כתובות דף מג – כתובת בת לאביה

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (מג ע"ב) נאמר:

המארס את בתו וגרשה, אירסה ונתארמלה - כתובתה שלו.

בהמשך המשנה נחלקו רבי יהודה וחכמים למי שייכת הכתובה במקרה בו הבת נישאה (ולא רק התארסה) ולאחר מכן נתגרשה או נתארמלה. סביב מחלוקת זו נסובה סוגיית הגמרא. מפתיע הדבר, שעצם הנחת המוצא של המשנה, הקובעת שכתובת בת ניתנת לאביה, לא נידונה כלל בדברי הגמרא ואף לא ברור מהו מקורה.

כאשר אנו ניגשים לברר את מקור הדין, אנו מוצאים מחלוקת ראשונים בעניין. הרי"ד בפסקיו כתב:

כיון דביד האב לקדשה וזוכה בכסף קידושיה, זוכה נמי בכסף כתובתה של שני האירוסין הללו, כיון דלא נישאת ולא בגרה ואכתי לא נפקא מרשותיה.

לדעת הרי"ד זכיית האב בכתובה היא סניף של בעלותו על קידושי בתו. נראה כי לדעתו הכתובה דומה לכסף הקידושין בכך שהיא מהווה מעין תמורה עבור הנישואין, וממילא היא עוברת לאב שנחשב כבעלים על קידושי ונישואי בתו.

הסבר שונה מעט הציע הפני יהושע. הפני יהושוע ביאר כי לדעת רבי מאיר – הסובר שכתובת בתולה היא מדאורייתא והיא נלמדת מן הקנס שאותו נותן המפתה לאבי הנערה המפותה, אפשר ללמוד שגם הכתובה עצמה נמסרת לאב.

אמנם, בהמשך דבריו הביא הפני יהושע את דברי הירושלמי (ד, ג), שביאר באופן אחר:

א"ר בון בר חייה: טעמא דרבי יודה כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה.

הפני יהושע הסביר דין זה בירושלמי באופן הבא: שמעיקר הדין לא הייתה הכתובה ראויה להיות של האב, אלא שתיקנו חכמים שהכתובה תהיה של האב כדי שייתן לבתו נדוניה בעין יפה.

בדברי הפני יהושע יש לדון משתי זוויות. ראשית: האם פרשנותו הינה הקריאה הנכונה בירושלמי ושנית: מדוע לדבריו הכתובה אינה שייכת לאב מעיקר הדין. נפתח בשאלה הראשונה: הירושלמי מדבר בפירוש על שיטת רבי יהודה דווקא, אשר סבור שהכתובה שייכת לאב גם אם הבת כבר נישאת. לדעת הפני יהושע נקודה זו אינה משמעותית, והירושלמי הזכיר את דעת רבי יהודה רק משום שהוא חולק על רבי מאיר וסובר שהכתובה לא נלמדה מדין קנס, ולכן אין לו מקור אחר לכך שהיא שייכת לאב. אמנם בפשט הירושלמי נראה יותר שהירושלמי שותף להנחת המוצא של הבבלי שכתובת ארוסה שייכת לאב מעיקר הדין, ורק בדעת רבי יהודה, אשר מזכה לאב גם כתובת נשואה צריך לומר שמדובר בתקנה מיוחדת.

אמנם, השאלה העקרונית יותר היא מדוע הכתובה אינה שייכת לאב מעיקר הדין? מהו ההבדל בינה לבין כסף הקידושין או מציאת הבת אשר שייכת לאביה?

 

אפשר להסביר כי לפי גישה זו הכתובה איננה תמורה שניתנת כחלק ממערכת הקידושין והנישואין, אלא מתנה נפרדת שנותן הבעל לאשתו מתקנת חכמים. כאשר הבת מקבלת מתנה הסתפקו האחרונים (עי' חלקת מחוקק לז, א) האם היא שייכת לאביה, ואפשר להבין שהירושלמי סבור שמתנת הבת אינה של אביה ולכן צריך סיבה מיוחדת כדי להסביר מדוע כתובתה שלו.