כריתות דף כד – אשם תלוי שהוזמו עדיו

  • יהודה רוזנברג
סוגייתנו דנה באדם שהביא אשם תלוי, אולם עוד בטרם הספיק להקריבו – נודע לו שאינו חייב אשם תלוי. דבר זה עשוי לנבוע מכך שהתברר לאדם בוודאות שהוא לא חטא, או לחילופין – התברר לו בוודאות שהוא כן חטא, ועליו להביא חטאת ולא אשם תלוי. לדעת חכמים דינו של הקרבן הוא "ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה", מפני שליבו של האדם נוקפו על חטאיו, והוא גומר ומקדיש את הקרבן גם במקרה שבו התברר שלא חטא.
מקרה נוסף שבו דנה המשנה הוא כאשר רק לאחר שדם הקרבן כבר נזרק, נודע לאדם שהוא פטור. במקרה זה יש להמשיך את תהליך ההקרבה כסדרו, ובשר הקרבן נאכל לכהנים. הגמרא מסבירה שהדבר נלמד מן הפסוק "והוא לא ידע ונסלח לו" – השעה הקובעת לגבי ידיעת האדם היא שעת הסליחה, שעת זריקת הדם.
בעקבות זאת פסק הרמב"ם:
"הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי, אם עד שלא נשחט – ירעה עד שיפול בו מום, ויפלו דמיו לנדבה, מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש.
הפריש אפילו ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה...
נודע לו אחר שנזרק הדם, הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות".
דינו הראשון של הרמב"ם, שאם הספק התברר לפני ההקרבה "יפלו דמיו לנדבה", מפורש כדעת חכמים בסוגייתנו.
אולם מדברי הרמב"ם משמע שגם החלק האחרון של דבריו, שבמקרה ש"נודע לו לאחר זריקת הדם" יש להמשיך את ההקרבה כסדרה, מתייחס למקרה שבו העדים הוזמו. לכאורה קשה להבין זאת: הבסיס לחיוב אשם תלוי הוא הספק שמא האדם חטא, ואם התברר שהעדים שיקרו – נמצא שלא היה כאן ספק כלל, וכל הבסיס לחיוב נשמט! גם אם במקרה שבו הספק התברר לפני ההקרבה יש להשתמש בדמי הקרבן לנדבה, במקרה שבו לאחר זריקת הדם התברר שלא היה ספק כלל – קשה לומר שהקרבן הופך למפרע לקרבן נדבה [בהקשר זה נזכיר את פסק השולחן ערוך (או"ח קז, א) שלמרות שאדם יכול להתפלל תפילת נדבה, אם התחיל להתפלל תפילת חובה ונזכר שכבר התפלל – יפסיק מיד, ואינו יכול להפוך את תפילתו לתפילת נדבה מכאן ואילך].
ואכן, האור שמח (הלכות סוטה ד, יד) כתב בפשטות שבמקרה שבו העדים הוזמו לאחר זריקת הדם – הבשר יישרף. אולם הרב שך (בספרו "אבי עזרי") מעיר שמפשט דברי הרמב"ם לא משמע כך, וגם מסוגייתנו משמע שהדין של "נזרק הדם" שייך גם במקרה שבו העדים הוזמו.
יתכן שנוכל להסביר את דברי הרמב"ם אם נאמר שאשם תלוי אינו בא לכפר על החטא עצמו, אלא על תודעת החטא: המצב הבעייתי שעימו מתמודד קרבן האשם הוא שהאדם רואה עצמו כחוטא.
הבנה זו מסתברת יותר בדעת רבי אליעזר, הסובר שאדם יכול להביא אשם תלוי בכל יום, בדומה לקרבנות נדבה. האדם חש עצמו מרוחק מן הקב"ה בשל חטאיו, ואין זה משנה כלל אם הוא אכן חוטא כפי שהוא חושב – תחושת הריחוק עצמה טעונה כפרה. יתכן שהסבר זה מאיר באור שונה מעט את הטיעון שמעלים חכמים בסוגייתנו – "מתוך שליבו נוקפו". אפשר שנקיפות לב אלו דומות לתחושה שתיארנו – תחושת החטא והריחוק מהקב"ה, שהיא המוקד של חיוב אשם תלוי.
לפי דברים אלו מובן מדוע על אף שהתברר למפרע שלא רק שהאדם לא חטא, אלא אפילו ספק חטא לא היה כאן, בכל זאת ניתן להמשיך בתהליך ההקרבה. מכיון שבשלבים החשובים של הקרבת הקרבן האדם התהלך בתחושה שהוא חוטא, או לפחות ספק-חוטא, הרי שהקרבת הקרבן היתה מוצדקת.
כפי שציינו, הבנה זו מסתברת יותר בדעת רבי אליעזר, הסובר שניתן להקריב אשם תלוי בנדבה, ולכל הפחות סובר ש"אם אינו בא על חטא זה – הרי הוא בא על חטא אחר". אמנם, לדעת חכמים הבנה זו בעייתית יותר, והדבר דורש עיון בטעמם כפי שהוא מופיע בדף כה ע"א, ואכמ"ל.