כתובות | דף יב | חינה
כידוע, כתובתה של בתולה היא מאתיים זוז, ואילו כתובתה של בעולה, כגון אלמנה או גרושה, היא מנה בלבד. אולם מדוע הבחינו חכמים בין נשים בתולות לבעולות? הלוא מטרתה של הכתובה היא 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה', ובעניין זה אין, לכאורה, הבדל בין בתולה לבעולה!
הירושלמי (כתובות א, ג) מסביר שהדבר תלוי ב'חינה' – החן של האישה בעיני בעלה:
"מאי כדון? בוגרת לא בטל חינה, בתולה מן הנישואין בטל חינה. מה פליגין – במוכת עץ, דר"מ אמר לא בטל חינה ורבנין אמרין בטל חינה".
נראה שיש להסביר זאת על פי דברי הגמרא במסכת גיטין (צ ע"ב) – "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". מימרא זו מדגישה את הקשר המיוחד שבברית הנישואין הראשונה, וייתכן שקשר מיוחד זה בא לידי ביטוי בסכום כתובה גבוה יותר (עוד על היחס בין זיווג ראשון לזיווג שני ראו בסנהדרין כב ע"א).
לאור הסבר זה אפשר לומר שמנהגם של בית דין של כהנים, שהיו קובעים לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז בכתובתה, כפי שנאמר במשנה שבסוגייתנו, נובע מהרצון להראות את המחויבות הגבוהה של הכהנים לזיווג הראשון, וייתכן שהדבר קשור לכך שכהנים אינם יכולים לשאת גרושה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)