כפרת שעיר המשתלח ויום הכיפורים

  • הרב יואל בן נון

כפרת שעיר המשתלח ויוה"כ / הרב יואל בן נון

לכאורה אין מקום לקיומו של יוה"כ. וכי איזה פתרון יש לחטאים במזיד? תשובה בוודאי יש לה מקום, שכן היא מתקנת, אך כיצד ניתן להשיג סליחה וכפרה ע"י קרבן והקטרה?

תעוזה רבה היא לקרוא את דברי ישעיה בהפטרת יוה"כ בעצם היום הקדוש. את דבריו של ישעיהו בנבואה זו (פרק נח') ניתן אולי לתמצת בשאלה זו: האם אכן דאגה הקהילה שבתום הצום יאכלו לא רק אנשי השפע אלא יתקיים גם "הלוא פרס לרעב לחמך". לצום, להכאת החזה באגרוף, לאכיפת הראש כאגמון וללבישת שק ואפר אין משמעות רבה בעיני הנביא. "חסד חפצתי ולא זבח" אומר הושע; פולחן המכסה על עוולות מוסריות חמור מאוד בעיני הנביאים.

ככלל, נמנעים הנביאים מלדבר על קרבן שיכפר על עבירה במזיד.

התורה אמנם מאפשרת לאדם שעבר בשגגה להביא קרבן חטאת, אך על עבירה במזיד אין, בדרך כלל, אפשרות לכפר ע"י קרבן.

יוה"כ מכפר על זדונות, דבר שלכאורה אינו אפשרי. התשובה אפשרית תמיד, אך ספיגת העונש על חטא בזדון הנה בלתי נמנעת .

הברייתא ביומא סז': אומרת: "את חקותי תשמרו - דברים שהשטן משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח".

בעצם יוה"כ יש פראדוקס, והתורה מצביעה ע"כ בעצמה במילה "חוקה", שבה היא משתמשת גם כדי לתאר את חריגות הפרה האדומה. פרה אדומה ושעיר המשתלח הנם חריגים פראדוקסליים תמוהים וקשים מאוד. לגבי הפרה, קשה עצם הדין, שהרי כל שאר הטומאות נטהרות במים, וכידוע, קשה גם הסתירה הפנימית של טהרת הטמאים וטימוי הטהורים .

(גם פרשת מים המרים חריגה מבחינה דומה: שיפוט האשם אינו נעשה ע"י בי"ד אלא ע"י פרשה שנמחקה במים.)

(העובדה שקרבנות אלה מטמאים את העוסקים בהם אינה קשה: אלה קרבנות הנעשים בחוץ, וקרבנות כגון אלו מטמאים.)

לגבי שער המשתלח, קשה הציוי על עשייתו בחוץ:

בויקרא י"ז, בפרק הנתון בין קריאת התורה של שחרית לקריאת התורה של מנחה, מודגש האיסור "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", ועל השוחט קרבן בחוץ אומרת התורה: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך". מדוע א"כ ציוותה התורה על שני שעירים - שעיר הנעשה בפנים- לה', ושער היוצא החוצה- לעזאזל? האם חלילה שתי רשויות יש כאן? למי נקרב השעיר המשתלח לארץ גזירה?

ביום הדין- הוא ר"ה- אין צמים, אין מכים על חטא ואין אומרים סליחות. זהו יום אמת, יום זיכרון, יום דין. יום ראש השנה הוא כולו יראת ואימת הדין. והדין מלווה, מצדנו, בתקיעת השופר ובאמירת מלכויות, זכרונות ושופרות.

ואולם, התורה אומרת שאפשר לצום, דהיינו- הצום מועיל; קיימת האפשרות לקבל לוחות שניים. ביוה"כ הקב"ה חושף את ההנהגה הנוספת - מידת הרחמים.

להנהגה זו אין מקום עפ"י הדין, האמת והצדק. עיקרו של יוה"כ, מסביר הרמב"ן בפרשת "אמור", הוא הרחמים בדין. וזו הסיבה שמתוודים וזועקים בסליחות. מקורן של הסליחות בברכת הסליחות בתפילת השבע של יוה"כ. עיקר הווידוי הוא באמצע תפילת הש"ץ, ושם אכן שובצו גם הסליחות של הציבור . הסליחות עצמן "התפשטו" מיוה"כ "אחורנית", עד שבוע לפני ר"ה או עד ר"ח אלול.

יום אחד במסגרת ימי הרחמים הוא יום דין ואמת, ללא סליחות. זהו ראש השנה. אך התורה נותנת לנו, כנגד כל היגיון, גם יום כפרה. שהרי אנשים אנו, וא"א לנו להתמודד עם מידת האמת. "ראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין, שיתף עמה מידת הרחמים".

בהפטרה ביונה אנו לומדים, עפ"י סדר הפרקים, על אמונה, תפילה ותשובה. אך ההפטרה אינה מסתיימת בסוף פ"ג, ולאחר התשובה מגיע פ"ד ומלמד על מידת הרחמים. "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה"?! אי אפשר לו לעולם לעמוד במידת הדין, ועשה הקב"ה חסד עם העולם וחסד עם ישראל ונתן להם את יוה"כ.

זוהי בשורה נפלאה של תקווה וסיכוי.

ואולם, את העוונות והחטאים שנושא השעיר א"א להקריב על המזבח. וכי יקרב על מזבח ה' קרבן על זדונות? על זדונות אין כפרה, ואין לקרבן זה כל אפשרות לעלות ע"ג המזבח. המזבח אינו מקבל קרבן של זדון.

מחד - אין לשעיר זה אפשרות ליקרב, אך מאידך - אנו מוכרחים להתוודות ולשלוח את חטאינו, שכן איננו יכולים לעמוד במידת האמת. ולכן אנו מסלקים חטאי זדון אלה המדברה, אל ארץ גזירה ושיממון.

ועל כן אומרת התורה כמעט בנשימה אחת כי אמנם בדרך כלל "לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", אולם ביום אחד בשנה יש לשלח את הזדונות אל מחוץ למחנה עם השעיר- "והתודה עליו את כל עונות בנ"י ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה".

הסבר זה, על ההקבלה בין כיפור הקודש מטומאת המקדש ע"י הכה"ג הנכנס לקוה"ק לבין שעיר המשתלח, המכפר על שאר עבירות וזדונות, נותנת המשנה הראשונה בשבועות.

לאחר התשובה מחכה יונה שהמצב ישוב להיות כבתחילה, אין הוא יכול לשאת את ה"ניצול" האנושי של מידת הרחמים. אך הקב"ה אינו מקבל את דבריו, ובא ללמדנו על מידת הרחמים, שאם לא כן אין לעולם קיום. למרות ההיגיון, הצדק, האמת והדין יש בשורה של תקווה, של כפרה, ושל סיכוי גדול.