כתובות דף יז – אי דמיין עלייכו ככשורא

  • הרב ירון בן צבי

ההיתר לבן להתייחד עם אמו נלמד בתלמוד1 מהפסוק: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ..."2 שם נאמר: "בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל העריות שבתורה". בהיתר לבן להתייחד עם אמו, ההתייחסות לאם היא סתמית ולא מפורשת; האם יתכן שלא מדובר דווקא באם יולדת והכוונה גם לאשה שמגדלת ילד והיא לו כאם אע"פ שאין היא אמו יולדתו?

מסופר בגמרא (סנהדרין קג, ב)

"אמון בא על אמו... אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? אמר לה: כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי".

יתכן שכוונת הדברים ללמדנו שיצר האדם לא מתגרה מאנשים מסוימים, או לכל הפחות מאם, בה עוסקת הסוגיה דנן. על כל פנים יש לחקור מהי מהות האם המדוברת, האם היא האם הטבעית – האם היולדת, ולכן בדרך כלל נקט אם, ולא אב ואם. או, שהכוונה לאם המשפטית/חברתית, ואז גם אב חברתי יכול להתייחד עם בתו. משום שאם ההתייחסות היא לאדם המשמש כהורה בפועל, אין הבדל בין איש ואשה. כדי לברר את קביעתם של חכמים בעניין היתר ייחוד לבן עם אמו נבחן שתי סברות אפשריות:

סברא ראשונה: אם ובנה לא יחטאו. זהו המצב הטבעי והבריא של אם ובנה, והדבר אמור דווקא באם ובבן אותו ילדה. כלומר, יצר האדם לא מתאווה אל אמו יולדתו3 מדברי המאירי (בית הבחירה, קידושין פ ע"ב) ניתן להבין כסברה זו:

"שהאם עם בנה והבת עם האב אינם בכלל איסור ייחוד... שאין היצר תוקף באלו"

סברא שניה: מתוך ההרגל (יחסי הורה לילד ולהיפך) שיש בין האם לבנה נוצר מצב שבו אין הם מתאווים האחד לשנייה; סברה זו עולה מדברי הרב מרדכי יפה (לבוש, אבה"ע, כב ע"א):

"הבן מצוי עם אמו תמיד ואתא לאשמועינן הבן מותר להתייחד עם אמו שאין דרכה לבוא עמו לידי הרגל עברה, והוא הדין האב עם בתו".

דבר זה יהיה תלוי, אולי, בגיל בו החל הקשר – בקטנותו של אדם – לפני שהיצר מתחיל להתעורר.

לפי הסברה הראשונה שבבסיסה העיקרון הטבעי: לאדם שלא גדל עם אמו היולדת יהיה מותר להתייחד עמה, אך לאם חורגת ולבנה המאומץ יהיה אסור להתייחד היות שלא מדובר באם ובנה, אלא בילד שגדל בבית אשה פלונית. לפי הסברה השנייה הקובעת כי ההיתר מבוסס על הרגל או על האופן בו תופס האדם את המציאות, יהיה מותר לאדם אשר אומץ מקטנותו להתייחד עם אמו החורגת שכן היחס אליה הוא כאל אם רגילה; ייתכן לומר לפי גישה זו שדווקא עם אמו היולדת במקרה כזה יהיה איסור, שכן אין יחסו כלפיה כאל אם.

 נבחן את שהצענו בדברי הרב יפה, שההרגל – מחשבתו של האדם בעלת משקל מכריע; שורש הרעיון נמצא בגמרא שבסוגייתנו – מסופר על רב אחא שהיה מרכיב על כתפיו כלה ורוקד בכדי לחבבה על בעלה. שאלוהו חכמים האם הם רשאים לעשות כמותו, וענה להם שאם היא דומה בעיניהם כקורת עץ שאין מהרהרין בה, מותר, אבל אם לאו אסור4. רעיון דומה נמצא בגמרא במקום נוסף (קידושין, פב, א.) – מסופר על רב אחא בר אבא שקירב את בת בתו והכניס אותה תחת מעילו והסביר מעשיו בכך שהוא סומך של שמואל שאמר "הכל לשם שמים" ובעלי התוספות (שם, ד"ה הכל) הבינו זאת הלכה למעשה:

"ועל זה אנו סומכים עכשיו שאנו משתמשים באשה".

מדברי התוספות משמע שניתן היתר לכל אדם להשתמש באשה לרחיצת ידיו פניו ורגליו, בתנאי שהוא בטוח בעצמו שלא יבוא לידי איסור. דברים אלו ממתן הריטב"א (חידושים על מסכת קידושין, פב, א) באמרו:

"אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו",

ובשו"ע (שו"ע, אבה"ע, כא, ה) פסק בצורה גורפת:

"אסור להשתמש באשה כלל".

הרמ"א דבק בשיטת התוספות:

"ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו"(שם, רמ"א).

___________

[1]     בבלי, סנהדרין, כא, ב.

2      דברים י"ג, ז.

3.    אמרו חכמים: הואיל ושעת רצון היא שעלה בידנו לבטל יצר עבודה זרה, נבקשרחמים (נתפלל) גם על יצר העבירה (עריות). ביקשו רחמים ונמסר היצר בידם. כלאוהו במשך שלושה ימים, וחיפשו ביצה בתיומה בכל ארץ ישראל ולא נמצאה (משום שללא היצר אין המשכיות לעולם). דנו חכמים: להרוג אותו? אי אפשר שכן יכלה העולם! נבקש רחמים ושיתבטל חציו? (בכדי שלא יהיה תובע עריות) ואמרו שמהשמים אין נותנים חצי. לכן סמאו עיניו ושחררו אותו. והועיל הדבר שלא מתגרה אדם בקרבותיו (ע"פ סנהדרין סד, א). מובן מכאן שבדין יחוד הקריטריון הקובע הוא משפחה, ובני משפחה בהבנה פשוטה היא צאצאים שנולדו מיחסי אישות בין האב לאם. כך משמע גם מלשון המדרש לעיל 'ממקום שיצאת ממנו'.

4. ב"ח, טור, אבה"ע, כא, ה: "במלכותנו נהגו תלמידי חכמים להקל בכלה, גם הגדולים שבדור. והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג איסורא איכא.

 

 

הרב ירון בן צבי