דילוג לתוכן העיקרי

כריתות | דף יא | קטן פטור

במשנה שבסוגייתנו אנו למדים שבכל איסורי עריות, אם אחד מהחוטאים היה גדול והשני קטן – הגדול חייב ואילו הקטן פטור:
"כל עריות, אחד גדול ואחד קטן – קטן פטור".
דהיינו, אם היה הבועל גדול והנבעלת קטנה (או להיפך) – הבועל חייב והנבעלת פטורה. בסוגייתנו מבואר שדין שפחה חרופה יוצא דופן: על אף שבדרך כלל חיובו של הגדול עצמאי, אף שהקטן פטור, בשפחה חרופה אף הגדול פטור מכיון שהבועל והנבעלת הוקשו זה לזה:
"ת"ר: בזמן שהאשה לוקה – האיש מביא קרבן, אין האשה לוקה – אין האיש מביא קרבן".
משמע מכאן שאם השפחה הייתה קטנה, האיש אינו צריך להביא קרבן אשם. כך מבינים ראשונים רבים, וכך כתב גם רש"י ד"ה כל העריות (וכן שיטה מקובצת אות ו, ראב"ד איסורי ביאה ג, יז ועוד):
"אם האחד גדול, או האיש או האשה, האחד חייב והאחד פטור, ובשפחה אינו כן ובגמרא מפרש לה".
מדבריהם נראה שבמקרה שבו קטן בא על שפחה – הוא אינו מתחייב בהבאת קרבן, ולכן אף השפחה פטורה מעונש מלקות. ברם, דעת הרמב"ם (שגגות ט, ג) שונה – לדעתו גם הקטן חייב בהבאת קרבן:
"בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת".
לו הייתה זו כוונת הגמרא, היא היתה יכולה להסביר שהפטור שנאמר במשנה מתייחס למקרה שבו האיש קטן והאשה גדולה, ולומר שדוקא במקרה זה יש חילוק בין דיני עריות לשפחה חרופה – בשפחה חרופה גם קטן יהיה חייב על אף שבשאר דיני עריות הוא פטור, אולם במקרה שבו האיש גדול והשפחה קטנה – אכן האיש יהיה חייב והאשה פטורה. אולם הגמרא בוחרת שלא לתרץ כך, ולכן נראה יותר כדעת הראשונים שהזכרנו לפני כן.
יחד עם זאת, אם ננסה להתעמק בדינו של הרמב"ם עלינו לשאול האם יש במעשהו של הקטן חטא ולכן עליו להביא את הקרבן, או שאין מדובר בחטא והקרבן בא לשם תיקון אחר.
בפשטות, לא מסתבר לומר שהקטן יהיה צריך כפרה כלשהי, שהרי אף אם הוא היה בא על אשת איש – הוא לא היה זקוק לכפרה. כך גם בדיני נזיקין – קטן אינו מתחייב בנזק, ולא מצאנו שום מקום שחייבו אותו לשלם, אף לא לאחר שגדל ונעשה לאיש (גם הרמב"ם עצמו לא הצריך אדם זה אפילו תשובה). לכן נראה שמטרת הקרבן כאן היא אחרת. ר' משה פיינשטיין הציע להסביר זאת באופן הבא (אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן י):
"שהוא גזה"כ מקרא דדריש בתו"כ שהביא הכ"מ והלח"מ בפ"ט משגגות ה"ג לחייבו בקרבן לקטן בשפחה חרופה אף שלא חטא כלום, ומצינו חטאת שבאה שלא לכפרה כהא דחטאת נחשון בזבחים דף ט', ואף שפרש"י בחומש שהחטאת באה לכפר על קבר התהום ועל מכירת יוסף אפשר גם באשם זה של הקטן יהיה כפרה על חטאי אחרים כמו על חטא אביו שלא חנכו להתרחק מזנות וכדומה, ואף בל"ז אין לנו ליתן טעמים על גזה"כ".
ר' משה פיינשטיין מסביר שיש כאן גזירת הכתוב מיוחדת, ואל לנו לחפש לה טעמים, אך בכל זאת מציע הסבר אפשרי – מטרת הבאת קרבן האשם על ידי הילד (לאחר שיגדל) היא לכפר על מעשיהם של אחרים, שהביאו אותו לידי מעשה זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)