגביו.

 הערות:

1. הגדיל לעשות הרב דוד שלמה הכהן עדעלשטיין בקונטרסו "תורת העישוי" שבספרו "סדר הלכה" (ווארשא תרע"ז). נגיעה גם בהיבטים רעיוניים מצויה במאמרו של הרב מ"צ נריה "תורת הערבות" בספרו "צניף מלוכה" (כפר הרא"ה תשנ"ב) עמ' 76-56. וראה גם מאמרו של הרב ישראל שציפאנסקי "מהו גדר הכפייה לקיום המצוות", בתוך "אור המזרח", ניסן תשכ"א, עמ' 38.

ביסוד דין הכפייה דן הרב הראשי הריא"ה הרצוג ב"תורת האוהל" (מהדורה חדשה ירושלים תשנ"ג) עמ' כז והלאה, והעלה שיסודו בדין 'שופטים ושוטרים תתן לך', "שציוונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כורחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מהרע" (רמב"ם ספר המצוות, מצווה קע"ו). בדרך זו הלך גם הרב פיינשטיין ב"דיברות משה" על ב"ק סימן י"ח ענף ג, והוא מדגיש שזה מדין שוטרים.

2. הרב א' שמחה קפלן "כפייה בצדקה" בתוך  "מזכרת" לזכרו של הרב הראשי הריא"ה הרצוג עמ' 354; הרב ברוך מרדכי אזרחי "כפייה לצדקה למזונות הבנים ולמצוות" בתוך "מוריה" ניסן תשמ"ג עמ' קצג; הרב חיים א' שוורץ "כפייה בצדקה" בתוך "עיטורי כוהנים" גיליון 85 עמ' 17.

 3. ראה למשל בכרכי "תחומין" י', ט"ו, מפתח ערכים ערך "כפייה", "ערבות", "תוכחה".

 4. לגבי העשה שבזה, ראה ברמב"ן בהוספות לספר המצוות מצוות עשה י"ז, ובמגילת אסתר שם. בספר חמדת ישראל לרמ"ד פלאצקי בקונטרס 'נר מצווה' אות נג הוא דן בזה, ואגב עניין זה הוא נדרש בהרחבה לכפייה על מצוות עשה.

 5. ראה בקונטרס "תורת העישוי" בפרק א' האם עד שתצא נפשו הכוונה למיתה ממש. ומביא אפשרות שהכוונה עד ולא עד בכלל, או אולי אף אפשרות שהכוונה ב"תצא נפשו" היא להחלשת כוחו, כפי שמובא בשיטה מקובצת כתובות (פ"ו) בשם תלמידי ר"י: "בכל מקום שאמרו 'מכין אותו עד שתצא נפשו', רצונו לומר שאין שם שיעור, אלא שיחלישו כוחו".

לעומת זאת, הוא רוצה להוכיח מדברי הרמב"ם בספר המצוות שהכוונה היא עד שתצא נפשו ממש. זאת ממה שאמר בשורש י"ד "כל מצווה מהם... יש לנו שנלקה הנמנע מעשות עד שימות או שיעשה אותם". ברם, הרמב"ם עצמו כתב במורה הנבוכים (ח"א, מב) שהמילה מוות עניינה גם חולי כבד. לפי זה אפשר יהיה לפרש אף כאן במשמעות של החלשה.

 6. דוגמא לכך ניתן לראות בחולין (קל"ב:), שם מסופר שהטילו שמתא במשך עשרים ושתים שנה על טבחים שלא הפרישו מתנות כהונה מבהמות ששחטו, ורק אחר כך קנסו אותם בלא התראה. אם כן, שנים ארוכות בשמתא ואח"כ קנס כספי, ולידי כפייה גופנית הם לא הגיעו.

אמנם, מהאמור בפסחים (נ"ב.) "במערבא מימנו אנגידא דבי רב ולא מימנו אשמתא", משמע שמכות חמורות משמתא [ביחס שבין מכות לשמתא - מה חמור ממה - דנו הפרי חדש או"ח סימן תצ"ו ו"סדר הלכה" לרד"ש הכהן עדעלשטיין, הלכות תלמוד תורה, פרק  מ']. זה מצד חומר העניין כאמצעי ענישה, אולם מצד האפקט שרוצים להשיג - דהיינו כפייתו של הסרבן לעשות משהו- הרי כפייה גופנית יעילה יותר.

אבל מעניין שהרי"ש נאטאנזון במכתבו לבעל "סדר הלכה" (נדפס בתחילת הספר) מציע שלרש"י "מכין עד שתצא נפשו היינו שמתא, כדדרשו במו"ק (י"ז.): 'שמתא - שם מיתה', שנכנסת בכל רמ"ח אבריו".

 7. כך עולה מדברי הגמרא ורש"י בכתובות (פ"ו:) :"במה דברים אמורים [דלוקה ארבעים - רש"י]? במצוות לא תעשה, אבל במצוות עשה, כגון שאומרין לו 'עשה סוכה' ואינו עושה, 'לולב' ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו". ופירש רש"י: "מכין אותו - קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים".

אולם אין הדבר פשוט. שכבר דנו מהו גדר הכפייה כאן, האם הוא בא כעונש או מתורת ערבות. והאריך בזה הר"ר מאיר דן פלאצקי בספרו "חמדת ישראל" (ח"א מדף טו). אם נאמר כי הוא מדין עונש, כי אז זה מתייחס למה שהיה, למצוות שלא נעשו. וראה בעניין זה מאמרו של הרב ישראל שציפאנסקי ב"אור המזרח".

