כתובות | דף מה | חופה לבעולה

הברייתא המובאת בסוגייתנו קובעת שלושה דינים ביחס לנערה מאורסה שזינתה:

"שלש מדות בנערה: באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה – סוקלין אותה על פתח בית אביה, כלומר ראו גידולים שגידלתם.         
באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה – סוקלין אותה על פתח שער העיר.       
סרחה ולבסוף בגרה – תידון בחנק. למימרא דכל היכא דאישתני גופא אישתני קטלא...".

נערה מאורסה שזינתה אך בגרה טרם שהעמידו אותה בדין על מעשה הזנות נידונה בחנק, ולא בסקילה, משום שכך היה דינה אילו הייתה מזנה בבגרותה.

הגמרא מנסה להוכיח מדין מוציא שם רע שיש סקילה גם בבוגרת, אך דוחה ראיה זו משום שמדובר בחידוש שחידשה התורה: בדרך כלל "כל היכא דאישתני גופא אישתני קטלא", ולכן דינה של נערה זו היה צריך להיות בחנק, כדינה אחרי כניסתה לחופה, גם אם זינתה קודם שנכנסה לחופה, אלא שהתורה חידשה שדינה בסקילה, ואין ללמוד מהחידוש לדינים אחרים:

"אמר רבא: מוציא שם רע קאמרת? שאני מוציא שם רע דחידוש הוא, דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק, ואילו מוציא שם רע בסקילה".

ההנחה העומדת בבסיס דבריו של רבא היא שחופה קונה אף באישה בעולה, שהרי הנערה המדוברת זינתה קודם כניסתה לחופה, ולמרות זאת יש חידוש בכך שדינה בסקילה על אף שהיא נכנסה לחופה. אולם התוספות במסכת יומא (יג ע"ב ד"ה לחדא) הביאו את דברי הירושלמי, שלפיהם אין חופה לאישה בעולה (ולכן רק לגבי בתולה נאמר הדין שמותר לכנוס בערב שבת ולבעול בשבת, ואין בזה משום קניין בשבץ, משום שהחופה כבר קנתה).