דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף עז | כפרה ללא ציץ

הגמרא בסוגייתנו עסקה במקור לכלל שקרבנות ציבור באים בטומאה. נציין העיסוק בסוגיה זו והגדרת התנאים הנדרשים לשם הקרבת קרבנות בטומאה רלוונטית מאוד, מכיוון שהיא מהווה את אחד מהמוקדים המרכזיים בדיונים על האפשרות לחידוש העבודה בזמן הזה, כאשר אין בידנו להיטהר מטומאת מת. .

למעשה, כלל זה נוגד את הכלל שאומר כי אסור להקריב קרבן (לעבוד) בטומאה וכן אסור להיכנס למקדש בטומאה. מנקודה זו, נידונת בגמרא השאלה האם טומאה זו 'דחויה' או 'הותרה'

כלומר, האם מה שהותר הוא רק מה שאי אפשר לעשות בטהרה, ויש להשתדל ככל הניתן לעשות את העבודה בטהרה, או שהעבודה הותרה לגמרי ולכן כל טומאה שהייתה עשויה לעכב עבודה בציבור הותרה ולמעשה לא צריך להתאמץ לעשות העבודה בטהרה.[1]

נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בשאלה האם הציץ מרצה דווקא כאשר הוא נמצא על מצח הכהן הגדול:

 

רבי יהודה אומר: עודיהו על מצחו - מרצה, אין עודיהו על מצחו - אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה! אמר לו: הנח ליום הכפורים, שטומאה הותרה בציבור."

 

דהיינו, בזמן שהכהן הגדול נכנס להקטיר קטורת בקודש הקודשים, וכן לעבוד את שאר העבודות הפנימיות של יום הכיפורים, הוא לובש רק ארבעה בגדי בד – אין הוא לובש את בגדי הזהב של הכהן הגדול שבכללם הציץ.

דבריו של רבי שמעון, הסובר שטומאה דחויה בציבור פסק הרמב"ם ((הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ז) להלכה:

 

וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה

 

הקושי בדברי הרמב"ם הוא שמצד אחד הוא מקבל את דעתו של רבי שמעון שיש צורך בריצוי הציץ בקרבנות ציבור, ומאידך הוא פסק כדעתו של רבי יהודה שהציץ מכפר רק כשהוא נמצא על מצחו של הכהן הגדול, וכפי האמור בגמרא - 'אין עודהו על מצחו אינו מרצה'. בהלכות ביאת המקדש )פרק ד הלכה ח) הוא פוסק:

 

ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'

 

נראה שהרמב"ם הכריע באופן עקרוני כדעת רבי יהודה על פי הכלל שהלכה כמותו נגד רבי שמעון (ערובין דף מו, עמוד ב); אולם במקביל הוא אימץ את ההכרעה שטומאה רק דחויה בציבור. צירוף הפסקים יוצר קושי: בהנחה שטומאה דחויה בציבור, יש צורך בציץ על המצח על מנת לכפר, על כן לכאורה ביום כיפור, בו אין ציץ הטומאה לא תידחה! (דבר שאינו אפשרי משום שנאמר בברייתא ביומא דף ז ע"ב שלכל הדעות הטומאה ביום הכיפורים נדחית).

 

ניתן להסביר שהמצאות הציץ ביום הכיפורים אינה הכרחית משום שלא מדובר בזמן שיש חובת ציץ. אנסה לבאר הדברים: במסכת מנחות (דף צט עמוד ב). נאמר שקביעת התורה שלחם הפנים צריך להיות על השולחן 'תמיד', אין מכוונת לומר שקיימת חובה להימצאותו של לחם כל רגע ממש (ואסור להשאיר השולחן ללא לחם אף באופן זמני), אלא רק שאין להשאיר השולחן יום שלם ללא הלחם.

 

ר' יוסי אומר: אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין, אף היא היתה תמיד

 

כך גם לגבי הציץ, שנאמר בו 'תמיד'; אין הכוונה שהציץ מחוייב להימצא על מצח הכהן הגדול תמיד ממש, אלא הכוונה היא שרק בזמן בו יש חובת המצאות הציץ, עליו להיות על מצח הכהן הגדול. לכן, ביום הכיפורים, בשעת העבודה בארבעה בגדים, שאין זה מוגדר כזמן ציץ, אין חסרון בכך שהכהן הגדול בלי ציץ.

 

 

[1] נ"מ בשאלה זו: האם יש צורך לחפש אחר כהנים טהורים כאשר כבר יש כהנים טמאים, האם יש לדאוג לקרבן טהור כאשר הקרבן שכבר יש נטמא, והאם יש צורך בציץ – דהיינו, לדעה שאומרת כי טומאה הינה רק דחויה בציבור, הכלל שהקרבנות קרבים לכתחילה מיוסד על ריצוי הציץ; ולדעה שאומרת כי טומאה הותרה בציבור, ההיתר כלל לא תלוי בציץ (ראה עוד בעיון על פסחים דף טז – 'ציץ מרצה').

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)