כריתות דף כו – מנחת סוטה וכפרת יום הכיפורים

  • יהודה רוזנברג
מטרתה של מנחת סוטה
הגמרא בסוגייתנו דנה בשאלה על אלו חטאים יום הכיפורים מכפר. בעקבות הטענה שיום הכיפורים מכפר על חטאים שרק הקב"ה יודע עליהם, מביאה הגמרא מספר דוגמאות לחטאים שלכאורה נראה שרק הקב"ה יודע עליהם, אך יום הכיפורים אינו מכפר עליהם.
בין השאר, מביאה הגמרא הוכחה ממנחת סוטה:
"אלא מעתה, ספק סוטה שעבר עליה יוה"כ לא תייתי, דהא כפר עלה יוה"כ, דחטא שאינו מכיר בו אלא המקום!
אביי אמר: בועל מכיר בו.
רבא אמר: סוטה כי מתייא לברר עון קא אתיא".
לכאורה נראה שלדעת המקשה מנחת הסוטה נועדה לכפר עליה. אביי מקבל הנחת יסוד זו, ואילו רבא סובר שמנחת סוטה לא נועדה לכפרה, והיא רק מהווה חלק מטקס שתיית המים, שנועד לברר אם הסוטה אכן חטאה.
לפי הבנה זו ניתן להסביר את מחלוקת אביי ורבא כך כפי שהסביר הערוך לנר:
"אביי ורבא בהא פליגי, דאביי סבר דבעינן שלא ידע בהחטא שום אדם בעולם...
ורבא סבר דלא בעינן רק שהמתכפר בקרבן לא ידע בהחטא".
אמנם, הבנה זו בעייתית, משום שקשה לומר שמנחת הסוטה מכפרת עליה, שהרי גם לאחר הקרבת המנחה – הסוטה נענשת בעונש של "וצבתה בטנה" וכו'. נראה שתירוצו של רבא מסתבר כל כך, עד שקשה להבין מדוע אביי לא קיבל אותו.
אולם ניתן להסביר שלדעת אביי מנחת הסוטה נועדה לכפר על הבעל, ולא על האישה. גם לבעל יש אחריות מסוימת על כך שאשתו עברה עבירה חמורה כל כך, ולכן גם הוא צריך כפרה. גם לפי הבנה זו ניתן להבין את מחלוקת אביי ורבא כפי שהסביר הערוך לנר.
פירוש נוסף ומקורי מובא בספר "קדשי דוד" לרבי דוד מועטי, מחכמי אלג'יר במאה התשע עשרה. לדעתו מנחת סוטה נועדה לכפר על כל עם ישראל, שערבים זה לזה וצריכים לשמור על רמה מוסרית גבוהה, שתמנע חטאים מעין אלה. הוא מסביר שגם אביי מודה שרק אם המתכפר עצמו יודע על החטא יום הכיפורים אינו מכפר, אולם הבועל הוא אחד המתכפרים, שהרי גם הוא חלק מעם ישראל. אמנם על חלקו כבועל בחטא זה הוא אינו מתכפר במנחת הסוטה, אולם על שותפותו עם כל עם ישראל בהתנהלות הבעייתית שהובילה לחטא – מנחת הסוטה מכפרת.
כפרת יום הכיפורים
השאלה שאותה העלה הערוך לנר (ולדעתו היא יסוד מחלוקתם של אביי ורבא), אם כדי למנוע כפרה על ידי יום הכיפורים צריך שהחוטא עצמו ידע על החטא או שדי בידיעה של אדם אחר, עשויה להיות קשורה לשאלה מדוע יום הכיפורים אינו מכפר על חטאים ידועים. ניתן לומר שיום הכיפורים מכפר על חטאים שהאדם אינו יכול לשוב מהם בתשובה, משום שהקב"ה חס על עמו ומטהר אותם מחטאיהם, אך זאת רק בתנאי שהם עשו כל שביכולתם. לפי זה ידיעה של אדם אחר אינה מונעת כפרה על ידי יום הכיפורים, שהרי החוטא עצמו אינו מודע לחטאו ואינו יכול לשוב בתשובה. אולם יתכן שישנו צד נוסף שבגללו ידיעת החטא מונעת כפרה ביום הכיפורים: יום הכיפורים אינו מכפר על חטא שיש בו חילול השם, ואם ישנם אנשים היודעים על החטא – אף (ואולי בעיקר) אם הם אינם החוטאים עצמם – יש בכך חילול השם.
בשולי הדברים נעיר שהראשונים והאחרונים דנים בשאלה מדוע ידיעת החטא על ידי האשה הסוטה עצמה אינה מונעת כפרה ביום הכיפורים. תירוציהם מתחלקים לשני סוגים: יש שהעלו מציאויות שונות שבהן האשה אינה יודעת אם חטאה, ויש שכתבו שהאשה אינה מוכנה להעיד על חטאה או שאינה נאמנת על כך (ולכן המתכפר – הבעל או עם ישראל – לעולם לא ידע על החטא בוודאות). יתכן שמחלוקת זו, אם ידיעת האשה תמנע כפרה ביום הכיפורים, קשורה לשאלה שהעלינו: אם הדבר תלוי בחילול השם, יתכן שגם ידיעה של אדם שלעולם לא יאמר לחוטא עצמו תמנע כפרה; אולם אם הדבר מבוסס רק על כך שהחוטא אינו יכול לשוב מחטאו משום שאינו יודע עליו – רק ידיעתו של אדם שיוכל לספר לחוטא ויהיה נאמן עליו תוכל להחשיב את החטא כחטא שעשוי להיות ידוע לחוטא.