כפרה ותשובה

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

יומא דף פ"ו, כפרה ותשובה

הסוגיות האחרונות במסכת, החל מן המשנה בדף פ"ה ע"ב, עוסקות בהרחבה בשאלה מהותית בעניין יום הכיפורים, והיא: מה היחס בין כפרה ותשובה. לכאורה, תלויה שאלה זו במחלוקת התנאים: רבי סבור שיום הכיפורים מכפר אף בלא תשובה, בעוד שלדעת חכמים אין כפרה בלא תשובה.

מסברה, עמדת החכמים פשוטה יותר: וכי היאך יעלה על הדעת שאדם זוכה לכפרה בלא תשובה? ואמנם, בגמרא ובראשונים מצאנו הגבלות שונות לדבריו של רבי. כך, למשל, נאמר בגמרא בדף פז ע"א שהאומר "אחטא ואשוב" אין מתכפר לו, אפילו לדעת רבי. גם בגמרא בשבועות (דף י"ג) נאמר שרבי מודה ש"העומד במרדו" - יום הכיפורים אינו מכפר עליו. בתוספות הרא"ש (פה ע"ב, ד"ה תשובה) נאמר, שגם לדעת רבי כפרת יום הכיפורים מצד עצמו היא כפרה חלקית - "מקופיא" - אך כפרה גמורה היא אך ורק על ידי חזרה בתשובה. הסבר מעניין לכך הציע הר"א דסלר ב"מכתב מאליהו" (חלק א', עמוד 267):

"עיצומו של יום הכיפורים יש לו כוח מיוחד, שה' יתברך הסיר את השטן ממנו - לא שביטל את היצר הרע לגמרי, אלא חסם בפני פעולותיו, הפיל עליו תרדמה ... עיצומו של יום פעל רק את ההתחלה, וההתעררות תפעול עד גמירא. התחלה זו היא הכפרה הבאה על ידי עצם יום הכיפורים לדברי רבי".

כוונת רבי, על פי הרב דסלר היא, שיום הכיפורים הוא יום בעל פוטנציאל אך המימוש של אותו פוטנציאל כבר נתון בידיו של האדם.

כאמור, תפיסה זו היא הפשוטה יותר מסברה, שכן כדי שיזכה אדם לכפרה הוא מוכרח לשוב בתשובה. אלא, שאם נעיין במקראות נמצא שדווקא עמדתו של רבי פשוטה יותר. הכהן הגדול ביום הכיפורים מתוודה על השעיר המשתלח, והשעיר נושא עימו את עוונות כלל ישראל. התורה לא דורשת תשובה או כפרה, ודי במעשהו של הכהן בכדי לכפר על כלל ישראל.

אלא, שערבך ערבא צריך. הסוגיה בשבועות (יב ע"ב) עוסקת בהיקף כפרתו של שעיר המשתלח, ואף שם מזכירה את דבריו של רבי. אזכור זה הוביל את הראשונים להניח, שכדרך שנחלקו רבי וחכמים ביחס ליום הכיפורים מצד עצמו, כך נחלקו ביחס לשעיר המשתלח. הוי אומר - לדעת חכמים שעיר המשתלח מכפר אך ורק לחוזרים בתשובה.

והנה, פסק הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק א' הלכה ב'):

"שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות ... והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות".

מחד גיסא, הרמב"ם דורש חזרה בתשובה, ובלעדיה כפרת השעיר אינה מתממשת, וכדעת חכמים. מאידך גיסא, בכל הנוגע לעבירות קלות, השעיר מכפר אף בלא תשובה. הכסף משנה מתקשה לקבל את פסק הרמב"ם, שכן עיקר דעת הרמב"ם היא שכפרה מותנה בתשובה, והכיצד יכפר שעיר המשתלח על עבירות קלות בלא תשובה?!

מסתבר, שהשעיר לעזאזל אכן נושא אופי אחר, אופי שבכוחו לכפר מצד עצמו. הגרי"ד (על התשובה, עמוד 77 ואילך) מסביר, שיסודה של כפרה זו באחדות הישראלית סביב עבודת המקדש:

"מה היא מהות הכפרה של יום הכיפורים? האם היא כפרת יחיד ... או שמהות הכפרה מכוונת לכנסת ישראל כולה כ"אני" קיבוצי? ... התשובה לשאלה זו נמצאת בנוסח התפילה של יום הכיפורים בברכה של קדושת היום: "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל" - ... מכאן שביום הכיפורים ישנם שני סוגי כפרה: הכפרה האחת היא אינדיבידואלית, פרטית, לכל יחיד ויחיד מישראל ... אבל גם כנסת ישראל בשלימותה, כ"אני" מסתורי אחד, כאישיות עצמית - מיטהרת ביום הזה לפני הקדוש ברוך הוא ...

