כתובות | דף מב | לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה

הסוגיה הראשונה בפרק הרביעי עוסקת במחלוקת בין ר' שמעון וחכמים בנוגע לאופיו ולמהותו של חיוב הקנס באונס ובמפתה. לדעת חכמים זהו קנס ככל קנסות שבתורה, וניתן לומר שבמידה מסוימת הוא הופך לחיוב ממון לאחר שלב ההעמדה בדין, ולכן אם האונס או המפתה נתבע בבית דין לשלם לאבי הנערה את הפיצוי על מעשיו, הרי שהאב כבר זכה כביכול בממון, ואם האב נפטר – בניו יורשים את החיוב. ר' שמעון חולק על כך, ומחדש שהממון אינו שייך לאב עד שיגבה אותו בפועל. למסקנת הגמרא בדף מ"ב מדובר בחידוש ייחודי בדיני אונס ופיתוי:

"שאני התם, דאמר קרא 'ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף' – לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה, וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו – בשאר קנסות".

נראה שחידושו של ר' שמעון נוגע לאופיו ולמהותו של חיוב הקנס באונס ומפתה. המשנה בתחילת הפרק מחדשת שלא רק חיוב הקנס הקצוב בתורה שייך לאבי הנערה, אלא גם החיובים הנלווים מצד הבושת, הפגם ואפילו הצער. ביחס לקנס, וייתכן שגם ביחס לבושת, הדברים מובנים: האב הוא האחראי להשיא את בתו, והדבר קשור באופן ישיר אליו ואל כבוד משפחתו. האונס והמפתה פוגעים בכך, ועל כן עליהם לפצותו. אך מדוע זכאי האב גם בתשלומי הצער? הרי הסבל על הפגיעה המינית היה של בתו, ולא שלו. הרמב"ן ותלמידיו מקשים קושיה זו, ומיישבים שמכיוון שהאב רשאי להשיא את בתו על כורחה ונגד רצונה, הרי שכביכול ביכולתו לגרום לה צער, וממילא מוכח שגם צערה שייך לו.

אומנם, ניתן להציע גם הסבר אחר. ניתן לומר שהאב זכאי בדמי צער כעין "ידא אריכתא" של בתו: האב שולט בבתו, מבחינה משפטית ומעשית, באופן מלא – מחד הוא מספק לה את כל צרכיה, ומאידך הוא זכאי בכל תשלום המגיע לה. על כן ניתן לומר שכדרך שהאב זכאי במעשה ידי בתו ובמציאתה, כך הוא זכאי בתשלומי הצער שלה. אומנם היא סבלה, ולא הוא, אך הוא יקבל את הכסף, ובדרכו שלו יסייע לה להשתקם ולהתגבר על החוויה הקשה שעברה.

להלן בדף מ"ו מחדשת הגמרא את ההלכה שלפיה "כל שבח נעורים לאביה", ואפשר שמשמעות הדברים היא כנ"ל: אף שהנערה נחשבת גדולה מבחינה הלכתית, ויש לה יד לזכות לעצמה, הרי שבפועל אביה הוא המופקד עליה, וכל תשלום ממון מועבר ישירות אליו (אומנם, הראשונים דנים ביחס בין קביעה זו ובין יישומה בגמרא בבבא קמא פ"ז ביחס לתשלומי נזיקין אחרים לנערה, ואין כאן המקום להרחיב בכך).

תפיסת האב כ"ידא אריכתא" של בתו תסביר היטב את החידוש לדעת ר' שמעון. ר' שמעון יסביר שאין די בהיבט הפורמלי של 'עמידה בדין' וקביעת הזכות הממונית. בסופו של דבר, התשלום כולו מגיע לבת, ורק מכוחה זוכה בו האב. על כן, אף אם בית הדין כבר פסק את פסקו, בפועל יש צורך בידו של האב כדי לקבל את הממון ולזכות בו. אם האב איננו, הקנס שב לידיה של הבת, ולא לידי יורשיו האחרים של האב, שכן התורה לא זיכתה את הקנס לאב עד לשעת הנתינה.

לאור דברינו לעיל אפשר שחכמים עשויים לחדש שאכן יש שני ערוצים של חיוב תשלום. הקנס עצמו שייך לאב כחוב ממוני, וכמו כל קנס אחר – אם עמד בדין הרי הוא ליורשים. רק ביחס לחיוב הצער, שבאופן פשוט הוא זכות אישית של הנערה, יש לחדש את הסברה הנ"ל שלפיה האב זוכה בממון כידא אריכתא של בתו.