כתובות | דף יד | נאמנות הבועל בצירוף לנאמנות האישה

המשנה בדף י"ג עוסקת באישה שנסתרה עם אדם או התעברה ממנו, ואין ידוע מי הוא. לדעת רבן גמליאל האישה נאמנת לומר שהבועל כשר, ואילו לדעת רבי יהושע חוששים שהיה ממזר או נתין, ולכן הבעילה נחשבת כבעילה אסורה והאישה הופכת זונה, האסורה לכהונה. הגמרא בדף י"ד מכריעה להלכה כדעת רבן גמליאל, המאמין לאישה, אך דורשת לכתחילה שיהיה מדובר במצב שבו רוב הבועלים כשרים. אומנם, בדיעבד, אף אם אין רוב כשרים, אך האישה טוענת טענת ברי שהבועל לא היה פסול, היא נאמנת.

בראשונים מצאנו מחלוקת נרחבת ביחס להכרעת ההלכה. בעל המאור, וכנראה גם רש"י, הסיקו להלכה שכאשר יש רוב כשרים ניתן להקל לכתחילה, ואפילו בלא טענת ברי. לעומת זאת, הרמב"ן ותלמידיו קיבלו את ההכרעה שבגמרא כפשוטה, וקבעו שכאשר האישה טוענת טענת ברי היא נאמנת, ועל כן לכתחילה נדרש רוב כשרים אך בדיעבד ניתן להקל גם בלי הרוב מכוח אותה טענת ברי. הרמב"ם הסיק מן הסוגיה להלן בסוף הפרק שיש צורך ב"תרי רובי", והמפרשים נחלקו אם לדעתו כאשר יש "תרי רובי" יש צורך גם בטענת ברי של האישה (ראה סיכום מקוצר של העניין בבית שמואל אבן העזר ו, לא).

כפי שהוסבר בעיון הקודם, שתי המחלוקות הקודמות בפרק עסקו במחלוקת שבין הבעל והאישה סביב חוב הכתובה של הבעל כלפי אשתו. במחלוקות שבהן אנו עוסקים כעת, לגבי יוחסין, הבעל איננו צד בעניין, והשאלה היא מה מעמד הנבעלת מצד עצמה, אף אם היא פנויה. והנה, הגמרא בדף י"ד מעלה ספק לגבי מצב שבו האישה טוענת שנבעלה לכשר, ואותו כשר מודה אף הוא כי אומנם הוא בא עליה והיא הרה ממנו:

"ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה, והוא אמר אין, מינאי".

הראשונים נחלקו אם עדותו של הארוס-הבועל באה כדי להתיר את הוולד או כדי להתיר את האישה. האחרונים שאלו אם ניתן להרחיב נאמנות זו גם למקרה שנדון בעיקר הסוגיה, כאשר מבקשים להתיר את הנבעלת אפילו לכהן. לכאורה, בכל הנוגע לכשרותה של האישה לכהן, מעלה עשו ביוחסין, ועל כן ראוי להחמיר יותר, ובהתאם למחלוקת הראשונים הנ"ל. עם זאת, היו מן האחרונים שהציעו שאף כאן מועילה עדותו של הכהן להתירה. דיון נרחב בכך מצוי בפתחי תשובה (אבן העזר שם), המביא תשובה ארוכה של הנודע ביהודה.

מצד אחד נוטה הנודע ביהודה להחמיר, שכן יש שני חסרונות בהודאתו של הבועל: ראשית, ייתכן ש"עיניו נתן בה", כלומר שהוא מעוניין להינשא לה ועל כן הוא משקר ומעיד עליה שהיא כשרה; ושנית, הרי "אין אדם משים עצמו רשע", ואם אומנם בא עליה בעודה פנויה, וסביר שגם הייתה נידה, הרי הוא רשע בהודאתו. מצד שני סבור הנודע ביהודה, לאור סוגייתנו, שלפחות אם יש רוב כשרים יש מקום להקל בדבר. להלכה, הוא ממציא המצאה מחודשת, שלפיה אישה זו תתקדש לאותו כהן המבקש לשאת אותה על תנאי: אם נבעלה רק לו – הרי היא מותרת והקידושין חלים, ואם נבעלה גם לפסול ונאסרה לכהונה – הקידושין לא חלו. אומנם, אם הקידושין לא חלו הם חיים בלא קידושין, אך ייתכן שאינם עוברים על איסורי כהונה, שלחלק מן הראשונים אינם חלים בלא קידושין.

בדיון הארוך והמורכב שם משתקפת גם 'המדיניות ההלכתית' של שאלה זו. מחד גיסא, היה צורך דחוף להקל, שכן "חששא גדולה אם לא יתירו להם לישא זה את זו, והוא כי חק הממשלה שם שאם פנוי' הרה ויולדת קודם שתנשא לזה שנבעלה לו, לוקחים הילד לעבודה". במציאות בעייתית זו של ישראל בארצות גלותם, אכן חשוב היה להקל. מאידך גיסא, קולא בנושא זה עלולה לפרוץ פרצות בחומות הצניעות, וכמובא להלן שם שיש מן הפוסקים שחלקו על הנודע ביהודה ונטו להקל, ואף על פי כן:

"לדעתי ראוי ונכון בנידון דידן להתיר מבלי תנאי... אך מחמת דבלאו הכי ראוי לפרסם קלונם ברבים למגדר מלתא והדבר יצא מפי הגאון נודע ביהודה ז"ל אמרתי יהי כן שיקדש בפרסום תחת החופה בתנאי מפורש...".

יהי רצון שדיונים מעין אלה אכן לא יהיו הלכה למעשה...