כתובות דף כא - עד נעשה דיין בקיום שטרות

  • הרב אביהוד שורץ

הגמרא בדף כא מביאה את דברי רב, המחדש שאם דייני בית הדין מכירים ומזהים את חתימות העדים, אין צורך בעדות נוספת על כך. הגמרא לומדת מדבריו ש"עד נעשה דיין", כלומר שאם הדיין מכיר בעובדות בכוחות עצמו, הוא אינו זקוק לקבל עדות, ובאפשרותו לפסוק את הדין. מסקנה זו עומדת בסתירה לנאמר במסכת ראש השנה ביחס לקידוש החודש, שעד אינו נעשה דיין. הגמרא מיישבת את הסתירה על ידי הקביעה שמדובר על קולא בקיום שטרות, אשר מוגדרים כדין דרבנן.

בראשונים מצאנו מחלוקת ביחס להיקפה של ההלכה זו שאין עד נעשה דיין. עיקרה של המחלוקת נסוב סביב השאלה האם מדובר על "עד הרואה" - האם כל מי שראה את המעשה אינו רשאי להעיד עליו, או על "עד המעיד" -  הוי אומר ששכל מי שכבר בא לבית דין ומסר עדות, לא יוכל להפוך לדיין באותו העניין. לא נרחיב בעניינה של מחלוקת זו, משום שבכדי להסביר את סוגייתנו עלינו להתייחס דווקא למחלוקת אחרת בין הראשונים, הנוגעת לטעם הדין.

באופן כללי, ישנם שני נימוקים לכך שאין עד נעשה דיין:

א. התוספות בסוגייתינו מצטטים את הרשב"ם (בבא בתרא, דף קי"ד) אשר טען שאין עד נעשה דיין מגזירת הכתוב "ועמדו שני האנשים – אלו העדים; לפני ה' – אלו הדיינים".

בביאור הדברים נראה, שכוונת השימוש בפסוקים הוא להגדיר כי התורה קבעה כי לבית הדין ישנו מבנה, ואם עד יהפוך לדיין, והא יערער על אותו מבנה. משמעות צורך במבנה קבוע לבית הדין קשור, ככל הנראה לכך שישנה חשיבות מיוחדת בצורת ההתנהלות וההתדיינות כאשר כל אחד מן הגורמים יודע את מקומו ותפקידו. "חצייה של הקווים", מערערת את המרקם הייחודי שבבית הדין, ועל כן אין לאפשרה.   

ב. התוספות מצטטים פירוש חלופי, שלפיו אין עד נעשה דיין משום שמדובר על עדות שאי אתה יכול להזימה. כאשר אדם כבר העיד בדבר, הוא משוכנע שכך הוא האמת. אם כעת יהפוך דיין, אי אפשר יהיה להזים את עדותו, והוא לעולם לא יקבל את דבריו של מי שיבקש להכחיש אותו. בסגנון שונה מעט כתבו הרמב"ן ותלמידיו (ראה, למשל, בריטב"א כאן), שעד שנעשה דיין לא יוכל לדון בתיק באופן אובייקטיבי שכן הוא יודע את האמת. בשונה מן התוספות, שמתמקדים בעדות שאינה ניתנת להזמה,  הרמב"ן ותלמידיו מתדיינים על ההתייחסות הכללית יותר לתיק, ועל החשש שדיין אשר ניגש לדיון כאשר הוא כבר משוכנע לגבי מסקנתו, לא יוכל לדון באופן אובייקטיבי.

הנפקא-מינה בין שני ההסברים קשורה למחלוקת שהוזכרה לעיל בדבר עד הרואה ועד המעיד. אך לענייננו, יש לעמוד על הקשר בין מחלוקת זו ובין ההלכה הייחודית בקיום שטרות. כאמור לעיל, הגמרא מעירה שקיום שטרות הנו דין דרבנן, ועל כן ניתן להקל בו. ניתן להבין כפשוטו, שמדובר על קולא בדיני דרבנן, שמטרתה אולי, היא  שלא תינעל דלת בפני לווים. אך לחילופין, ניתן להבין את הדברים כקשורים לתפקיד בית הדין בקיום השטר. ריש לקיש כבר חידש לעיל בפרקנו, שעדים החתומים על השטר – נעשתה עדותם כמי שנחקרה בבית דין. אם כן, החתימה מצד עצמה היא המהווה את קיום הדין. קיום השטר בבית דין לאחר מכן הוא הליך טכני שנועד לסלק חששות צדדיים, אך אין לראות בו פסק וחידוש יצירתי של בית הדין.

ובכן, אם נפרש שאין עד נעשה דיין מפאת ליקוי פורמאלי במבנה בית הדין, הרי שבכל הנוגע לקיום שטרות אין דיון בבית הדין, שכן השטר כבר נכתב ונחתם בכשרות, ונעשה כמי שנחקר בבית דין. לעומת זאת, אם נאמר שאין עד נעשה דיין מפני חשש שקר, יהיה עלינו לומר שכאן החשש לשקר הוא ברמה נמוכה יותר, או שמדובר על קולא בדין דרבנן, וכדלעיל.

 

 

הרב אביהוד שורץ