כתובות | דף ח | פנים חדשות
סוגייתנו עוסקת בדיני שבע הברכות. אחד הדינים החשובים הנזכרים בסוגיה הוא דין 'פנים חדשות'. כבר בסוף הדף הקודם (ז ע"ב) שנינו:
"ת"ר: מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר רב יהודה: והוא שבאו פנים חדשות".
ובדף הנוכחי הוסיפו:
"רב אשי איקלע לבי רב כהנא, יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך – אי איכא פנים חדשות בריך כולהו, ואי לא – אפושי שמחה בעלמא הוא, מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא".
בגמרא מבואר שחובת שבע ברכות בברכת המזון קיימת דווקא כאשר נוכחים בסעודה 'פנים חדשות', ובלעדיהם יש להוסיף רק את ברכות "שהשמחה במעונו" ו"אשר ברא".
השאלה המתבקשת היא מדוע יש צורך בפנים חדשות, ואם נחדד את השאלה – האם מדובר בדין מהותי בשבע הברכות אשר מחייב פנים חדשות, או שהצורך בפנים החדשות הוא מדיני הסעודה?
נראה כי בשאלה זו נחלק הרמב"ם עם התוספות ורוב הראשונים. הרמב"ם (ברכות ב, י) כתב:
"אם היו האוכלין אחרים, שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין, מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין".
מדברי הרמב"ם עולה בבירור שחיוב הברכות תלוי באותם אנשים שטרם שמעו את הברכות, ו"מברכים בשבילם". מאידך, התוספות (ז ע"ב ד"ה והוא) כתבו:
"אומר ר"י דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר".
מדברי התוספות אפשר ללמוד שהדין איננו תלוי באופן מהותי באותם "פנים חדשות", אלא שנוכחות הפנים החדשות רק גורמת לריבוי שמחה בסעודה.
האחרונים העלו נפקא-מינות רבות בין גישות אלו, ואנו נבקש להתמקד בנקודה אחת, העשויה ללמד על הבדל מהותי ביישום דין זה.
בראשונים הובא מדרש אגדה האומר שבשבת מברכים שבע ברכות גם אם אין פנים חדשות, וכן פסק השו"ע (אבן העזר סב, ח), אלא שנחלקו הראשונים בהבנת טעם הדבר. אפשרות אחת, שהובאה בר"ן ובשטמ"ק, היא שבשבת "אי אפשר שלא יבא אחד שלא היה שם אתמול", כלומר, מן הסתם יש מישהו בשכונה שהיה עסוק בימות השבוע והגיע לבית הכנסת ולסעודה רק בשבת. תפיסה זו הולמת היטב את גישת הרמב"ם, שלפיה יש צורך דווקא במישהו שלא היה, ואין זה משנה במי מדובר.
אך התוספות (שם) ביארו זאת באופן אחר:
"ושבת דחשבינן פנים חדשות... התם נמי מרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה".
כלומר, אין צורך מהותי בפנים חדשות דווקא, אלא רק בריבוי שמחה, ובשבת מרבים בשמחה גם בלי פנים חדשות.
נראה ששתי תפיסות אלו יכולות להשפיע גם על ההתנהלות המעשית בימינו. מציאות רווחת היא שסעודות שבע ברכות מגיעות מתוך רצון לשמחה במסגרת אינטימית יותר מן המסגרת ההמונית של ליל החתונה, אלא שבסוף הערב "נתקעים" בלי פנים חדשות, ואז מתחילים לחפש בין הנוכחים איזה בן דוד רחוק (במקרה הטוב) או מלצר (במקרה הפחות טוב) שנוכח כעת ולא היה בחתונה ויכול לשמש כ"פנים חדשות". התנהלות זו מובנת היטב לפי גישת הרמב"ם, אך לפי שיטת התוספות נראה בבירור שעצם ההתכנסות המיוחדת נחשבת כ"ריבוי שמחה" המחייב שבע ברכות, ואילו לנוכחותו של אותו בן דוד רחוק אין כל משמעות הלכתית.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)