כתובות דף יב – חינה

  • הרב ירון בן צבי

 

משום שקיימת חלוקה בין כתובת מאתיים לבין כתובת מנה, עולה השאלה מהי ההבחנה בין שני הסכומים האלו. כלומר, מדוע חילקו חכמים בין כתובת בתולה לכתובת בעולה? הרי, אם סיבת הכתובה היא שלא תהיה קלה בעיני בעלה להוציאה, לכאורה אין שוני בין בתולה לבעולה.

מהתלמוד הירושלמי (מסכת כתובות פרק א הלכה ג) אנו למדים שהחילוק הוא תלוי בחינה של האשה:

"מאי כדון בוגרת לא בטל חינה בתולה מן הנישואין בטל חינה מה פליגין במוכת עץ דר"מ אמר לא בטל חינה ורבנין אמרין בטל חינה".

דהיינו, החילוק איננו בין בתולה לבעולה אלא בין מי שהיא בעלת 'חינה' – חן, וזו הסיבה שכתובה של בתולה סכומה גבוה יותר מסכום כתובתה של בעולה.

נראה שניתן להציע הסבר לחילוק המדובר; במסכת גיטין (דף צ ע"ב) נאמר שמי שמגרש את אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, מימרא זו מתייחסת לקשר שיש בין איש לאשתו בברית הנישואין הראשונה. יתכן לומר שיצירת קשר זה בפעם הראשונה[1] שונה באופן מהותי מהפעם השניה ואולי בשל כך אף מסמלת סוג של מחוייבות גבוהה יותר שבאה לידי ביטוי בסכום כתובה גבוה יותר.

ניתן היה לחשוב שהמדובר במשנה בסוגייתנו, שבית דין של כהנים היו גובים לבתולה בת כהן שנישאת ארבע מאות זוז, זה רק התחייבות ממונית – סוג של תוספת כתובה. אולם, לאור האמור לעיל אפשר להסביר את פשר המשנה שבסוגייתנו ברצון להראות את המחוייבות הגבוהה שרואים הכהנים בזיווג הראשון, ויתכן שלמצער חלק מההדגשה של הכהנים היא משום שאין הם יכולים לשאת גרושה.

___________

[1] כפי שאנו למדים במסכת סנהדרין (דף כב ע"א) לגבי זיווג ראשון וזיווג שני.

הרב ירון בן צבי