כתובות | דף ט | קינוי וסתירה

סוגייתנו, סוגיית "פתח פתוח", היא אחת הסוגיות הידועות והנלמדות בש"ס. הגמרא פותחת בדבריו של רבי אלעזר:

"האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו".

בהמשך דנה הגמרא בספקות השונים שמעורר הפתח הפתוח, והראשונים מאריכים לדון בכוחן של הטענות והחזקות השונות המעורבות במקרה סבוך זה. לאחר מכן מקשה הגמרא על עצם הטענה של רבי אלעזר:

"ומי אמר רבי אלעזר הכי? והאמר רבי אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה – אלא על עסקי קינוי וסתירה, וכמעשה שהיה... קינוי וסתירה אין, פתח פתוח לא!  
ולטעמיך, קינוי וסתירה אין, עדים לא? אלא הכי קאמר: אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים, וקינוי וסתירה – אפילו בעד אחד נמי, ופתח פתוח – כשני עדים דמי".

הגמרא מקשה כיצד יכול היה רבי אלעזר לאסור את האישה על פי ראיות נסיבתיות, והרי אין האישה נאסרת אלא בקינוי וסתירה. תשובת הגמרא היא שכאשר יש עדים או ראיות מוצקות לכך שהאישה זינתה היא נאסרת, וכוונתו של רבי אלעזר הייתה רק שבעד אחד אין האישה נאסרת בלי קינוי וסתירה.

אומנם מדברי רבי אלעזר עצמו לא משמע כן, שהרי הראיה שהביא לדבריו היא ממעשה דוד ובת שבע, ושם הייתה (לפחות לדוד) וודאות גמורה בכך שבת שבע נבעלה, ולמרות זאת היא לא נאסרה עליו. כמו כן, מדברי המקשן בגמרא ברור שהוא לא הבין כך את שיטת רבי אלעזר. וכך הסבירו התוספות (ד"ה ומי) את שיטתו:

"דסבירא ליה למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואפי' ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא היתה נאסרת עליו".

בעלי התוספות מעלים אפשרות שיש צורך בעדים כדי לאסור את האישה, ולא די בעצם הידיעה שנבעלה. הם תולים זאת בכך ש"אין דבר שבערוה פחות משנים", שזהו עיקרון כללי גם בעדויות של קידושין וגירושין. אך אפשר שיש כאן סברה מיוחדת בדין איסור אישה על בעלה.

מדוע אישה שזינתה אסורה על בעלה? ההבנה הפשוטה היא שעצם מעשה הביאה אוסר את האישה, והאיסור הוא תוצאה מיידית של העבירה על איסור אשת איש. לפי הבנה זו ברור שכאשר ידוע שהאישה נבעלה היא נאסרת, ואין חשיבות לאופן שבו נודע לנו הדבר.

אומנם, המהרי"ק (סימן קס"ז) כתב שיסוד האיסור הוא בכך שהאישה "מעלה מעל באישה", כלומר הבגידה עם גבר אחר מפרקת את קשר הנישואין בין האיש לאשתו. לפי סברה זו יש מקום לבחון לא רק את מעשה הביאה עצמו אלא את ההקשר הרחב שלו, וכאשר האישה לא הצהירה על בגידתה ואין היא נוכחת וניכרת אלא יש לה רק ראיות נסיבתיות, היה מקום לומר שהאישה כלל לא תיאסר. מאידך, כאשר הבגידה הייתה מתוך "קינוי וסתירה", היינו מתוך התרסה פומבית כלפי הבעל, יש מקום לאסור את האישה גם אם לא ברור עד תום שבאמת נבעלה.