כתובות | דף ו | "מסוכריא דנזייתא" – עקרונות בדין "פסיק רישיה"

בשעה טובה התחלנו את לימוד מסכת כתובות. בישיבות נהוג לכנות את המסכת "ש"ס קטן", שכן המסכת עשירה בנושאים שונים ומגוונים. כך, למשל, במסגרת הלכות בעילת מצווה הנדונות בפרק הראשון עוסקת הסוגיה בדף ו' בכמה יסודות עקרוניים בהלכות שבת, וזאת בניסיון לברר אם בעילת המצווה מותרת בשבת. העובדה שרבותינו הראשונים האריכו הרבה בפירוש מסכת כתובות מעניקה לנו שפע של מקורות בנושאים אלה, ולאחד מהם נקדיש את עיוננו היום.

הגמרא מתלבטת אם החבורה הנוצרת מן הבעילה היא בגדר "פסיק רישיה", כלומר תוצאה ישירה, הכרחית ובלתי נמנעת. אם מדובר בפסיק רישיה, יש לאוסרו לכולי עלמא, כפי שנאמר בגמרא כאן:

"האי מסוכריא דנזייתא, אסור להדוקה ביומא טבא".

כלומר, אסור להדק חתיכת בד הסותמת את פי החבית, שכן פעולת ההידוק מובילה לסחיטה של היין הבלוע באותה חתיכת בד. לכאורה כוונתו של המהדק היא לסתום את החבית, ולא לסחוט את היין, ואף על פי כן הדבר אסור משום שמדובר ב"פסיק רישיה".

משפט קצר זה בגמרא גורר דיון נרחב, כמבואר בתוספות ובשאר הראשונים על אתר. שתי שאלות הלכתיות עומדות לדיון: השאלה הראשונה היא מהו האיסור בסחיטת יין הבלוע במטלית בד: רש"י וראשונים נוספים פירשו שהאיסור הוא משום מלאכת מלבן, בגלל כיבוסה של המטלית, אך רבנו תם דחה אפשרות זו מכול וכול, שכן כיבוס הוא דווקא במים המנקים את הבגד, וסחיטת יין ממטלית אינה יכולה להיאסר משום כיבוס. לכן חידש רבנו תם שיש בסחיטה שני איסורים שונים: סחיטת בגד מן המים שבו אסורה משום כיבוס, וסחיטת בגד ממשקים אחרים הבלועים בו אסורה משום מלאכת דש, כדרך שאסור להפיק יין מענבים או שמן מזיתים. פירוש זה של רבנו תם התקבל להלכה (ראה בית יוסף אורח חיים סימן ש"כ), ושני סוגי הסחיטה נאסרו.

השאלה השנייה והנרחבת יותר בעניין זה היא שאלת "פסיק רישיה". רבי נתן מרומי, שחי במאה ה-11, חיבר מילון שנקרא "ספר הערוך". מטבע הדברים, פירוש מילים ועניינים בתלמוד הבבלי משפיע גם על ההלכה. דומה שהשיטה ההלכתית הידועה ביותר של ספר הערוך היא זו המצויה בסוגייתנו. לדבריו, יש להחמיר במצב של "פסיק רישיה", דהיינו של תוצאה הכרחית הנגרמת אף שמדובר ב"דבר שאינו מתכוון", דווקא כאשר "ניחא ליה", כלומר כאשר הפעולה מתרחשת באופן בלתי נמנע, ובהתאם לרצון הפועל. אם מדובר ב"פסיק רישיה דלא ניחא ליה", כלומר שהוא אכן אינו מעוניין בתוצאה, אין כל סיבה לאסור. לכן סבור הערוך שבנוגע לאותה מטלית בד בפתח החבית האיסור הוא דווקא אם מכוח הסחיטה ניתן לשוב ולקלוט את היין הנסחט, אך אם היין נסחט לאיבוד, הרי ש"לא ניחא ליה", או ליתר דיוק 'לא אכפת ליה', בסחיטה, והדבר מותר.

שיטה הלכתית זו של בעל הערוך מהווה קולא גדולה בנוגע לדבר שאינו מתכוון ופסיק רישיה. נציין דוגמה אחת מני רבות: יש מן הפוסקים שאסרו להשתמש בחשמל בשבת בטענה שחלק מן המעגלים החשמליים גורמים לניצוצות עם סגירתם. מכיוון שלסוגר המעגל החשמלי לא אכפת מניצוצות אלה, הרי שלדעת הערוך לא יהיה בכך כל איסור.

מצד הסברה, דברי הערוך תלויים בשאלת יסוד בעניין פסיק רישיה. אנו פוסקים להלכה כדעת ר' שמעון, שדבר שאינו מתכוון מותר. בתחומים הלכתיים שונים, ובאופן ממוקד יותר בהלכות שבת, שבהן נאסרה "מלאכת מחשבת", נדרשת מודעות האדם למעשיו, ופעולה שאין בה כוונה – אין בה גם איסור. עם זאת, בסוגייתנו ובסוגיות רבות נוספות קובעת הגמרא שבפסיק רישיה יש להחמיר, ותוצאה הכרחית וודאית אסורה אף בהעדר הכוונה. הלכה זו עשויה להתפרש בשני דרכים: ניתן לומר שפסיק רישיה הוא בעצם "מעשה בידיים", משום שאומנם מדובר בפעולה לא מכוונת, אך מכיוון שהיא הכרחי, הרי שהפועל כביכול ביצע אותה במו ידיו. לחלופין, ניתן לומר שאכן מדובר בפעולה עקיפה, אלא שאי אפשר לטעון לגביה לחוסר כוונה – מכיוון שהיה ידוע שהפעולה תתרחש, הרי זה כאילו היא התבצעה בכוונה.

הנפקא-מינה בין שני ההסברים נוגעת לפירושו של הערוך: אם פסיק רישיה הוא מעשה בידיים – העובדה שלא ניחא ליה אינה מעלה ואינה מורידה, אך אם פסיק רישיה הוא כאילו הדברים התבצעו בכוונה, הרי שכאן ניתן לומר שאם לא ניחא ליה יש חיסרון בכוונה, ועל כן אין בכך איסור.

לסיום נזכיר שבין הפוסקים יש סבך גדול בשאלה אם לקבל את דברי הערוך ולסמוך עליהם להלכה, או לפחות לצרפם כשיקול להקל במצבים שונים. כבר השולחן ערוך (אורח חיים שכ, יח) כתב שעיקר ההלכה להחמיר, אך העולם נהגו להקל ויש ללמד עליהם זכות, ואין ספק שזו לשון ייחודית לפסק הלכה.