כתובות | דף כג | התירוה לינשא
במשנה (כב ע"א) נאמר:
"אמרה נשביתי וטהורה אני – נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני – אינה נאמנת; ואם משנשאת באו עדים – הרי זו לא תצא".
ממשנה זו נראה כי באופן עקרוני אין השבויה נאמנת להתיר את עצמה כאשר יש עדים שנשבתה, אלא שאם נישאת – לא תצא. בגמרא (כג ע"א) מבואר (לדעת רבי אושעיא) שהוא הדין באישה המעידה על עצמה שנתגרשה. מדוע יש הבדל בין אישה שנישאת לאישה שלא נישאת? באופן פשוט נראה שיש כאן חילוק רגיל בין "לכתחילה" ו"בדיעבד" – לא ראוי שאותה אישה תינשא, אך בדיעבד אין מוציאים אותה מבעלה בגלל עוגמת הנפש הכרוכה בכך.
אומנם, הגמרא הרחיבה היתר זה עד שנראה כי הוא מבוסס על יסוד אחר:
"אמר אבוה דשמואל: לא נשאת – נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא, אף על פי שלא נשאת. והא לא תצא קתני! לא תצא מהתירה הראשון".
שמואל מחדש שאין צורך שהאישה תינשא בפועל, ודי בכך שבית הדין התירוה לינשא כדי שלא לשוב ולאוסרה. ממילא יש לדון בשאלה מדוע הדבר כך – וכי מה בכך שהתרנו את אותה אישה?
אפשרות אחת היא להבין שדברי הגמרא נובעים משיקולים של כבוד בית הדין. בגמרא בבבא בתרא (לא ע"א) כבר נאמר שכאשר בית הדין הופכים את פסיקתם יש בכך "זילותא דבי דינא". אומנם, בפשטות נראה ששיקול זה קיים דווקא כאשר בית הדין משנים את המציאות בפועל (כגון כשהאישה כבר נישאת). כמו כן, להלכה נפסק שם שאין חוששים לזילותא דבי דינא. אפשרות אחרת עולה מדברי הרא"ה (המובאים בשיטה מקובצת כאן):
"והיינו טעמא דהא מדינא מהימנא כדאמרן, וכיון שהותרה בבית דין שוב אין בידינו כח להוציאה מהיתרה".
הרא"ה מסביר שמעיקר הדין מותר לאישה להינשא גם אם לא הותרה בבית הדין, אלא שלכתחילה אסרו עליה חכמים לעשות כן, ולאחר שבית הדין עצמו התיר את האיסור, שוב אין הצדקה להחזיר אותו.
בדברי המהרי"ק (סימן עב) אפשר למצוא גישה מהותית יותר מגישתו הפרוצדורלית של הרא"ה, וגישה זו אף מיישבת היטב את לשון הסוגיה "לא תצא מהיתרה הראשון":
"יש לתמוה אמאי לא אמרינן אנן נחתינן לה ואנן מסלקינן לה, מאחר שבאו עדים קודם שנשאת, ואפילו בשכבר התירוה לינשא, אמאי לא תצא מהיתירה הראשון...
נראה לעניות דעתי דהטעם הוא דמן הדין היה לנו לומר שתהא אשה נאמנת לומר מת בעלי, מידי דהוה אנדה דנאמנת על עצמה כדילפינן לה מ'וספרה לה'... אי לאו משום דאיתחזק איסורא דאשת איש... כיון שהותרה שעה אחת בב"ד פקע מינה חזקה דאשת איש והיתה בחזקת היתר, שהרי ב"ד התירוה לינשא".
המהרי"ק מסביר שהסיבה שבעטייה האישה אינה נאמנת על עצמה מלכתחילה היא שהוחזקה באיסור. כאשר בית הדין פוסק שהאישה מותרת הוא מכניס אותה לחזקת היתר, וכאשר באים העדים לאחר מכן האישה כבר מוחזקת בהיתרה, ושוב אין סיבה שלא להאמין לעדותה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)