כתובות | דף מד | מוציא שם רע על נערה יתומה

בפרשת כי תצא (דברים כב, יג-יט) מלמדת התורה על דין "מוציא שם רע":

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה... וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

מפורש בפסוקים שתשלומי הקנס מגיעים לאבי הנערה, בדומה לתשלומי קנס של אונס ומפתה. בגמרא בסוגייתנו הובאה מחלוקת אמוראים בעניין תשלומי הקנס לנערה יתומה:

"אמר ר' יוסי בר חנינא: המוציא שם רע על היתומה פטור, שנאמר 'ונתנו לאבי הנערה' – פרט לזו שאין לה אב... רבא אמר: חייב".

מה פשר המחלוקת? נראה כי לדעת רבא, שנפסקה להלכה, באופן בסיסי הקנס מגיע לנערה, אלא שהאב מקבל אותו כחלק משליטתו על היבטי ממון ואישות הנוגעים לבתו, וממילא כאשר הנערה עומדת לעצמה, היא זו שזוכה בקנס. לעומת זאת, לדעת ר' יוסי בר חנינא הקנס מגיע לאב באופן ישיר, וכדי להבין את שיטתו ניעזר בקושיה שהקשו עליו בגמרא:

"מתיב ר' יוסי בר אבין, ואיתימא ר' יוסי בר זבידא: 'ואם מאן ימאן אביה' – לרבות יתומה לקנס, דברי ר' יוסי הגלילי. הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: בבא עליה ואח"כ נתיתמה".

הגמרא מקשה על רבי יוסי בר חנינא מדין אנוסה ומפותה, שגם לגביה נאמר שהתשלום מגיע לאבי הנערה, ולמרות זאת כאשר הנערה יתומה היא זוכה בכסף לעצמה. כדי לתרץ קושי זה מציעה הגמרא להעמיד את חיוב קנס ליתומה במצב שבו נתייתמה קודם שנאנסה או נתפתתה (או הוציאו עליה שם רע).

אומנם, בנוסף לדברי הגמרא, נראה שאפשר היה ליישב את דברי רבי יוסי בר חנינא מסברה ולהבחין בין דין אנוסה ומפותה לדין מוציא שם רע. ראשית, כבר בפסוקים אפשר לראות שתפקיד האב בפרשת מוציא שם רע הוא תפקיד מרכזי: האב הוא שלוקח את הנערה אל בית הדין ומוכיח שהיא בתולה, והוא זה שמתעמת עם הבעל בפני הזקנים, בעוד הנערה מוצגת כפסיבית לאורך כל האירוע. שנית, ניתן לחלק מסברה ולומר שמעשה האונס והפיתוי הוא מעשה שנעשה בנערה עצמה, ואילו האב זוכה בקנס רק מתוקף היותו אביה, אך הוצאת שם רע היא מעשה המתייחס בראש ובראשונה לאב, שהרי האב הוא זה שנתן את הנערה לאיש, ובלשון הפסוק – "את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה", וממילא טענת הבעל פוגמת באמינותו של האב המשיא את בנותיו כבתולות והן נמצאות בעולות. ממילא מסתבר שהבעל יצטרך לפצות את האב, שהוא הנפגע, ולא את הנערה.