כתובות דף לז – קים ליה בדרבה מיניה – מקור הדין

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (לו ע"ב) הובא מקור לדין "קים ליה בדרבה מיניה":

כל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר: ואם לא יהיה אסון ענוש יענש.

המשנה מתייחסת לפסוקים מפרשת משפטים (שמות כא, כב-כג):

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

מן הפסוקים עולה בבירור שדווקא כאשר "לא יהיה אסון" אנו נכנסים לדון בחיובים הממוניים, ואילו כאשר יש "אסון" אין מקום לחיובים אלו. הגמרא (לז ע"א) מקשה על דברי המשנה:

והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: כדי רשעתו - משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות!

חדא במיתה וממון, וחדא במלקות וממון.

הגמרא מסבירה ששני הפסוקים נדרשים לשני מקרים שונים של פטור: 'מיתה וממון', ו'מלקות וממון'. ממילא יש לשאול: מהו היחס שבין שני המקרים? ומדוע יש צורך בשני מקורות שונים?

יש מקום להציע כי שני המקורות משקפים גוונים שונים של דין "קים ליה בדרבה מיניה". שהרי ניתן להבין דין זה בשתי דרכים (לפחות):

א. העונש החמור הינו כה משמעותי עד שהוא "משתלט" על הדיון כולו ואי אפשר להסמיך לו חיוב נוסף קל יותר.

ב. אי אפשר להטיל כפל חיובים על מעשה אחד, ולכן אנחנו מטילים את החמור מבין השניים.

נראה כי הסברה הראשונה ניתנת להיאמר בעיקר כאשר מדובר בדיני נפשות. יש משהו לא סביר בלהטיל על אדם עונש מוות ולהסמיך לכך גם עונש ממוני. כך עולה גם מלשון הפסוקים בפרשת משפטים, "ולא יהיה אסון ענוש יענש" – דווקא כאשר אין אנו דנים בדיני נפשות יש מקום לענישה ממונית.

לעומת זאת, כאשר מדובר בעונש מלקות בלבד אנו זקוקים לסברה השנייה, היינו שאין מטילים על מעשה אחד כפל חיובים. כך עולה גם מלשון הדרשה: "משום רשעה אחת אתה מחייבו".

נראה שאפשר למצוע הדים להבנות אלו גם בצריכותא שעושה הגמרא (שם) בין שני המקורות:

וצריכא, דאי אשמעינן מיתה וממון, משום דאיכא איבוד נשמה, אבל מלקות וממון דליכא איבוד נשמה - אימא לא; ואי אשמעינן מלקות וממון, משום דלא חמיר איסוריה, אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה - אימא לא, צריכא.

טעם הפטור ב'מיתה וממון' הוא שיש במצב זה "איבוד נשמה". עונש המיתה הנו  עונש כל כך דרסטי, עד שאי אפשר עוד להוסיף עליו. ב'מלקות וממון', לעומת זאת, קיים גם שיקול של "לא חמיר איסוריה", כלומר המעשה לא חמור עד כדי כך שנחייב עליו חיוב כפול. משום כך יש צורך בשני המקורות, המלמדים על שני סוגים שונים של פטור.

 

 

הרב אברהם סתיו