מנחות | כשעלה משה למרום | 2

בשיעור שעבר התחלנו לדון באגדה על עליית משה למרום. ראינו שעל פי התוכן והצורה ניתן לחלק את האגדה בשתי דרכים שונות, כאשר חלוקה אחת אינה חופפת את השנייה. בשיעור הנוכחי נציע הסבר לתופעה זו.

על פי החלוקה הראשונה, חלקה הראשון של האגדה – שורות 1-6 – עוסק במתח שבין תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ראינו כיצד בתגובה לשאלתו של משה על קשירת הכתרים לאותיות, הקב"ה משתף אותו, ועונה על שאלתו באריכות, בפתיחות ובנדיבות; הוא מאפשר לו לראות את ר' עקיבא מלמד, ועל אף מצוקה רגעית שיש למשה מכך שהוא איננו מבין את דברי ר' עקיבא, לבסוף מתיישבת דעתו. רובו של החלק הזה מתנהל, אפוא, באווירה פתוחה ונינוחה מאד.

בבסיסו של חלק זה בסיפור עומדת בעיית הפער בין התורה שבעל פה המתפתחת והמתחדשת, לבין מה שניתן במקור על ידי משה בסיני. זוהי שאלה שוודאי הטרידה את האמוראים ואת מחברי הסיפור אשר עסקו רבות בתורה שבעל פה, וניצבו בפני השאלה המטרידה – מהי סמכותה, או אפילו הלגיטימיות שלה, אם קיים פער לא ברור בינה לבין התורה שבכתב שניתנה בסיני. יחד עם זאת, שאלה זו אינה נותרת באוויר, אלא מקבלת בסיפור סוג של פתרון שמניח את הדעת, וניתן לומר שכאשר הסיפור מספר על משה שנתיישבה דעתו, עומדת מאחורי משפט זה העובדה שגם דעתו של המספר, אשר הייתה מוטרדת מהשאלה, התיישבה.

יישוב הקושיה והדעת הללו המאפיינים את החלק הראשון עומדים, כמובן, בניגוד חריף לחלק השני, שמסיים באופן שונה לחלוטין – 'שתוק! כך עלה במחשבה לפני!'. כאן אין פתיחות, ה' לא משתף אלא ממדר ומסתיר. בחלק השני נידונה שאלה אחרת מאשר בזה הראשון. השאלה כאן היא על דרכיו או מידותיו של ה', על שיקולי הדעת שלו ועל האופן שבו הוא מנהל את עולמו. ספציפית, השאלה השנייה בחלק זה היא כיצד מתרחשים בעולם דברים אשר נראים הפוכים מהצדק - שאלת צדיק ורע לו הקלאסית. מדהים לראות כיצד ברגע שאלו השאלות הנשאלות על ידי משה, משתנה כל נימתו של ה'. פעמיים משה מנסה להבין ופעמיים הוא נענה בתשובה הבוטה והקשה שעליו לשתוק ולקבל, משום שבעניין זה אין משתפים אותו.

מה הקשר בין החלקים? מדוע המספר מסמיך בסיפור אחד שתי שאלות שונות מאד, שגם נענות בצורה כה שונה?

ג'פרי רובנשטיין כבר כתב שסיפור זה, במידה מסוימת הינו מדרש על הפסוקים בפרשת כי-תשא לאחר חטא העגל, כאשר משה מבקש לקבל הצצה לדרכיו של ה' ובקשתו נענית באופן חלקי בלבד.[1] ואכן, גם שם, בחלקו השני של ספר שמות, ישנה סמיכות עניינים בין נתינת התורה על ידי משה, לבין השאלות על דרכיו של ה' – 'הודעני נא את דרכך'. משה מקבל את התורה בהר סיני, ושם הוא גם עומד ומבקש לדעת את דרכיו של ה', וזוכה לראייה חלקית בנקרת הצור:

(יב) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:

(יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:

....

(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:

(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:

(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:

(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:

(כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:

(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:

(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ":

 (שמות לג)

אכן, אחת המילים המרכזיות בפסוקים אלו - 'הראני' – מופיעה בסיפור שלוש פעמים בהטיות שונות.[2]

בקשותיו של משה לאחר חטא העגל מתפרשות בכיוון שציינו במדרש הבא, שדורש פסוקים מהפרק הנ"ל:

"ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו; בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר: 'הלא בלכתך עמנו'; בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר: 'ונפלינו אני ועמך', בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: 'הודיעני נא את דרכיך'; אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע, רשע וטוב לו - רשע בן צדיק, רשע ורע לו - רשע בן רשע.

ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר: 'וחנתי את אשר אחן' - אף על פי שאינו הגון, - 'ורחמתי את אשר ארחם' - אף על פי שאינו הגון..."

