כתובות דף כט – תשלומי קנס לאנוסה

  • הרב אברהם סתיו

הפרק השלישי של מסכת כתובות דן בתשלומי קנס לנערה שנאנסה. בעיון זה נדון בשאלת טעמו ומשמעותו של קנס זה, המשליכה על הדיונים ההלכתיים המובאים לאורך הפרק. בפרשת כי תצא (דברים כב, כח-כט) נאמר:

כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.

בפסוק זה יש נימוק אחד: "תחת אשר ענה".  בסוגייתנו, אביי (לג ע"א)  אכן לומד מן הפסוק שה"עינוי" הוא המחייב את תשלומי הקנס. אמנם, ייתכן שמילים אלו מנמקות רק את חובת הנישואין לנערה (שתידון גם היא בהמשך הפרק), ואין הן מתייחסות לתשלומי הקנס. ואכן, רבא (לג ע"א) הגדיר את תשלום הקנס במילים "הנאת שכיבה", ומדבריו עולה שהקנס הוא למעשה תשלום שכר לנערה.

גם אם נקבל את ההנחה שהתשלום מהווה פיצוי על ה"עינוי", יש לדון על איזה היבט של העינוי מדובר. אפשרות אחת היא להבין שמדובר בצער שנגרם לנערה במהלך האירוע. אמנם הרמב"ם (נערה בתולה א, ח) כתב שחיוב קנס קיים רק בביאה כדרכה, אף שלכאורה ממד העינוי קיים באופן מובהק יותר דווקא בביאה שלא כדרכה. שהרי דרשו חז"ל על הפסוק "וישכב אתה ויענה" שנאמר בדינה: "וישכב אתה – כדרכה, ויענה – שלא כדרכה". לאור זאת כתב המרחשת (ב, כח, א) שלדעת הרמב"ם חיוב הקנס הוא כפיצוי על הסרת הבתולים.

כל האפשרויות שהצגנו עד כה נוגעות למערכת היחסים הממונית, היינו בתשלום או בפיצוי שעל האונס לשלם לנאנסת. אך מה בדבר ההיבט ה"פלילי" של מעשה האונס? האם הוא בכלל קיים?

מן הגמרא בדפים הבאים עולה שאין איסור במעשה האונס עצמו, ולכן היא מחפש מקרים שבהם קיים איסור שנלווה לבעילה (כגון נדה). כך מפורש גם ברמב"ם (ל"ת שנה):

שהבועל בתולה בין שיהיה מפתה או אונס אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא קנס ממון לבד... אמנם הוא כשיקרה שיפתה איש או יאנוס אבל שיהיה העניין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה... לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ.

מדברי הרמב"ם עולה שאין כל איסור במעשה האונס, ודווקא בעילה בהסכמה נאסרה באיסור זנות משום שהיא נפוצה יותר. ניסוח בוטה יותר קיים במדרש 'בתי מדרשות' (ח"ב אלפא ביתות מסכתא שטן), שם מסופר שאמר הקב"ה לצדיקים שכל דבר שאסר להם התיר להם דבר אחר כמותו, ודוגמא לכך היא: "אסרתי לכם את הזונות התרתי לכם את האנוסות" (כאן אולי המקום לציין שהמדרשים בקובץ זה אינם מהימנים).

מאידך, כיוון אחר ניתן למצוא בספר החינוך (תקנז). מדברי החינוך נראה שהתורה מבקשת להתמודד עם המעשה גם במישור הפלילי. לדבריו, החובה לשאת את האנוסה היא: "כדי ליסר הנבלים מן המעשה הרע הזה, ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר". גם בתשלומי הקנס אפשר למצוא בסיס לתפיסה זו. בירושלמי (ג, ז) נאמר שנערה מפותה יכולה למחול רק על בושתה ופגמה אך לא על תשלומי הקנס. הרידב"ז (תוס' הרי"ד שם) ביאר שהכרעה זו של הירושלמי  מוכיחה שדעת הירושלמי היא שהקנס נובע מעצם האיסור שביצע האונס, ומשום כך אין הנערה יכולה למחול עליו.

 

הרב אברהם סתיו