כתובות דף לט – שומר פתאים ה'

  • הרב ירון בן צבי

בסוגייתנו מובאים דברי חכמים הקובעים:

"אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה'".

קביעה זו, על פניו אינה מובנת - אם מדובר בסכנה, כיצד יתכן שחכמים מתייחסים אליה בקלות מעין זו? הרי גם להם ידוע העקרון ההלכתי שקובע כי "חמירא סכנתא מאיסורא" (תלמוד בבלי מסכת חולין דף י ע"א). אפשרות אחת, היא לומר כך גם לגבי הפסוק 'שומר פתאים ה', שהרי מי שאינו רוצה להיות פתי1 – הצדק איתו. יש לשאול אם כך, מה עליו לעשות2?

בכדי להבין עניין זה, נביא מקום נוסף בו נאמר הכלל 'שומר פתאים ה'; מדובר בדיון אודות משקה מגולה. בזמן חז"ל היה איסור חמור לשתות משקה שנשאר מגולה ללא השגחה, מחשש שמא נחש הטיל ארס לתוכו. הגמרא דנה באיסור זה באריכות, ומתוך עובדה זו, אפשר להניח שחשש זה היה מוחשי בימיהם וגבה קורבנות. תוך כדי דיון בהלכות יין מגולה, אומרת הגמרא (עבודה זרה דף ל ע"ב):

"דתניא, רבי אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר: 'שומר פתאים ה'".

רבי אליעזר קובע כי מותר לקטוף בלילה תאנה או ענבים מהעץ ולאכלם, למרות שאין אפשרות לבדוק אם חיה נשכה את הפרי או לא. אם כן, כיצד יתכן שלמרות שישנה סכנת מוות במקרה זה, עדיין מתירים לאכול את התאנה? בסיבת היתרו, ר' אליעזר מביא את הפסוק 'שומר פתאים ה'.

א. אפשרות אחת היא להסביר כי סיבת ההיתר נובעת מרמת החשש הנמוכה ביותר. בצורה זו ניתן להסביר גם את דברי התוספות (שם ד"ה פי נקב) הקובעים כי כאשר יש סימן של נקב בתאנה - אסור לאכול, אך רק במקרה שלא רואים סימן אין לחשוש.

ב אפשרות אחרת להסבר, מבוססת אף היא על דברי התוס' – ייתכן לומר שרק במקרה שיש ריעותא אנו חוששים. כלומר, גם במקרה שלא רואים נקב עדיין יש סיכון אך אנחנו לא נגזור על האדם שלא יאכל.

ההבדל בין שני הפירושים שהצענו הינו בשאלה האם הכלל של 'שומר פתאים ה'' מורה שמותר לאכול מכיוון שאין סכנה במקרה זה, או שמא הכוונה היא שלמרות שהסכנה קיימת מותר לאכול היות ושומר פתאים ה'. אם אנחנו מבינים כאפשרות השנייה יש לבחון באילו מקרים אנחנו מתעלמים מהסכנה וסומכים על הקב"ה ובאילו מקרים נאמר "חמירתא סכנתא מאיסורא".

מהברייתא בעניין שלוש נשים במסכת יבמות המוזכרת בסוגייתנו, משמע שלדעת חכמים לא רק שהסכנה אינה שווה בשלושת המקרים המדוברים, הסכנה גם אינה גדולה במיוחד – יתכן שלכן חכמים תקנו תקנות על מנת לפתור בדרכים אחרות מקרים אלה, לשם דוגמה:

1. לגבי קטנה, קבעו חכמים שאין לסדר שידוך בגיל שעשוי לגרום לסכנה: "דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין דף מא ע"א).

2. לגבי מעוברת, נראה שחכמים ראו סכנה זו כרחוקה מאוד: "תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים - תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים - קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים - יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. תנא: המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים. מנא ידע? אלא אמר אביי: משמש והולך, ושומר פתאים ה'" (נדה דף לא ע"א)3.

3. לגבי מינקת, רצו חכמים למנוע מצב בו לתינוק לא יהיה מה לאכול – כשאין אפשרות לתחליף או שלא יספיק לו התחליף4: "תנו רבנן: מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש - הרי זו לא תתארס ולא תינשא עד עשרים וארבעה חדש" (כתובות דף ס ע"א).

שאלה נוספת ויסודית היא שלא מובן מדוע כלל יש לדון בשאלת שימוש במוך - בשונה מהמקרים בהם אדם נמצא בסכנה ואז פעמים שדוחים איסור תורה, במקרה זה עדיין אין כל הסכנה ואם תהיה זה רק לאחר שישמשו, ומדוע שלא נאמר שלא ישמשו וממילא לא תהיה כל סכנה או בעיה של הוצאת זרע לבטלה?

