כריתות דף כא – דם האדם

  • הרב אביהוד שורץ
המשנה בדף כ עמוד ב מבחינה בין דם הנפש – שאסור באיסור כרת, ובין דם האיברים – שאיסורו בלאו. הגמרא (כ-כא) מוסיפה שישנם סוגי דם שאין בהם אפילו איסור לאו, ובאופן פשוט משמע שהם מותרים באכילה. הדוגמה הפשוטה ביותר היא דם דגים: כידוע, דגים מותרים באכילה בין חיים ובין מתים, ואין כל חובה להוציא מהם את דמם קודם האכילה.
בין היתר, קובעת הגמרא כי דם "מהלכי שתיים", כלומר דם האדם, מותר אף הוא באכילה. הברייתא בדף כא עמוד ב מעירה כי אם דם האדם פרש מן הגוף, אסרו חכמים לאוכלו. קודם שפרש הדם מן הגוף, הרי הוא מותר באכילה, ולכן מי שיש לו דימום בפיו רשאי לבלוע את הדם, ואיננו חייב לפלוט אותו.
קביעה זו, שלפיה דם האדם איננו אסור באכילה מדאורייתא, שימשה ראיה במחלוקת נרחבת מאוד בין הראשונים. הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ב, ג) קבע:
"האדם, אף על פי שנאמר בו 'ויהי האדם לנפש חיה', אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך אינו בלא תעשה... אבל אסור הוא בעשה".
לדעת הרמב"ם, אין לאו מדאורייתא האוסר אכילת בשר אדם, אך עם זאת, כאשר הגדירה התורה את מיני הבהמה והחיה המותרים באכילה, היא לא מנתה, כמובן, את האדם, ועל כן ישנו לאו הבא מכלל עשה האוסר אכילת בשר אדם.
הרמב"ן, בפירושו לתורה (ויקרא יא, יג), ציטט את דברי הרמב"ם וחלק עליהם. הרמב"ן מעיר כי אין לפסק הרמב"ם מקור בדברי חז"ל, ואף יש להוכיח היפך דבריו מסוגייתנו:
"שבפירוש אמרו חכמים בדם מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים שאפילו מצות פרוש מדבריהם אין בו, ואם היה בשרו אסור, כל היוצא מן הטמא טמא! ודם השרץ ודם האדם מעטו אותן חכמים מאסור דם".
לדעת הרמב"ן, העובדה שהגמרא דנה בהיתר אכילת דם אדם מלמדת בהכרח שגם בשר אדם איננו אסור באכילה מדאורייתא.
שאלת אכילת בשר אדם – שתי פנים לה. ניתן לדון בשאלה זו כשאלה הלכתית גרידא. כך, למשל, במצרים העתיקה נהגו להשתמש בחלקים של מומיות – גופות חנוטות – לצורך תרופות שונות. הרדב"ז (חלק ב' סימן תרצ"ב) נשאל האם מותר לצרוך תרופות כאלה, וקבע שהדבר מותר. אמנם, בהקשר זה יש לשקול גם את איסור ההנאה מן המת, ובעניין זה דן הפתחי תשובה (יורה דעה שמט, ב), יעויין שם.
אך כמובן, כאשר עוסקים באכילת בשר אדם יש להתייחס גם להיבט הערכי והאנושי שבסוגיה. בפרשיות התוכחה שבספרי ויקרא ודברים נתפסת אכילת בשר אדם כפורענות קשה ביותר. בני האדם לדורותיהם, ובעיקר בעת המודרנית, תופסים את אכילת בשר האדם כעניין מתועב מאין כמותו. ואמנם, גם בעלי ההלכה בדורות האחרונים נתנו דעתם על כך. כך, למשל, ניסח את הדברים הגר"י וינברג בשו"ת שרידי אש (א, קסב):
"ודוגמא לדבר אכילת בשר אדם, דבודאי הוא נגד רצון התורה בלי שום ספק, ומכל מקום כיון שלא נכתב בתורה לאו מפורש יש מן הראשונים שסוברים שאיסור זה אינו אלא דרבנן ולהרמב"ם ז"ל אינו אלא אזהרת עשה".
ההנחה הפשוטה והברורה מאליה כי אסור לאכול בשר אדם בהכרח מוגדרת כ"רצון התורה", אף אם איננה מפורשת במקרא זה או אחר.
מורנו הרב יהודה עמיטל זצ"ל ראה בקביעה זו יסוד מוסד בעבודת ה'. הוא נהג לצטט את דבריו של רבי משה שמואל גלזנר, בעל "דור רביעי", אשר דן אף הוא באיסור אכילת בשר אדם, וקבע שהיות והדבר פשוט לחלוטין על פי נימוסי האומות, והאוכל בשר אדם "מודח מלהיות נמנה בין האישים", על כורחנו שגם התורה אוסרת את הדבר. כך מסכם זאת הרב עמיטל (בספרו "והארץ נתן לבני אדם", עמוד 40):
"למדנו אפוא שיש למוסר הטבעי חלק בחיובים המוטלים על האדם, כדי להשלים ולמלא את רצון נותן התורה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".