(בבלי ברכות ז ע"א)

לדעת ר' יוסי ה' מוכן לנסות להסביר למשה את שיקוליו בשאלות הצדק בעולם, אך לדעת ר' מאיר, שבדרכו הולך כנראה המספר באגדה שלנו, ה' חוסם בפניו של משה את התחום הזה. עמדה זו מתבטאת גם במדרש הבא:

"כך אמר משה להקב"ה הודיעני נא את דרכיך (שמות לג יג), והודיעו, שנאמר יודיע דרכיו למשה (תהלים קג ז), הראני נא את כבודך (שמות לג יח), הראני נא מדה שאתה מנהיג בה את העולם, אמר ליה אין אתה יכול לעמוד על מדותי".

(מדרש תהלים [בובר] מזמור כה)

אמנם, ישנם גם מקורות נוספים בחז"ל שמהם עולה שה' דווקא שיתף את משה בדיון על מידותיו והנהגתו את העולם, כפי שעולה במדרש הבא:

" 'וימהר משה ויקד ארצה וישתחו', מה ראה משה? רבי חנינא בן גמלא אמר: ארך אפים ראה, ורבנן אמרי: אמת ראה. תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה, דתניא: כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וכותב ארך אפים. אמר לפניו: רבונו של עולם, ארך אפים לצדיקים? - אמר לו: אף לרשעים. אמר ליה: רשעים יאבדו. - אמר ליה: השתא חזית מאי דמבעי לך. כשחטאו ישראל אמר לו: לא כך אמרת לי, ארך אפים לצדיקים? אמר לפניו רבונו של עולם, ולא כך אמרת לי אף לרשעים?..."

(בבלי סנהדרין קיא ע"א- ע"ב)

כאמור לעיל, בסיפור שאנו עוסקים בו בבבלי, בניגוד למדרשים האחרים שהבאנו לעיל, ארוגים יחד שני חלקים שונים שעוסקים בשתי שאלות נפרדות לגמרי, שאלת הפער בין תורה שבעל פה והתחדשותה לתורה שבכתב והמסורת, ושאלת הצדק הא-לוהי ודרכי ההנהגה הא-לוהיים בעולם.

האם שני העניינים השונים הללו חוברו יחד רק בגלל שנתינת התורה ובקשתו של משה להבין את דרכיו של ה' שתיהן התרחשו בהר סיני? אם כן, זה עדיין נשאר קצת גיבוב של שני עניינים שונים, שמחוברים יחד מסיבה חיצונית יחסית. האמנם?

נראה שהעיצוב הספרותי המהודק והמושקע של הסיפור מעיד על כך שלא כן הדברים. כפי שהזכרנו לעיל הסיפור מעוצב עם מבנה ספרותי מסודר מאד, ולכן לא נראה שמדובר בגיבוב של רעיונות.

למשל, ניתן להראות כיצד בנו מספרי הבבלי את הסיפור על ידי שאילת חומרים מסיפורים ומדרשים אחרים ושימוש בהם כאבני בניין לסיפור. הפתיחה 'כשעלה משה למרום' מצויה בכמה וכמה מדרשים, וגם השאלה על קשירת הכתרים לאותיות מצויה במקור אחר, כפי שהראינו בשיעור שעבר.

כמו כן, כפי שראינו בשיעור שעבר, הרעיון של 'לדרוש מכל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות' מופיע במדרש אחר, שדורש את הפסוק 'קווצתיו תלתלים' בשיר השירים באותו אופן. דוגמא זו גם היא אבן בניין בסיפור שלנו במנחות.

אף הביטוי 'תשש כוחו' שמופיע בנוגע למשה כאשר הוא אינו מבין את שיעורו של רבי עקיבא, מצוי במספר מקורות שונים בקשר למשה:

"וידבר ה' אל משה לך רד, מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו - אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר: הרף ממני ואשמידם, אמר משה: דבר זה תלוי בי - מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים."

(בבלי ברכות לב ע"א)

גם כאן, משה בתחילה נחלש ומרגיש חסר אונים, ואחר כך מקבל מסר על כוח שמיוחס אליו, והוא מתאושש ומתחזק.

שאלתו של משה 'זו תורה וזו שכרה?' מופיעה בשני מקורות אחרים. אחד מהם הוא מקור על 'אחר' שיצא לתרבות רעה בעקבות סופו האכזרי של אחד החכמים ועל כך שאל את אותה השאלה:

"ויש אומ' ע"י שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם, אמר: זו תורה זו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים."

(ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, עז ע"ב)

ברם, ישנו גם מקור קרוב יותר, על ר' עקיבא עצמו. בסיפור מותו של ר' עקיבא בבבלי מסופר:

"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל... אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה?... אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא..."

(בבלי ברכות סא ע"ב)

מסיפור זה, שעוסק במותו האכזרי של ר' עקיבא, יכלו מספרי הסיפור במנחות לשאול את התיאורים, ואת שאלת המלאכים, שהם שמים בפי משה – 'זו תורה וזו שכרה'? ברם, בניגוד לסיפור בברכות שבו המלאכים שואלים את השאלה ואף נענים תשובה מסוימת, כשמשה שואל את השאלה הוא נענה בנזיפה משתקת – 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני!'. הניגוד הזה מדגיש ומעצים עוד יותר את חוסר הפתיחות שמשה נתקל בו מצד הקב"ה בנוגע לשאלות על הצדק האלוהי ואופן הנהגת העולם.

