כריתות דף כה – אמירת פרשיות הקרבנות

  • הרב ירון בן צבי
במשנה שבסוגייתנו מובאת מחלוקת לגבי המקרים שבהם מביאים אשם תלוי:
"רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והיא נקראת אשם חסידים.
אמרו עליו על בבא בן בוטי שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד.
אמר: המעון הזה! אלו היו מניחים לי – הייתי מביא, אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק.
וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת".
לדעת רבי אליעזר אדם יכול להביא אשם תלוי גם אם אין הוא בא לכפר על חטא מסוים, ומעמדו של קרבן זה הוא קרבן נדבה. חכמים חולקים על כך, ולדעתם ניתן להביא אשם תלוי רק אם יתכן שנעשתה עבירה שעל עשייתה בכוונה מתחייבים בכרת, ועל עשייתה בשוגג מתחייבים בקרבן חטאת.
מחלוקת זו רלוונטית גם בימינו. הרא"ש (מובא בטור אורח חיים סימן א) פסק שכאשר אומרים את פרשיות הקרבנות, לאחר כל קרבן יש לומר 'יהי רצון':
"וכשיסיים פרשת העולה יאמר: רבון העולמים, י"ר מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה.
וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם, ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה".
לעומת זאת, השו"ע (אורח חיים א, ז) פסק:
"כשיסיים פרשת העולה יאמר: יר"מ שיהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה, וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים, מפני שהם באים נדבה".
לדעת השולחן ערוך אין אומרים 'יהי רצון' אחרי אמירת פרשת אשם. מחלוקת זו עשויה להיות תלויה במחלוקת שבסוגייתנו – אם ניתן להתנדב אשם תלוי, הרי שניתן לומר 'יהי רצון... כאילו הקרבתי אשם'; אך אם אשם תלוי הוא קרבן חובה, בדומה לחטאת, גם אמירת ה'יהי רצון' בעייתית.
הט"ז שם כותב בשם המהרש"ל שיש לומר בלשון ספק:
"וראיתי בשם מהרש"ל שיוכל לומר גם אחר פ' חטאת ואשם יה"ר רק שיאמרו בל' ספק, דהיינו יר"מ שאם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת".
כך הוא גם הנוסח המופיע בסידורים שלנו אחרי קרבן חטאת ואשם.