יומא | דף פו | כפרה ותשובה

הסוגיות האחרונות במסכת, החל מן המשנה בדף פה ע"ב, עוסקות בהרחבה בשאלה מהותית בעניין יום הכיפורים – היחס בין כפרה ותשובה. לכאורה תלויה שאלה זו במחלוקת התנאים: רבי סבור שיום הכיפורים מכפר אף בלא תשובה, בעוד לדעת חכמים אין כפרה בלא תשובה.

מסברה, עמדת החכמים פשוטה יותר: וכי היאך יעלה על הדעת שאדם זוכה לכפרה בלא תשובה? ואמנם, בגמרא ובראשונים מצאנו הגבלות שונות לדבריו של רבי. כך למשל נאמר בגמרא בדף פז ע"א שהאומר "אחטא ואשוב" אין מתכפר לו, אפילו לדעת רבי. גם בגמרא בשבועות (דף יג) נאמר שרבי מודה ש"העומד במרדו" – יום הכיפורים אינו מכפר עליו. בתוספות הרא"ש (פה ע"ב ד"ה תשובה) נאמר שגם לדעת רבי כפרת יום הכיפורים מצד עצמו היא כפרה חלקית – "מקופיא" – אך כפרה גמורה חלה אך ורק בעקבות חזרה בתשובה. הסבר מעניין לכך הציע הר"א דסלר ב"מכתב מאליהו" (חלק א', עמוד 267):

"עיצומו של יום הכיפורים יש לו כוח מיוחד, שה' יתברך הסיר את השטן ממנו – לא שביטל את היצר הרע לגמרי, אלא חסם בפני פעולותיו, הפיל עליו תרדמה... עיצומו של יום פעל רק את ההתחלה, וההתעוררות תפעול עד גמירא. התחלה זו היא הכפרה הבאה על ידי עצם יום הכיפורים לדברי רבי".

כוונת רבי, על פי הרב דסלר, היא שיום הכיפורים הוא יום בעל פוטנציאל, אך המימוש של אותו פוטנציאל נתון בידיו של האדם.

כאמור, תפיסה זו היא הפשוטה יותר מסברה, שכן כדי שאדם יזכה לכפרה הוא מוכרח לשוב בתשובה. אלא שאם נעיין במקראות נמצא שדווקא עמדתו של רבי פשוטה יותר. ביום הכיפורים מתוודה הכוהן הגדול על השעיר המשתלח, והשעיר נושא עימו את עוונות כלל ישראל. התורה אינה דורשת תשובה או כפרה, ודי במעשהו של הכוהן כדי לכפר על כלל ישראל.

אלא שערבך ערבא צריך. הסוגיה בשבועות (יב ע"ב) עוסקת בהיקף כפרתו של שעיר המשתלח, ואף היא מזכירה את דבריו של רבי. אִזכור זה הוביל את הראשונים להניח שכדרך שנחלקו רבי וחכמים ביחס ליום הכיפורים מצד עצמו, כך נחלקו ביחס לשעיר המשתלח. הוה אומר: לדעת חכמים שעיר המשתלח מכפר אך ורק לחוזרים בתשובה.

והנה, הרמב"ם (תשובה א, ב) פסק:

"שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות... והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות".

מחד גיסא, הרמב"ם דורש חזרה בתשובה, ובלעדיה כפרת השעיר אינה מתממשת, כדעת חכמים. מאידך גיסא, בכל הנוגע לעבירות קלות השעיר מכפר אף בלא תשובה. הכסף משנה מתקשה לקבל את פסק הרמב"ם, שכן עיקר דעת הרמב"ם היא שכפרה תלויה בתשובה, וכיצד יכפר שעיר המשתלח על עבירות קלות בלא תשובה?!