כפרה כפולה זו נוגעת ליום הכיפורים, לעיצומו של יום. האם הוא הדין בנוגע לכפרה של השעיר לעזאזל? התשובה על כך היא: לא, בשום אופן לא. כפרה זו של השעיר המשתלח אין בה כלל כפרת יחיד. וכי מי מתכפר בקורבן? הבעלים! וכאן בעלי הקורבן אינם יחידים, אלא כלל ישראל ...
עכשיו גם נבין בשל מה פסק הרמב"ם כי שעיר המשתלח מכפר אף ללא תשובה. כשהקורבן הוא אישי-פרטי והאיש המקריב הוא רשע שלא שב בתשובה, הרי ממילא קורבנו הוא בבחינת "זבח רשעים תועבה", ואין בו כפרה; אבל בשעיר המשתלח בעל הקורבן אינו יחיד מסוים אלא הציבור, כנסת ישראל ... ולפיכך קורבנה מכפר על כל אחד מישראל, כל זמן שיחיד זה מתדבק לכנסת ישראל והוא חלק בלתי נפרד ממנה בקשר שלא נותק".

בשעה שבית המקדש קיים, עיני כל ישראל נשואות לבית המקדש, ולעבודת הכהן הגדול. מי שמאמין כי יש חשיבות בעבודה זו - מתכפר מכוחה. אותו יהודי תמים, שאמנם לא שב בתשובה, אך הוא מודע לכך שהיום יום גדול הוא, והכהן מכפר על עם ישראל, זוכה לכפרה. הרמב"ם בהלכות שגגות (פרק ג' הלכה י') פסק:

"אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו".
מה עניינה של "אמונה" זו? מסתבר, שחובה עלינו להאמין שהיום אכן פועל ישועות ונפלאות. ואם כך הם פני דברים, יש בכוחו לכפר אף על אלה שאינם שבים.

השתא דאתינן להכי, יש להוסיף ולומר כי כלל לא מדויק לומר שבשעיר המשתלח אין חזרה בתשובה. הרי כידוע, במוקד מצות התשובה לדעת הרמב"ם עומד הוידוי. מימד מרכזי בשעיר המשתלח הוא וידוי הכהן הגדול. נמצא, אם כן, שאכן אין צורך בתשובת יחידים, ואולם הכהן הגדול, בשם כלל ישראל, אכן מתוודה ומתחרט, ומתוך כך מניב השעיר כפרה ליחידים, וברמה מסוימת אף לאלה שלא חזרו בתשובה.

התפיסה הכלל-ישראלית של השעיר באה לידי ביטוי גם בדעת רבי. הברייתא ביומא ובשבועות קובעת, שאף לדעת רבי ישנן עבירות שאין מכפרים עליהן בלא תשובה:

"דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה - יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר".

מגלי פנים ופורקי עול פוגעים בתורה (ודן בכך המהר"ל בנצח ישראל, פרק ט'), אך מיפר ברית בשר הוא מי שמוציא את עצמו מכלל ישראל. אם כן, גם רבי מודה שכפרת השעיר בלא תשובה מותנה בתנאי אחד, והוא: השתייכות לעם ישראל ולכנסת ישראל. מי שלא ינהג כך, לא יזכה לתשובה.

כאמור, מכוח אותו מימד כללי סבורים גם חכמים שבאשר לשעיר המשתלח - ישנה כפרה חלקית המתאפשרת אף בלי התשובה. לדעת הגרי"ד בהמשך דבריו שם, זו גם החלוקה בין עבירות קלות וחמורות. בעבירות החמורות נאמר "ונכרת מעמיו", והן פוגעות בעצם ההשתייכות לכנסת ישראל, וממילא שוב לא יוכל השעיר הכלל ישראלי לכפר עליהן!

נמצאנו למדים, שאמנם אין כפרה בלא תשובה, ואולם עצם החיבור לכלל ישראל, הרי הוא כתשובה. בלשון הראי"ה (אורות התשובה, פרק י"ז פיסקה ב'):

"הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה".

הרב אביהוד שורץ