כתובות | דף מג | כתובת בת לאביה

במשנה בדף מג ע"ב נאמר:

"המארס את בתו וגרשה, אירסה ונתארמלה – כתובתה שלו".

בהמשך המשנה נחלקו רבי יהודה וחכמים בשאלה למי שייכת הכתובה במקרה שבו הבת נישאה (ולא רק התארסה) ולאחר מכן נתגרשה או נתארמלה. סביב מחלוקת זו נסובה סוגיית הגמרא. מפתיע הדבר שעצם הנחת המוצא של המשנה, הקובעת שכתובת בת ניתנת לאביה, לא נידונה כלל בדברי הגמרא, ואף לא ברור מהו מקורה.

כאשר אנו ניגשים לברר את מקור הדין אנו מוצאים מחלוקת ראשונים בעניין. הרי"ד בפסקיו כתב:

"כיון דביד האב לקדשה וזוכה בכסף קידושיה, זוכה נמי בכסף כתובתה של שני האירוסין הללו, כיון דלא נישאת ולא בגרה ואכתי לא נפקא מרשותיה".

לדעת הרי"ד זכיית האב בכתובה היא סניף של בעלותו על קידושי בתו. נראה כי לדעתו הכתובה דומה לכסף הקידושין בכך שהיא מהווה מעין תמורה עבור הנישואין, וממילא היא עוברת לאב, הנחשב כבעלים על קידושי בתו ונישואיה.

הפני יהושע הציע הסבר שונה מעט, וביאר כי לדעת רבי מאיר, הסובר שכתובת בתולה היא מדאורייתא והיא נלמדת מן הקנס שנותן המפתה לאבי הנערה המפותה, אפשר ללמוד שגם הכתובה עצמה נמסרת לאב.

אומנם, בהמשך דבריו הביא הפני יהושע את דברי הירושלמי (ד, ג), שביאר באופן אחר:

"א"ר בון בר חייה: טעמא דרבי יודה כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה".

הפני יהושע הסביר שלדברי הירושלמי מעיקר הדין לא הייתה הכתובה ראויה להיות של האב, אלא שחכמים תיקנו שתהיה של האב כדי שייתן לבתו נדוניה בעין יפה.

יש לדון בדברי הפני יהושע משתי זוויות: ראשית יש לבחון אם פרשנותו היא הקריאה הנכונה בירושלמי, ושנית – מדוע לדבריו הכתובה אינה שייכת לאב מעיקר הדין. נפתח בשאלה הראשונה: הירושלמי מדבר בפירוש דווקא על שיטת רבי יהודה, הסבור שהכתובה שייכת לאב גם אם הבת כבר נישאת. לדעת הפני יהושע נקודה זו אינה משמעותית, והירושלמי הזכיר את דעת רבי יהודה רק משום שהוא חולק על רבי מאיר וסובר שהכתובה לא נלמדה מדין קנס, ולכן אין לו מקור אחר לכך שהיא שייכת לאב. אומנם בפשט הירושלמי נראה יותר שהירושלמי שותף להנחת המוצא של הבבלי שכתובת ארוסה שייכת לאב מעיקר הדין, ורק בדעת רבי יהודה, המזכה לאב גם כתובת נשואה, צריך לומר שמדובר בתקנה מיוחדת.

אומנם, השאלה העקרונית יותר היא מדוע הכתובה אינה שייכת לאב מעיקר הדין – מה ההבדל בינה ובין כסף הקידושין או מציאת הבת, השייכים לאביה?

אפשר להסביר שלפי גישה זו הכתובה איננה תמורה הניתנת כחלק ממערכת הקידושין והנישואין אלא מתנה נפרדת שנותן הבעל לאשתו מתקנת חכמים. האחרונים (עיין חלקת מחוקק לז, א) הסתפקו אם מתנה שהבת מקבלת שייכת לאביה, ואפשר להבין שהירושלמי סבור שמתנת הבת אינה של אביה ולכן צריך סיבה מיוחדת כדי להסביר מדוע כתובתה שלו.