כתובות דף מב -"לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה"

  • הרב אביהוד שורץ

הסוגיה הראשונה בפרק הרביעי עוסקת במחלוקת בין ר' שמעון וחכמים בדבר אופיו ומהותו של חיוב הקנס באונס ובמפתה. לדעת חכמים, קנס זה הוא קנס ככל קנסות שבתורה, וניתן לומר שבמידה מסוימת הוא הופך לחיוב ממון לאחר שלב ההעמדה בדין. לכן, אם האונס או המפתה נתבע בבית דין לשלם לאבי הנערה את הפיצוי על מעשיו, הרי שהאב כבר זכה כביכול בממון, ואם האב נפטר – בניו יורשים את החיוב. ר' שמעון חולק על כך, ומחדש שהממון אינו שייך לאב עד שלא יגבה אותו בפועל. למסקנת הגמרא בדף מ"ב, מדובר על חידוש ייחודי בדיני אונס ופיתוי:

"שאני התם, דאמר קרא: 'ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף' (דברים כב, כט) - לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה, וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו - בשאר קנסות".

נראה שהחידוש של ר' שמעון נוגע לאופיו ולמהותו של חיוב הקנס באונס ומפתה. המשנה בתחילת הפרק מחדשת, שלא רק חיוב הקנס הקצוב בתורה שייך לאבי הנערה, אלא גם החיובים הנלווים מצד הבושת, הפגם ואפילו הצער. ביחס לקנס, וייתכן שגם ביחס לבושת, הדברים מובנים: האב הוא האחראי להשיא את בתו, והדבר קשור באופן ישיר אליו ואל כבוד משפחתו. האונס והמפתה פוגעים בכך, ועל כן עליהם לפצותו.

מדוע זכאי האב גם בתשלומי הצער? הרי הסבל על הפגיעה המינית היה של בתו, ולא שלו?! הרמב"ן ותלמידיו מקשים קושיה זו, ומיישבים שהיות והאב רשאי להשיא את בתו על כרחה ונגד רצונה, הרי שכביכול ביכולתו לגרום לה צער, וממילא מוכח שגם צערה שייך לו.

אמנם, ניתן להציע גם הסבר אחר. ניתן לומר, שהאב זכאי בדמי צער כעין "ידא אריכתא" של בתו. האב שולט, מבחינה משפטית ומעשית, בבתו באופן מלא – הוא מספק לה את כל צרכיה מחד, אך בה בעת הוא גם זכאי בכל תשלום המגיע לה, מאידך. על כן, ניתן לומר שכדרך שהאב זכאי במעשה ידי בתו ובמציאתה, כך הוא זכאי בתשלומי הצער שלה; אמנם היא סבלה, ולא הוא, אך הוא יקבל את הכסף, ובדרכו שלו יסייע לה להשתקם ולהתגבר על החוויה הקשה שעברה.

הגמרא להלן בדף מ"ו תחדש את ההלכה שלפיה "כל שבח נעורים – לאביה", ואפשר שמשמעות הדברים היא כנ"ל: אף שהנערה מוגדרת גדולה מבחינה הלכתית, ויש לה יד לזכות לעצמה, הרי שבפועל אביה הוא המופקד עליה, וכל תשלום ממון מועבר ישירות אליו (אמנם הראשונים דנים ביחס בין קביעה זו, ובין יישומה בגמרא בבבא קמא פ"ז ביחס לתשלומי נזיקין אחרים לנערה, ואין כאן המקום להרחיב בכך).  

תפיסת האב כ"ידא אריכתא" של בתו תסביר היטב את החידוש לדעת ר' שמעון. ר' שמעון יסביר, שאין די בהיבט הפורמאלי של "עמידה בדין" וקביעת הזכות הממונית. בסופו של דבר, התשלום כולו מגיע לבת, ורק מכוחה זוכה בו האב. על כן, אף אם בית הדין כבר פסק את פסקו, הרי שבפועל יש צורך בידו של האב כדי לקבל את הממון ולזכות בו. אם האב איננו, הקנס שב לידיה של הבת, ולא לידי יורשי האב האחרים, שכן התורה לא זיכתה את הקנס לאב עד לשעת הנתינה.

 

לאור דברינו לעיל, חכמים עשויים לחדש שאכן ישנם שני ערוצים של חיוב תשלום. הקנס עצמו שייך לאב כחוב ממוני, ועל כן כמו כל קנס אחר – אם עמד בדין הרי הוא ליורשים. רק ביחס לחיוב הצער, שבאופן פשוט הוא זכות אישית של הנערה, יש לחדש את הסברה הנ"ל שלפיה האב זוכה בממון כידא אריכתא של בתו.