 8. וכבר תמהו התוספות במסכת ר"ה (ו'. ד"ה יקריב): "והלוא בכל מצוות עשה כופין, ומאי שנא חייבי קרבן", שכפייה לגביהם נלמדת מהכתוב 'יקריב'. והשיבו שכאן אומר הכתוב מאידך 'לרצונו', ולכן יש צורך בלימוד מיוחד לכפייה.

 9. כך עולה מדברי הריטב"א במסכת ר"ה (כ"ח.) ד"ה "שלחו ליה". ומפורש כתב כן רבי חיים חבריא בפירושו "חבר כוהנים" לתורת כוהנים (דיבורא דנדבה, פרשה ג' סוף פרק ג', במהדורת ר"א שושנה ירושלים תשנ"ו, כרך ב(א) עמ' קמ"ח): "ודווקא בגטין וקרבן דבעינן לרצונו הוא דבעינן רוצה [אני], אבל בשאר מצוות מכים אותו עד שתצא נפשו או שיעשה המצווה אפילו יצווח מתחילה עד סוף". וכן עולה מדברי הר"א מזרחי על רש"י ויקרא א', ג, ומדברי הפני יהושע לקידושין דף נ' עמ' א.

 10. ואף כי יש בעצם עשיית הסוכה מצווה כעולה מן הכתוב: "חג הסכות תעשה לך" (דברים ט"ז, יג), ובירושלמי אף נקבעה ברכה לעשייה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה" (ברכות פ"ט ה"ג), הרי אין עשייתה צריכה כוונה לשם מצווה, כדעת בית הלל במשנה בסוכה (א', א).

11. אכן הראב"ד חולק ומצריך שיאמר 'רוצה אני'.

 12. דבריו הועתקו מגיליון החומש שלו ונדפסו בסוף חלק חו"מ חלק ג' (ירושלים תשי"ד). הם מוסבים על הכתוב בדברים ה', כו "מי יתן והיה לבבם זה להם", שנתפרש על ידו "מי ייתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב העם לעבודתו יתברך". והרי זה מלמד על אופי הכפייה ומיהו האמור לכפות.

 13. בטור (יו"ד רמ"ח) לא כתב בפניו. ושיער הב"ח: "אולי הסופר השמיטו". אלא שהב"ח הבין 'בפניו' במשמע של חומרא - "אף בפניו". וראה בש"ך ליו"ד שם סק"ד, שדווקא בפניו: "לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן ליה אם אפשר". ובפתחי תשובה (סק"א) ציין שאם אי אפשר להודיעו יורדין לנכסיו שלא בפניו.

14. המקור לגדר שעל מצווה שמתן שכרה בצדה אין כופין הוא בחולין ק"י:, והמצווה שבה דנים שם היא כיבוד אב ואם. ואכן הריטב"א ציין למצווה זו. ויש להבין: הלוא גם בכיבוד אב ואם היה ראוי לכפות את הבן משום ההורים הזקוקים לאותו כיבוד. ואולי יש להבחין בין כיבוד לבין צורכי מחיה כבעני. ובאמת מצינו בירושלמי קידושין פ"א ה"ז שכופין את הבן לזון את האב. וראה בערוך השולחן יו"ד סימן ר"מ סעיף ו' שאם "לא היה לאביו מה לאכול פשיטא שכופין את הבן להאכילו, ולא כדי שיקיים המצווה אלא מפני צער אביו". ובספר החינוך מצווה ל"ג - מצוות כיבוד אב ואם - סיים את דבריו במשפט: "והעובר עליה ביטל עשה... אם יש כוח בבי"ד כופין אותו".

והנה הרמב"ם כתב בהלכות ממרים (סוף פ"ה): "ולא על הכאב ועל הקללה בלבד הקפידה התורה אלא אף על הביזיון, שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה... ויש לבי"ד דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו".

וכבר תמהו: והרי במסכת חולין העלו שכל מצווה שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה. ה"לב אריה" לחולין מבחין בין העדר כיבוד - שעליו אין כופין - לבין ביזיון. ב"עלי תמר" לירושלמי בבא בתרא (עמ' נה) סבור שהעניין נתון במחלוקת, ורב ותלמידיו פסקו שכופין אף על מצווה שמתן שכרה בצדה, וכמותם פסק הרמב"ם.

עפ"י דרכנו ניתן לומר שאכן אין כופין על המצווה. אבל כאן הענישה היא על הביזיון להורים. לא על המצווה כופין אלא על מניעת נזק לזולת. כיוצא בזה ניתן לומר לגבי ההלכה בסוף פ"ה מהלכות גנבה: "חייבים בי"ד להעמיד שוטרים בכל מדינה שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזניים ואת המידות ופוסקין על השערים. וכל מי שנמצא עמו משקל חסר...רשות יש להן להכותו כפי כוחו ולקנסו כפי ראות בי"ד לחזק הדבר. וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו  וכופין אותו ומוכר בשער השוק".

והנה בירושלמי ב"ב סוף פ"ה  יש דיון האם בי"ד מצווים על כך. וניתן לומר כי מצד האינטרס של היחיד העבריין אין מצווים להכותו, אבל מצווים הם מצד האינטרס של הציבור העשוי להיפגע.

לעצם דברי הריטב"א, יש לציין שהחת"ם סופר (שו"ת חו"מ סימן קע"ז ד"ה במיוחסות) סבור שסברת הריטב"א היא בצירוף לכך שבצדקה יש גם לאו "לא תאמץ". ובדיבור שאחריו הוא מוסיף שהדברים אמורים רק לגבי צדקה "דאם לא יכוף אז בעלי כיסין לא יפרנסו העניים וימותו ברעב". אבל אין להשליך מזה לגבי מצוות אחרות.

 15. ראה מאמרי "מסים במועצה אזורית", בתוך "תחומין" כרך י' עמ' 270 והלאה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)