כתובות דף כג – התירוה לינשא

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (כב ע"א) נאמר:

אמרה נשביתי וטהורה אני - נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני - אינה נאמנת. ואם משנשאת באו עדים - הרי זו לא תצא.

ממשנה זו נראה כי באופן עקרוני אין השבויה נאמנת להתיר את עצמה כאשר יש עדים שנשבתה, אלא שאם נישאת לא תצא. בגמרא (כג ע"א) מבואר (לדעת רבי אושעיא) שהוא הדין באישה שמעידה על עצמה דנתגרשה. מדוע יש חילוק בין אישה שנישאת לאישה שלא נישאת? באופן פשוט נראה שיש כאן חילוק רגיל בין "לכתחילה" ו"בדיעבד". היינו, שאין ראוי שאותה אישה תינשא, אך בדיעבד אין אנו מוציאים אותה מבעלה, על עגמת הנפש הכרוכה בכך.

אמנם הגמרא (כג ע"א) הרחיבה היתר זה באופן אשר נראה כי הוא מבוסס על יסוד אחר:

אמר אבוה דשמואל: לא נשאת - נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת. והא לא תצא קתני! לא תצא מהתירה הראשון.

שמואל מחדש שעל מנת שלא נאסור את האישה, אין צורך שהיא תינשא בפועל, ודי בכך שבית הדין התירוה לינשא. ממילא יש לדון בשאלה מדוע, וכי מה בכך שהתרנו את אותה אישה? למה אין אנו יכולים לשוב ולאוסרה?

אפשרות אחת היא להבין שדברי הגמרא נובעים משיקולים של כבוד בית הדין. בגמרא בבבא בתרא (לא ע"א) כבר נאמר שכאשר בית הדין הופכים את פסיקתם יש בכך "זילותא דבי דינא". אמנם בפשטות שיקול זה קיים דווקא כאשר בית הדין משנים את המציאות בפועל (כגון כשהאישה כבר נישאת). כמו כן, להלכה נפסק שם שאין אנו חוששים לזילותא דבי דינא. אפשרות אחרת,  עולה מדברי הרא"ה (המובאים בשטמ"ק כאן):

והיינו טעמא דהא מדינא מהימנא כדאמרן וכיון שהותרה בבית דין שוב אין בידינו כח להוציאה מהיתרה.

הרא"ה מסביר שמעיקר הדין מותר לאישה להינשא גם אם לא הותרה  בבית הדין, אלא שלכתחילה אסרו עליה חכמים לעשות כן, ולאחר שבית הדין עצמו התיר את האיסור, שוב אין הצדקה אמתית להחזיר אותו.

בדברי המהרי"ק (סי' עב) אפשר למצוא גישה מהותית יותר מגישתו הפרוצדורלית של הרא"ה, אשר אף מיישבת היטב את לשון הסוגיה "לא תצא מהיתרה הראשון". המהרי"ק כותב:

יש לתמוה אמאי לא אמרינן אנן נחתינן לה ואנן מסלקינן לה, מאחר שבאו עדים קודם שנשאת ואפילו בשכבר התירוה לינשא אמאי לא תצא מהיתירה הראשון?...

נלראה לעניות דעתי דהטעם הוא דמן הדין היה לנו לומר שתהא אשה נאמנת לומר מת בעלי מידי דהוה אנדה דנאמנת על עצמה כדילפינן לה מ'וספרה לה'... אי לאו משום דאיתחזק איסורא דאשת איש... כיון שהותרה שעה אחת בב"ד פקע מינה חזקה דא"א והיתה בחזקת היתר שהרי ב"ד התירוה לינשא.

המהרי"ק מסביר שהסיבה אשר בעטיה האישה לא נאמנת על עצמה מלכתחילה היא משום שהוחזקה באיסור. כאשר בית הדין פוסק שהאישה מותרת הוא מתיר למעשה לאישה להינשא, וממילא הוא יוצר מצב שבו היא נמצאת בחזקת היתר. כאשר באים העדים לאחר מכן האישה כבר מוחזקת בהיתרה, ושוב אין סיבה שלא להאמין לעדותה.