בפוסקים5 נאמר, בדעת רבי מאיר, שמשום שמדובר בצורך של מצוות עונה  - אי אפשר לקיים בלא מוך משום הסכנה;  אין עוד מדובר כאן בהוצאת זרע לבטלה אלא לצורך של קיום מצוות עונה. יתר על כן, מדברי התוספות רי"ד שכתב כי איסור ער ואונן הוא כאשר רצונו שלא תתעבר משום שרצונו לשמור על יופיה או אין רצונו לקיים פו"ר ממנה אבל אם רצונו שלא תיכנס לידי סכנה אין זה בכלל האיסור הנ"ל וממילא לא צריך לפרש שההיתר הוא משום מצוות עונה.

ע"פ האחיעזר6, לדעת חכמים, משום שהסבירות שנשים אלה תתעברנה נמוכה מאוד ממילא החשש לסכנה רחוק יותר ומשום כך נשים אלו צריכות לנהוג כדרכן ולא לעשות פעולות על מנת למנוע את העיבור; זאת משום שבמקום שבו אין סכנה ברורה יש לבטוח בקב"ה שהדברים יתנהלו באופן טוב (במקום שיש סכנה ודאית אף לדעת חכמים יש לעשות ככול הניתן להתרחק מהסכנה); באופן דומה שואל רבי אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים כתובות אות קלו) במה שונים המקרים שנאמר עליהם שומר פתאים ה' מכל ספק סכנה הדוחה אפילו שבת:

"וצריך לומר דאין האדם חייב להמנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו ואז נשמר מן השמים, אבל היכא דבידו להזהר אינו בכלל פתאים ואם לא ישמור את עצמו הוא מתחייב הנפשו ולא יהא משומר מן השמים".

רבי אלחנן וסרמן קובע כי במקרים בהם ביכולתו של אדם להיזהר, הוא מחויב לעשות זאת. אך אם מנהג העולם לעשות פעולה מסוימת ופעולה זו נראית טבעית ונורמלית אין אדם צריך למנוע את עצמו ממעשה זה.

כלומר, שאלת היסוד היא האם נכון לסמוך על הקב"ה בעיניים עצומות או שמא על האדם לנסות ולפעול בעצמו עד כמה שהוא יכול. שאלה זו היא שאלה כללית שנוגעת להרבה סיטואציות בחייו של האדם. כך למשל, הראשונים דנים ביחס בין ריפוי על ידי רופא לעומת הסתפקות בתפילה, שאלת השתדלות ובטחון ועוד. מקובלים אנו שעל האדם לעשות את מירב ההשתדלות שביכולתו מחד, ומאידך לזכור שהקב"ה הוא זה שקובע ולסמוך על ישועתו.

­­­­­­­­­­­­­__________

[1]המקור להלכה זו של 'שומר פתאים ה' ' הוא פסוק בתהלים (פרק קט"ז, פסוק ו) העוסק באדם שעומד בסכנת מיתה ומתפלל להקב"ה שישמור עליו ויצילו.

2הריטב"א כותב שאין חובה לסמוך על הקב"ה במקרים שיש בהם סכנה: "ולפום האי טעמא מאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא הרשות בידו, ושפיר עבד שלא לסמוך על שומר פתאים ה'..." (יבמות דף עב עמוד א), החידוש בסוגיה הינו שהאדם יכול לסמוך על הקב"ה למרות הסכנה הטמונה בכך, אך הוא אינו חייב; האדם יכול להגיד שהוא אינו רוצה לקחת סיכון ולמול את בנו. המהרש"ל (מובא בים של שלמה, מסכת יבמות פרק ח, סימן ד) חולק על דברי הריטב"א הנזכרים וכותב שבכל מהלך חיינו אנו תלויים בה' ובכל רגע ורגע הקב"ה מציל אותנו על ידי ניסים נסתרים. לכן גם בעניין זה עלינו לסמוך על שמירתו ואסור להגיד שאין אנו סומכים על ה' ולכן לא רוצים לקחת סיכון.

3הגמרא אומרת כי קיימת סכנה לולד בקיום יחסים ביום תשעים להריון, אך מכיון שלא ניתן לדעת שמדובר ביום תשעים, אומר אביי כי אין לחשוש לכך ו'ושומר פתאים ה''. במקרה זה אנו אומרים שלא חוששים לסכנה הואיל ולא ניתן לדעת מתי היא קיימת, ולא נגזור גזירה כללית על התשמיש. נקודת ההנחה שהחשש לא מצדיק גזירה כזאת ולכן אנו מתעלמים מהחשש ובוטחים בקב"ה.

4רש"י (מסכת כתובות דף ס עמוד ב ד"ה עד עשרים וארבעה חדש), שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב.

5 על פי שו"ת אג"מ אבן העזר א, סג, ב; ריטב"א ושטמ"ק בשם הרא"ה בכתובות לט, א; תוספות רי"ד; תוספות רא"ש ושו"ת בית שערים מכתב"י נ.

6 אג"מ; מצח צדק החדשות פט; שו"ת אמרי יושר א, קלא.

 

 

הרב ירון בן צבי