מה הייתה, אפוא, כוונת המספרים, שהשקיעו מאמצים ניכרים בבניית הסיפור במנחות ועיצובו, בצרפם את שני הנושאים הללו, שזכו להתייחסות כל כך שונה מצד ה'?

נראה שהסיפור מעביר מסר על מורכבות יחסי האדם עם הא-ל. בניגוד לסיפור המקראי על מתן תורה, חלקו הראשון של הסיפור בבבלי מנחות אינו מספר רק על נתינת התורה. בחלק זה ה' קורא לאדם להיות שותף אמיתי עמו במפעל החשוב ביותר הקיים בעולם – יצירת התורה והתפתחותה. לאדם יש שותפות גדולה ומרשימה בתחום זה. לימוד התורה הוא שותפות, וודאי כשאדם מחדש בלימודו ויוצר – השותפות גדלה אף יותר. ה' מעוניין לתת לאדם את התחושה שהוא אכן שותף איתו במפעל זה. האדם כאן הוא בשיא גדולתו כאדם.

ברם, כשמגיעים לתחום של הנהגת העולם – כאן האדם אינו מוזמן להיות שותף, וממילא – כאן האדם קטן. יתכן שהמטרה היא שהאדם לא יגיע לגאווה והיבריס מכך שה' שיתף אותו ביצירת התורה, ואפשר שפשוט מוגבלותו של האדם היא כזו שאינה מאפשרת לו להבין בתחום זה. מכל מקום, זהו המקום שגורם לאדם להרגיש קטן.

נראה ששתי השאלות שהזכרנו הן שאלות שהטרידו את חז"ל, שאלות שנוגעות לקיום האנושי הבסיסי של יהודי, והדבר בא לידי ביטוי ביצירת הסיפור הזה. כשם שמתיישבת דעתם לגבי השאלה הראשונה, כך נראה שהם נותרים חסרי פתרון מהשאלה השניה.

נראה שכך אפשר גם להסביר את המבנים של הסיפור, כפי שעמדנו עליהם בשיעור הקודם. מצד אחד, ניתן לחלק את הסיפור חלוקה תוכנית לפי שני הנושאים הללו: שורות 1-6; 7-13. שני חלקים פחות או יותר שווים, עם שאלות שונות ואווירות שונות לחלוטין. מצד שני, ישנה חלוקה אחרת של מבנה הסיפור המבוססת על המבנה והצורה, אשר אינה תואמת את החלוקה הראשונה אלא שוברת אותה.[3] מהי משמעותם של הבדלים אלו? נראה שהמסר הוא שהמספרים לא יכלו להפריד באופן מוחלט בין הנושאים – להיות מרוצים מפתרונה של השאלה האחת, ובד בבד מתוסכלים מאי פתרון השאלה השנייה. החיים בסופו של דבר הם הוויה אנושית אחת, והדברים גם מתערבבים. למעשה אולי ניתן לומר שנוצר איזה שהוא כאוס, כמו שהמבנה הכולל של הסיפור – שני החלקים יחד – הוא כאוטי. תחושת הגדלות של האדם על שותפותו בתורה והקטנות שלו על אי הבנת העולם וחוסר הביטחון שלו בסדרי העולם, מתערבבים יחד. לנקודה זו יש אולי היבט חיובי שכן היא מונעת מהאדם לחוש את עצמו כאל ולהגיע להיבריס. מן הצד השני, כאוס זה גם מתסכל ומנמיך את קומתו של האדם. בכל מקרה – החוויה היא מורכבת, וזה מה שהסיפור הזה משדר.

אפשר שניתן לחבר את שני הצדדים שעולים בסיפור זה לשני האלמנטים המרכזיים בסיפור גן עדן – עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים. לעץ הדעת, שעשוי לסמל את התורה, בסופו של דבר יש גישה לאדם. האדם זכה בדעת טוב ורע (גם אם לכתחילה זה נעשה בחטא ושלא ברשות, ואכמ"ל), ואכן עניין מרכזי בתורה הוא ההבחנה בין טוב לרע. ברם, עץ החיים, שאולי מסמל בהקשר שלנו את הבנת החיים והשליטה עליהם, נותר מחוץ לתחום עבור האדם...

נראה גם שנכון לסיים, לאור הרעיונות שעלו כאן, בפרק מתהלים שמתאים לשתי הסתכלויות אלה על האדם:

"(ה) מָה־אֱנוֹשׁ כִּי־תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן־אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: (ו) וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: (ז) תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת־ רַגְלָיו: (ח) צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי: (ט) צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים: (י) ה' אֲדֹנֵינוּ מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ:"

(תהילים ח, ה- י)