מסתבר שהשעיר לעזאזל אכן נושא אופי אחר, אופי שבכוחו לכפר מצד עצמו. הגרי"ד (על התשובה, עמוד 77 ואילך) מסביר שיסודה של כפרה זו באחדות הישראלית סביב עבודת המקדש:

"מה היא מהות הכפרה של יום הכיפורים? האם היא כפרת יחיד... או שמהות הכפרה מכוונת לכנסת ישראל כולה כ"אני" קיבוצי...? התשובה לשאלה זו נמצאת בנוסח התפילה של יום הכיפורים, בברכה של קדושת היום: 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל'... מכאן שביום הכיפורים ישנם שני סוגי כפרה: הכפרה האחת היא אינדיבידואלית, פרטית, לכל יחיד ויחיד מישראל... אבל גם כנסת ישראל בשלימותה, כ"אני" מסתורי אחד, כאישיות עצמית, מיטהרת ביום הזה לפני הקדוש ברוך הוא...
כפרה כפולה זו נוגעת ליום הכיפורים, לעיצומו של יום. האם הוא הדין בנוגע לכפרה של השעיר לעזאזל? התשובה על כך היא: לא, בשום אופן לא. כפרה זו של השעיר המשתלח אין בה כלל כפרת יחיד. וכי מי מתכפר בקרבן? הבעלים! וכאן בעלי הקרבן אינם יחידים, אלא כלל ישראל...
עכשיו גם נבין בשל מה פסק הרמב"ם כי שעיר המשתלח מכפר אף ללא תשובה. כשהקרבן הוא אישי-פרטי, והאיש המקריב הוא רשע שלא שב בתשובה, הרי ממילא קרבנו הוא בבחינת "זבח רשעים תועבה" ואין בו כפרה, אבל בשעיר המשתלח בעל הקרבן אינו יחיד מסוים אלא הציבור, כנסת ישראל... ולפיכך קרבנה מכפר על כל אחד מישראל, כל זמן שיחיד זה מתדבק לכנסת ישראל והוא חלק בלתי נפרד ממנה בקשר שלא נותק".

בשעה שבית המקדש קיים עיני כל ישראל נשואות לבית המקדש ולעבודת הכוהן הגדול. מי שמאמין כי יש חשיבות בעבודה זו – מתכפר מכוחה. אותו יהודי תמים, שאמנם לא שב בתשובה, אך הוא מודע לכך שהיום יום גדול הוא, והכוהן מכפר על עם ישראל, זוכה לכפרה. בהלכות שגגות (ג, י) פסק הרמב"ם:

"אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן, אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו".

מה עניינה של "אמונה" זו? מסתבר שחובה עלינו להאמין שהיום אכן פועל ישועות ונפלאות. ואם כך הם פני דברים, יש בכוחו לכפר אף על אלה שאינם שבים.

השתא דאתינן להכי, יש להוסיף ולומר כי האמירה שבשעיר המשתלח אין חזרה בתשובה אינה מדויקת כלל: כידוע, במוקד מצות התשובה לדעת הרמב"ם עומד הוידוי, וממד מרכזי בשעיר המשתלח הוא וידוי הכוהן הגדול. אם כן, נמצא שאכן אין צורך בתשובת יחידים, אך הכוהן הגדול, בשם כלל ישראל, אכן מתוודה ומתחרט, ומתוך כך מניב השעיר כפרה ליחידים, וברמה מסוימת אף לאלה שלא חזרו בתשובה.

התפיסה הכלל-ישראלית של השעיר באה לידי ביטוי גם בדעת רבי. הברייתא ביומא ובשבועות קובעת שאף לדעת רבי יש עבירות שאין מכפרים עליהן בלא תשובה:

"רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר".

מגלי פנים ופורקי עול פוגעים בתורה (ודן בכך המהר"ל בנצח ישראל, פרק ט'), אך מפר ברית בשר הוא מי שמוציא את עצמו מכלל ישראל. אם כן, גם רבי מודה שכפרת השעיר בלא תשובה מותנה בתנאי אחד: השתייכות לעם ישראל ולכנסת ישראל. מי שלא ינהג כך לא יזכה לתשובה.

כאמור, מכוח אותו ממד כללי סבורים גם חכמים שבשעיר המשתלח יש כפרה חלקית המתאפשרת אף בלי תשובה. לדעת הגרי"ד (בהמשך דבריו שם), זו גם החלוקה בין עבירות קלות וחמורות. בעבירות החמורות נאמר "ונכרת מעמיו", והן פוגעות בעצם ההשתייכות לכנסת ישראל, וממילא שוב לא יוכל השעיר הכלל ישראלי לכפר עליהן.

נמצאנו למדים שאמנם אין כפרה בלא תשובה, אך עצם החיבור לכלל ישראל הרי הוא כתשובה. בלשון הראי"ה (אורות התשובה יז, ב):

"הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה".